ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נילי דרוקר־ששון ז"ל. "היא הייתה יפה ואצילית, אהובה ואוהבת", אומרת האם עדנה
    7 ימים • 20.04.2017
    "נילי כל כך התגעגעה למור, הבן שלה. היא רצתה להגיע אליו"
    היא הייתה תלמידה מצטיינת שערב בחינות הבגרות נבחרה למלכת היופי של ישראל. שנה אחר כך נישאה ל"מלך הג'ינס" היהודי–אמריקאי מוריס ששון. אבל בשלב מסוים החיים הפסיקו לחייך אל מי שכונתה "ברוק שילדס" הישראלית. בנה מור מצא את מותו כשהיה בן 18 והיא התקשתה להתאושש מהגירושים מבעלה ואבי ילדיה. לפני שבועיים מתה נילי דרוקר–ששון (49) בנסיבות טרגיות. בראיון חשוף מספרת אמה, עדנה דרוקר, על חייה ומותה של הילדה היפה שרצתה להיות מאושרת בכל מחיר — אבל לא ידעה איך
    אתי אברמוב | צילום: אייל פישר

    קרובים והחברים של נילי דרוקר־ששון, שהלכה לעולמה בנסיבות טרגיות, יושבים שבעה בשני מקומות. באוהל האבלים הסמוך לבית הכנסת בשכונת נווה־אביבים, בצפון תל־אביב, נמצאים ילדיה — אל, מעצבת אופנה שחיה בניו־יורק, וגל, יבואן שמתגורר בארץ — יחד עם אביהם, מוריס ששון. בקומה ה־15 של מגדל מגורים בבאר־שבע מתאבלים הוריה, ולרי ועדנה דרוקר.

      

    עם כתר מלכת היופי על שער "לאשה",  מאי 1986
    עם כתר מלכת היופי על שער "לאשה", מאי 1986

    "הבנתי שנשב שם עם החברים של מוריס ושל הבן והבת, כל מיני אנשים שאני לא מכירה, ואנחנו נהיה כמו זוג מסכנים בצד", מספרת עדנה. "לכאן, בדירה שלנו בבאר־שבע, באים מלא אנשים, החברים שלנו, והיום איכשהו עובר. אנחנו אוכלים יחד ומזמינים אותם לשבת איתנו לארוחה".

     

    הפער הזה, שבין תל־אביב הנהנתנית והנוצצת לבין באר־שבע הצנועה והביתית, ליווה את חייה של דרוקר־ששון מרגע הזכייה שלה ב־1986 ועד מותה בשבוע שעבר. עדנה דרוקר מדברת בגילוי לב על חייה ועל מותה של בתה. היא אישה מרשימה שמקרינה חוזק, כמעט אינה דומעת במהלך הראיון. רק כשהיא נזכרת ברגעים האחרונים של נילי היא מליטה את פניה היפות בידיה. "אני לא יודעת איך אני אמשיך לחיות", היא אומרת. "כרגע אני משחקת אותה חזקה. לא על עצמי אני דואגת אלא על בעלי, ששותק כל הזמן ולא מוציא מילה מהפה. עליו אני פוחדת שיתמוטט. אבל אני פוחדת גם מהרגע שהאסימון יירד לי ואני אבין באמת שנילי איננה. אין לי דמעות בעיניים, רק כובד חזק בחזה".

     

    גם בלי דמעות, הכאב של עדנה ממלא את החדר, סמיך ומוחשי וכבד. "בעיניי הילדה שלי הייתה הבן אדם המושלם ביותר", היא אומרת. "רצה 20 ק"מ, שחתה בים ובבריכה. עשתה פילאטיס. השתתפה במרתון בניו־יורק, צללה באיים המלדיביים והשתתפה בטיולי ג'יפים במרוקו, בירדן ובסין. בעבר ליוותה נכים לחו"ל, בהתנדבות. עזרה לילדים מוגבלים, תרמה למשפחות מעוטות יכולות, לניצולי שואה. היא אף פעם לא ניפנפה בזה שהיא מלכת יופי".

     

     

     

    גם על היופי הזה, שליווה את חייה של בתה מראשיתם וסימן את הכיוון שאליו ילכו, לא קל לעדנה לדבר. "לא התאים לה למות ככה. המוות הזה אינו יפה. היא הייתה יפה ואצילית, אהובה ואוהבת. למה הגיע לך מוות כזה? זה לא פייר. לא פייר עבורה, עבורנו, עבור הילדים שלה. הם נשארו בלי אמא, לילדים שלהם לא תהיה סבתא. אני אמרתי, 'נילי, אנחנו כל כך אוהבים אותך. תנוחי בשלום. למה עשית את זה, לנו ולעצמך?' אני מאמינה שאם היא הייתה מסוגלת לחשוב, היא לא הייתה עושה את זה. היא ביקשה מאיתנו סליחה, אז איך היא עשתה את זה? לא קולטת. לא יכולה לקלוט. יש כאלו שאומרים, איזה אומץ. אני לא חושבת אומץ. לפעמים ולרי אומר לי, אני כועס עליה, היא לא חשבה עלינו. אני עונה, היא לא ידעה מה שהיא עושה, אם הייתה יודעת לא הייתה עושה זאת. היא כל כך התגעגעה למור, הבן שלה. היא רצתה להגיע אליו. עכשיו היא איתו".

     

    ברכה או קללה

     

    נילי דרוקר־ששון הייתה צריכה לחגוג בעוד חודש את יום הולדתה ה־49. "ילדה של המשכורת", צוחקת אמה ומסבירה: "היא נולדה ב־15 בחודש, היום שבו היו מקבלים משכורות בעבר". לפני שיצאו לגמלאות, עדנה הייתה מורה לאמנות, ולרי נהג תובלה. ויש גם אח גדול, דן, המבוגר מנילי בשנתיים וחצי.

     

    עדנה היא זו שדחפה את בתה לקריירת היופי. "נילי הייתה מאוד גבוהה ותמיד הלכה שפופה", היא נזכרת. "כשהייתה בת 16 אמרתי לה: 'את צריכה להתגאות בגובה שלך', שלחתי אותה לתחרות מיס אלגנס של מחוז הנגב, והיא נבחרה. עכשיו אני לא יודעת אם היופי שלה היה ברכה או קללה. אולי עשיתי טעות כשדחפתי אותה להיות מלכת יופי. אולי אם לא הייתי שולחת אותה לתחרות, החיים שלה היו אחרים".

     

     

     

    אחרי הזכייה בתחרות המקומית, עדנה מילאה טופס הרשמה לתחרות מלכות היופי של "לאשה", "ושכחתי מזה", היא אומרת. "כשנילי התקבלה מאוד התרגשנו. אני זוכרת אותה נוסעת לחזרות בתל־אביב, היא הייתה ילדה מהפרובינציה, ובשבילה זה היה משהו גדול, כמו לטוס לניו־יורק. כשהיא נבחרה נעתקה נשימתי. למחרת רצנו וקנינו את כל העיתונים. זה היה כבוד גדול לבאר־שבע, ונילי הוזמנה ללשכת ראש העיר".

      

    על שער "לאשה". 0חוגגת את הזכייה
    על שער "לאשה". 0חוגגת את הזכייה

    המלכה החדשה, תלמידת שמינית במגמה הביולוגית בתיכון מקיף ג', סיפרה בראיונות שחלומה הוא להיות וטרינרית. "נילי הייתה ילדה ריאלית", מספרת אמה. "לא ספרות ולא תנ"ך, אלא מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. ואם קיבלה 95 באחד המקצועות האלה זה היה יום של בכי: 'למה לא מאה?' לפעמים הייתי מזייפת ולא באה לאסיפות הורים, אז המורים היו אומרים לי: 'אפשר לפעמים גם לבוא ולשמוע מחמאות'".

     

    כמעט מיד הוצמד לנילי הכינוי "ברוק שילדס הישראלית", על שם הכוכבת הבלתי מעורערת של התקופה. גם היום ניתן להבחין בדמיון מסוים ביניהן. "יום אחד, כשהיינו במצרים, התארחנו במלון שבו שהו גם שייח'ים ערבים שקראו לה 'ברוק שילדס' ואפילו הציעו לקנות אותה ממני", מספרת אמה.

     

    דרוקר נשלחה לתחרות מיס תבל שהתקיימה בפנמה, אך שבה ללא הכתר, שבו זכתה מיס ונצואלה. היא קיבלה דחיית גיוס מצה"ל בשל דלקת קרום המוח שבה לקתה עוד לפני התחרות וניצלה את הזמן כדי לדגמן בתצוגות אופנה. אחת התצוגות התקיימה בסינרמה בתל־אביב, מועדון פופולרי, שהיה אז בבעלותו של בני וינצלברג, גיסו של איש העסקים היהודי־אמריקאי מוריס ששון, שבבעלותו כמה מותגי אופנה ידועים על שמו. "בני אמר לנילי: 'את תראי, את עוד תתחתני עם מוריס'", מספרת עדנה. אבל לדברי האם, את השידוך בפועל עשתה ז'קלין ליכטנשטיין ז"ל, מעצבת השיער המיתולוגית של מלכות היופי לדורותיהן.

     

     

     

    על שער "לאשה". נפרדת מהכתר
    על שער "לאשה". נפרדת מהכתר

    "לנילי היה באותו הזמן חבר, סטודנט מבאר־שבע. יום אחד אני מקבלת ממנה טלפון והיא מספרת לי שהכירה מישהו, מוריס ששון, שעוסק באופנה, והיא נוסעת איתו לפגוש צלמים באיטליה. 'אמא, אני טסה מחר', היא אמרה לי, ואני חשבתי שאני עוד מעט חוטפת שבץ. 'עם מי? את נפלת על הראש?' ישר הרמתי טלפון לז'קלין: 'מה קורה כאן? מי זה הבן אדם הזה? איך הילדה שלי נוסעת עם אדם זר?' אבל ז'קלין הרגיעה אותי: 'עדנה, תירגעי, הוא בן אדם נהדר, הנה, קחי את הכתובת והטלפון של אחותו, סימה'. התקשרתי לסימה, והיא אמרה לי: 'מה, את לא מכירה את מוריס ששון? את לא מכירה ג'ינס ששון? הבת שלך נפלה לדלי של דבש'. אבל עדיין דאגתי".

     

    ולרי ועדנה דרוקר בביתם בבאר־שבע, השבוע. "אני פוחדת מהרגע שהאסימון יירד לי ואני אבין באמת שנילי איננה", אומרת עדנה
    ולרי ועדנה דרוקר בביתם בבאר־שבע, השבוע. "אני פוחדת מהרגע שהאסימון יירד לי ואני אבין באמת שנילי איננה", אומרת עדנה

    כעבור כמה ימים קיבלה עדנה שיחת טלפון נוספת מבתה. "היא אומרת לי, 'אמא, אני נוסעת לגרמניה עם מוריס, אני מאוהבת'. אמרתי לבעלי, 'ולרי, הילדה השתגעה. יש לה כאן חבר, איך היא מאוהבת פתאום?' ואז הגיע טלפון שלישי ממנה: 'אמא, אנחנו טסים להונג־קונג'. ואז החבר שהיה לה מתקשר אלינו ואומר: 'אתם יודעים שנילי בהונג־קונג עם אדם זר? נילי הרי תמימה. תגידו לה שאבא שלה קיבל התקף לב ושהיא צריכה לחזור'. ככה הוא אמר לנו, ומיד רץ וקנה שתי טבעות נישואים. אבל זה לא עזר, כי נילי התקשרה שוב: 'אמא, אנחנו טסים לארה"ב, ואחר כך חוזרים ואנחנו מתחתנים בכותל'. האמת, לא התייחסתי. גם כשהיא סיפרה לי שהיא מחפשת שמלת כלה. בסוף היא קנתה אחת ב־5,000 דולר".

     

    מתי פגשת לראשונה את בעלה המיועד?

     

    "הכרנו רק יום לפני החתונה. כשהגענו לאסוף אותה מנמל התעופה. חשבתי שהוא נראה מבוגר בשבילה, ונצבט לי הלב. אמרתי לבעלי: 'מוריס בן 37 ונילי בת 19, עכשיו זו לא בעיה, אבל בהמשך אולי כן'. לפני נילי הוא יצא עם דוגמנית אחרת, וכשנודע שהם עומדים להתחתן, הבחורה הזאת התקשרה אליי ואמרה: 'עמדנו להתחתן'. נלחצתי, זה הפריע לי. שאלתי אותה: 'נילי, את אוהבת אותו?' והיא ענתה לי: 'בטח, אני אפילו מקנאה לו'. בכלל לא קניתי שמלה לחתונה, כי לא האמנתי שזה באמת קורה. רק יום לפני החתונה קניתי שמלה בחנות מתחת לבית".

     

     

     

    בבוקר שלמחרת החתונה עלו בני הזוג על טיסה לניו־יורק. לא נילי, ובטח לא עדנה, העלו בדעתן שהחוויה הניו־יורקית של מלכת היופי הישראלית תימשך שנים. "מה היא אמרה לי לפני שטסה? 'אמא, איזה כיף שאני לא צריכה לדגמן'. היא לא אהבה את זה. היא הלכה לתחרות בשביל המכונית, ובסוף אבא שלה נהג בפיאט האדומה שבה זכתה".

     

    היא אהבה את ניו־יורק?

     

    "בהתחלה הם התגוררו בבית מלון, וכשהיא נכנסה להיריון, מוריס קנה להם דירה בבניין, שסיפרו לי שבקומה התחתונה שלו התחתן אחד מנשיאי ארה"ב. קצת דאגתי. אבל הם הסתדרו מאוד יפה. לא ביקרתי אותם הרבה. בסך הכל הייתי בארה"ב פעמיים".

     

    אל, הבכורה, נולדה לפני 29 שנים, כשנילי הייתה בת 20. אחריה נולדו מור, שנפטר לפני עשור בגיל 18, וגל, היום בן 22. האמהות הייתה קשה לנילי, מספרת אמה, והריחוק מהבית לא עזר. "נורא רצינו לעזור לנילי, אפילו שקלנו לעבור לניו־יורק כדי לגור לידה, אבל זה לא הסתייע כלכלית. כמה זה כבר משכורת של מורה ונהג? בסוף נשארנו פה, וכשהיא באה לארץ היינו מטיילים עם העגלה".

     

    נילי עם מוריס ששון ביום חתונתם. האם עדנה: "שקלנו לעבור לגור לידם בניו־יורק"
    נילי עם מוריס ששון ביום חתונתם. האם עדנה: "שקלנו לעבור לגור לידם בניו־יורק"

     

     

    בזמן שמוריס ששון עשה חיל בעסקים, אשתו הייתה בודדה בניו־יורק, מספרת אמה. בסוף שנות ה־90, במהלך ביקור בארץ עם שלושת הילדים, היא הודיעה לבעלה שהיא נשארת. "אמריקה בשבילי זה בתל־אביב", אמרה לו. עדנה מספרת ש"הוא קיבל את זה והם קנו דירה בקומה השישית של בניין בנווה־אביבים.

     

    "כל קיץ הם היו נוסעים לחופשות בהוואי", היא ממשיכה. "מור, שהיה גולש, ניסה לשכנע אותם שיעברו לגור שם, ונילי אמרה: 'כל זמן שהילדים בבית הספר, אני לא מוכנה לעבור'. אבל לדברי נילי, מור הצליח לשכנע את מוריס. הם יצרו קשר עם משפחה בהוואי, שמור היה חבר טוב של אחד הבנים שלה, וסיכמו שהוא יגור אצלם והם ידאגו לו, ובמקביל הוא ילמד בפנימייה. נילי ומוריס אמרו לו שהם מסכימים שהוא יחיה שם רק בתנאי שיהיה תלמיד טוב. אני זוכרת שכעסתי, מה פתאום משאירים אותו בהוואי, אבל מי אני שאתערב? ונילי אמרה: ‘אם מור מאושר אז גם אני'".

     

    "משהו קורה עם מור"

     

    באחת החופשות מבית הספר הגיע מור לחגוג יום הולדת 18 בישראל. "החברים שלו כאן אירגנו מסיבה ומוריס אפילו הזמין להקה שהוא מאוד אהב. אני זוכרת שמה שהדאיג את מור זה אם הזמינו לו תור למספרה ואם הלהקה תגיע. לאמא שלו הוא סיפר שזמן מה קודם לכן הוא חלה בהוואי וטופל. אבל לישראל הוא הגיע חולה, עם חום של 39 מעלות. נילי נתנה לו שני נורופנים וכוס תה. אחר כך סיפרה לי שהוא ביקש שתכין לו טוסטים והכניס את הכלב למיטה, אפילו שנילי אמרה לו שאבא לא מרשה.

     

    "ואז היא קיבלה את הטלפון הגורלי ממשרד של ארגון יהודי שמוריס תורם לו, והם ביקשו שנילי תגיע לישיבה שנדחתה הרבה זמן. היא אמרה שהיא תגיע רק לחצי שעה והשאירה למור את הטלפון שלה, ואמרה: 'אם תרגיש לא טוב, מיד תתקשר'. בבית נשארה העוזרת. אחר כך העוזרת סיפרה שאיך שנילי יצאה מהבית, מור נהיה חיוור וקיבל התקף. העוזרת התקשרה לבעלי וגם למוריס: 'משהו קורה עם מור, אני פוחדת'. בינתיים מוריס הזמין אמבולנס והגיע בעצמו. הוא עלה לדירה וכשהסתכל למטה, ראה שם את מור שנפל מהקומה השישית. לעולם לא אשכח את שיחת הטלפון מנילי: 'אמא, מור איננו'".

     

    עדנה מודעת היטב לשמועות לגבי נסיבות מותו של מור וחשוב לה להדגיש: מור בשום פנים ואופן לא נטל את חייו בידיו. "הרופאים לא ידעו מה קרה. הבינו שהיו לו הזיות, שהוא לא ידע מה הוא עושה. אבל תוצאות המעבדה הראו שהוא לא לקח סמים. עשר שנים אני מסתובבת עם הכאב הזה בלב. שואלת את עצמי מה קרה. ורק עכשיו כשהייתי בבית החולים עם נילי, קיבלתי תשובה. היו לי שיחות עם כל מיני רופאים שאמרו לי דברים שהרגיעו אותי. ידענו שהוא לא עשה לעצמו שום דבר. הוא היה כל כך מאושר. הלך לו חברתית ולימודית ואבא קנה לו אוטו. היה לו הכל. ילד יפה ומוצלח".

     

    איך המוות שלו השפיע על נילי?

     

    “באופן טבעי הגיעו עובדות סוציאליות לעזור, והן אמרו לי: 'זו משפחה בסיכון'. נילי הלכה לייעוץ, אבל לא הצליחה לסחוב את השאר. היא נכנסה לדיכאון שממנו כנראה לא יצאה. כשהיא איבדה את מור, היא איבדה את שמחת החיים. היא קראה לו 'הדובדבן שבקצפת', והאשימה את עצמה שהשאירה אותו חצי שעה לבד. למה לא הייתה שם, התחושה שהיא הייתה יכולה להציל אותו ליוותה אותה עד יום מותה. יום אחד היא אמרה לי: ‘אמא, רציתי לקפוץ למטה, אבל יש לי עוד שני ילדים’. כל אזכרה הפכה לדיכאון של חודשיים לפני כן וחודשיים אחרי זה. ויש את התאריך העברי והתאריך הלועזי, אז כל הזמן היא הייתה בדיכאון. מור היה ילד שנוח לאהוב. הוא היה עדין נפש, תמיד דאג לכולם. נילי אהבה להתחבק איתו. הייתה קוראת לו 'הדובי שלי'".

     

    אחד הציורים בחדרה של עדנה מנציח את מור במקום הטבעי שלו: בחוף הים, עם גלשן, מחייך ושערו מתבדר ברוח. "אני ציירתי את מור בשביל נילי", היא אומרת, "אבל נילי לא רצתה את הציור. 'אני לא מסוגלת לתלות את זה', אמרה לי. גם בבית היא הורידה את כל התמונות שלו. נילי כתבה למור מכתבים מצמררים שהייתה מקריאה בכל אזכרה. ותמיד אמרתי: 'איך קולה לא רועד?' הלב נקרע לי. אני היחידה שהייתי בוכה".

     

    "חודשיים לאחר ההיעלמות שלך", כתבה דרוקר־ששון לבנה כשהיה אמור לחגוג יום הולדת 19, "טסנו אבא, אל, גל ואני להוואי לחדר שלך. אספנו שם פיסות ממך, חולצות, מכנסיים, בגדי ים, סדין, ציפית, הריח שלך. גם גלשנים, ספרים ומחברות, וביניהם היה הספר 'הנסיך הקטן' באנגלית. הספר ריגש אותי, כמה חודשים לפני כן קראתי אותו בפעם הראשונה. מאז הנסיך הקטן הוא אתה. אולי גם אתה, כמו הנסיך הקטן, חזרת לכוכב שלך, בדרך הרבה יותר קשה. ואם גם אתה גר כמו הנסיך הקטן באחד הכוכבים שיודעים לצחוק, אז כשאפתח את החלון, סתם ככה, להנאתי, ידידיי יתפלאו מאוד לראות אותי מביטה לשמיים וצוחקת. אגיד להם 'כן, כשאני רואה כוכבים אני צוחקת תמיד', והם יחשבו אותי למשוגעת. צוחקת איתך לעד, אמא".

     

    שוב לבד

     

    לאחר מותו של מור חזר גם אביו לישראל. "כל השנים נילי התחננה למוריס: 'תחזור לגור איתנו בארץ', והוא אמר לה: עוד שנה ועוד שנה. מוריס דווקא רצה שהיא תבוא איתו להונג־קונג או לארה"ב, אבל היא לא הייתה מוכנה. היה לה סיוט מניו־יורק. הבדידות שם הרגה אותה. אחרי שמור נהרג, מוריס נשאר בארץ יותר, ונילי אמרה: 'עכשיו אנחנו יותר מלוכדים'. אבל כשאל, הבת שלהם, התחילה את עסק האופנה שלה בניו־יורק, מוריס שוב נסע לשם לעזור לה, ונילי אמרה: 'שוב אני לבד'".

     

    לפני כשנה וחצי התגרשו בני הזוג. מעט אחר כך הכירה נילי גבר חדש. "הם נפגשו בים. היא אמרה לי: 'אמא, הכרתי בן אדם גרוש, הוא לא הכי עשיר, אבל הוא מאוד מאושר'. ואני חושבת שבאיזשהו מקום זה קסם לה. היא רצתה להיות מאושרת בכל מחיר. גם במחיר של ויתור על כל דרישה כספית מבעלה. אבל בפועל היא הייתה אומללה. אני חושבת שנילי רצתה לנסות לחיות לבד, לראשונה בחייה, אבל לא העזה לעשות את זה לבד. עם השנים היא איבדה את האני שלה, וברגע שהתגרשה היא כנראה הפכה לאבודה".

     

    והקשר הרומנטי לא השפיע לטובה?

     

    “לפני חודש הם נסעו יחד לאמסטרדם. כששבו אמרה לי: 'אמא, נסעתי אבל לא הייתי מאושרת'. כך היה גם כשהייתה בהוואי. היא חיפשה אושר ובדרך עשתה שטויות. עוד לפני שהתגרשה היא שאלה: 'אמא, מה את אומרת, להתגרש?' עניתי, איך אני יכולה להגיד, אם לא תצליחי תאשימי אותי. אחר כך כתבתי לה בווטסאפ: 'את לא עם הרגליים על הקרקע, אין לך מקצוע, את לא עבדת דקה בחיים'. כל הזמן אמרתי לה: 'נילי, תצאי ללמוד', והיא תמיד מצאה סיבה שלא.

     

    "נילי לא הייתה חומרנית, אבל היא כמעט לא עבדה אף פעם ולא הבינה כמה קשה לחיות בלי כסף. אחרי שהתגרשה היא קלטה שאמא צודקת. גילתה שכאשר היא מחפשת עבודה היא יכולה להתקבל כזבנית, ולא כמנכ"לית. ניסו לסדר לה עבודה כמוכרת בדוכן ברמת־אביב, אבל זה לא היה לכבודה. ואז היא איבדה את האמון בעצמה. התחילה לשכתב את עובדות החיים: 'אמא, לא הייתי באמת תלמידה טובה, פשוט חרשתי'. נו, באמת. זו ילדה שבלילה אחד פיצחה לגמרי את הקובייה ההונגרית".

     

    לפני כמה שבועות שכרו נילי ובן זוגה דירה ליד סביון. 'אני הסתכלתי בספקנות על כל הקשר הזה, אבל אמרתי: אם היא מאושרת, אז בסדר. פתאום, לפני שבועיים וחצי, היא אמרה לי: אמא, מוריס בשבילי אלוהים. שאלתי אם היא מתחרטת על הגירושים, והיא אמרה שלא. אולי לא אמרה את האמת. היא נראתה מאוד בודדה. אם כאב לה משהו, אף פעם לא אמרה את זה, שמרה את הכל לעצמה".

     

    מצבה של דרוקר־ששון המשיך להידרדר בהתמדה, לדברי אמה. "בתחילת אפריל התקשרו אליי מהמשטרה. חשבתי שנשמתי פורחת", מספרת עדנה. "זימנו אותנו לאיכילוב ואמרו שנגיע מיד. נבהלתי. לא ידעתי מה לחשוב. פחדתי שהיא נהרגה או שקרה לה משהו. כל הדרך חשבתי שהיא לא חיה, שהנה היא לא קיימת. היא הגיעה לבית החולים מעורפלת. שבוע שלם ישבתי לידה. שלושה ימים עד שהתעוררה ועוד שלושה עד שהתאוששה.

     

    "כשהתעוררה היא ביקשה ממני סליחה אלף פעם. אמא סליחה ומוריס סליחה. מכולם היא ביקשה. אמרתי לה: 'אני לא כועסת, אני אוהבת אותך. את עושה לעצמך רע, לא לנו. יש לך ילדים ובעל, וכולם אוהבים אותך'. מולה הייתי חזקה אבל יצאתי החוצה לבכות והלב נקרע לי. זו בתי האהובה. חשבתי שהיא קיבלה הזדמנות נוספת לחיים. אמרתי לה, 'את נשארת פה שבועיים־שלושה עד שאת מתאזנת ומרגישה על הרגליים'. ואז שיחררו אותה לשישי־שבת.

     

    "צילצלתי אליה והיא לא רצתה שאהיה לידה. תמיד כשהרגישה לא טוב לא רצתה שנראה אותה. כאילו פחדה לאכזב אותנו. אמרתי לה: 'נילי, אנחנו אוהבים אותך. כשתרצי אותנו אנחנו פה', ויצאנו הביתה. התקשרתי אליה שוב, שאלתי: איך את מרגישה? היא ענתה: 'בסדר', אבל הרגשתי בטון שלא כל כך בסדר. ראיתי שהיא רוצה שנסיים את השיחה. אמרתי: נילי, להתראות, וזו הייתה השיחה האחרונה שלי איתה".

     

    מה בדיוק קרה

     

    בשבת בבוקר, 8 באפריל, 24 שעות לאחר ששוחררה מבית החולים, הגיע טלפון נוסף. "זה היה מוריס. חשבתי שהוא מתקשר לאחל לי חג שמח, והוא אומר לי: 'עדנה, המצב לא כל כך טוב, בואי'. אני לא הבנתי מה הוא אומר לי. שוב נסעתי לבית החולים בשביל לפגוש את הבת שלי. שוב רציתי להגיד לה: 'אנחנו אוהבים אותך, ויש לך בשביל מה לחיות'. נכנסנו לחדר. היא שכבה בחוסר הכרה. ידעתי שהמוח נפגע ולא ידעתי כמה. הכל נורא מוזר ולא מובן. אנחנו עדיין לא מבינים מה בדיוק קרה".

     

    שישה ימים שכבה דרוקר־ששון ללא הכרה. ביום שלישי לפני עשרה ימים נפטרה, אבל הוכרזה רשמית כמתה רק כעבור יומיים. ביום שישי שעבר התקיימה הלווייתה, לא לפני שאיבריה נתרמו לחמישה חולים.

     

    "ביום האחרון לחייה ישבתי ליד נילי והחזקתי לה את הידיים, היו לה נשימות שקטות. הרגשתי את הדופק בידיה והיא הייתה חמה. הרגשתי שלא יכול להיות שהיא לא חיה. למחרת בדקו אותה כל מיני מומחים ואמרו שהמצב חסר סיכוי. פתאום הרופאה אמרה: 'תדעו לכם שאתם יכולים להציל כמה משפחות. לב, כליות, ריאות’. היה לי קשה להחליט. רציתי שהיא תיכנס לאדמה שלמה ויפה כפי שהייתה. את יודעת שזה נכון לעשות את זה, וגם נילי הייתה בעד, אבל קשה לך להחליט. זה פשע לא לתרום. חשבתי: 'מה, היא תהיה אריק שרון מספר 2?' הרופאה אמרה, 'אין פעילות מוחית. היא נחשבת למתה. זה רק המכונות מחזיקות'. שאלתי את הרופאים, 'אתם לא נחפזים בשביל האיברים?' הם אמרו שלא. לא יעלה על הדעת לעשות משהו כזה. דיברתי עם אלוהים בלי הפסקה. 'עשה שהיא תצא מזה בריאה ושלמה'. אבל הרופאים מההתחלה אמרו שעם נזק כזה, גם אם היא תחיה היא לא תהיה נילי. זה אפילו לא צמח".

     

    מאומה כמובן לא יכול לספק לעדנה נחמה, אבל לפחות היא מרגישה שעשתה את הדבר הנכון כשהחליטה לתרום את איבריה של בתה ולהציל חיים. "אחרי שהסכמנו לתרום התפללתי לאלוהים, 'תן את זה לאדם צעיר שיוכל לחיות עוד הרבה שנים עם הלב של נילי'. כששמעתי שזו אישה בת 32, זה עשה לי טוב על הלב. יצרנו קשר עם הבחורה שקיבלה את הלב שלה. אמרתי, 'אני רוצה להיפגש'. הלב הזה הרי נוצר בתוך בטני, בהיריון שלי. הבחורה שקיבלה את הלב היא אמא צעירה, נאה. אין לי שום בעיה עם זה שהיא מוסלמית. היא זכתה בלב של מלכה. נילי הצילה חמישה אנשים וזה דבר גדול. לפחות היא לא מתה לשווא". •

     

      

     


    פרסום ראשון: 20.04.17 , 18:44