שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אדמס, השבוע בבית החולים שניידר. "כבר בלימודי הרפואה הבנתי שאני לא רוצה להיות כמו הרופאים שמסתכלים על המחלה במקום על האדם"
    7 ימים • 20.04.2017
    צחוק הגורל
    הוא הליצן הרפואי הכי מפורסם בעולם, וכבר הצחיק ילדים ב–81 מדינות ברחבי תבל. אבל מאחורי המסכה הצוחקת של ד"ר פאץ' אדמס, הנחשב לאבי הליצנות הרפואית, מסתתרים סיפור של ילדות קשה, ניסיון התאבדות, אשפוזים תכופים ואבא שמת צעיר. סמדר שיר תפסה אותו השבוע כשהגיע לישראל כדי לקבל פרס מפעל חיים מנשיא המדינה ושמעה ממנו מה הוא חושב על רובין וויליאמס ששיחק את דמותו, מה ההבדל בינו לבין טראמפ ומה יצחיק על בטוח כל ילד בעולם
    סמדר שיר | צילומים: אילן ספירא

    איש גבוה, שחצי משיער השיבה הארוך שלו צבוע בכחול, הרים את נעליו האדומות ובצעדי אווזה הידס לעבר כורסה שבה ישב ילד בן ארבע ששער ראשו נשר יחד עם הגבות והריסים. הליצן הסיר את בובת התרנגולת שחבש והחווה קידה. הילד, שזרועו מחוברת לעירוי הכימותרפי, אפילו לא ליכסן אליו מבט. הליצן הציע לו ללטף את בובת הדג ששלף מעניבתו — והילד המותש עצם את עיניו בחוזקה וסירב לשתף פעולה עם מי שעשוי להצית בו ניצוץ של חיים. ככה זה במחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר. מכל פינה קופץ עליך ליצן רפואי ואין לו כוח לזייף שמחה. זה מתיש.

      

    אדמס, השבוע בבית החולים שניידר. "כבר בלימודי הרפואה הבנתי שאני לא רוצה להיות כמו הרופאים שמסתכלים על המחלה במקום על האדם"
    אדמס, השבוע בבית החולים שניידר. "כבר בלימודי הרפואה הבנתי שאני לא רוצה להיות כמו הרופאים שמסתכלים על המחלה במקום על האדם"

    "סליחה", התנצלה אמו של הילד, "הוא לא מדבר אנגלית וגם לא עברית. רק רוסית". להפתעתה, הליצן האמריקאי החל לספור ברוסית, מאחת עד עשר, בקול צפצפני, ומול עיניי ראיתי איך הקרח מפשיר. דקה לאחר מכן הילד הניף את זרועו השנייה, שלא הייתה מחוברת למזרק העירוי, וחבט בבלון הירוק שהליצן העיף למצחו. בחלוף דקה נוספת הוא והליצן חיככו אף לאף בנשיקה אסקימוסית, אך דווקא כשהילד פרץ בצחוק מתגלגל הליצן הסתובב, הפנה לו את הגב והתכופף.

      

    עם נשיא המדינה רובי ריבלין
    עם נשיא המדינה רובי ריבלין

    "תודה", התמוגגה אמו של הילד, שכבר לא זוכרת מתי ראתה את בנה הקטן מחייך. אנשי הצוות מחאו כפיים, בטוחים שעוד מפגש קצרצר הסתיים בהצלחה. אבל ד"ר האנטר פאץ' אדמס (71) שהגיע ארצה לביקור בן שתי יממות, לא בא על סיפוקו. הוא המשיך לעכז מול הכורסה עד שהילד מתח את רגלו ובעט בישבנו.

     

    "וואו! זה בדיוק כמו בסרט!" קראה אמא מאשדוד. בעקבות שבע צפיות בסרט "פאץ' אדמס" היא השתעשעה ברעיון ללמוד ג'לולוגיה (מדע ההומור) ולשמח ילדים חולים במקביל לטיפול בחמשת ילדיה, אבל לפני חצי שנה חלתה בתה הקטנה בלוקמיה והחלום שלה הוקפא.

     

     

     

    אדמס, השבוע בבית החולים שניידר. "כבר בלימודי הרפואה הבנתי שאני לא רוצה להיות כמו הרופאים שמסתכלים על המחלה במקום על האדם"
    אדמס, השבוע בבית החולים שניידר. "כבר בלימודי הרפואה הבנתי שאני לא רוצה להיות כמו הרופאים שמסתכלים על המחלה במקום על האדם"

    "אולי הוא עייף?" ממלמל בדאגה מוטי זוננפלד, איש עסקים שייסד את פרס דניאלי לזכר בתו, דניאלי זוננפלד, שעשתה שירות לאומי במחלקה האונקולוגית בשניידר. לפני שנתיים, בצאתה ממסיבת פורים שאורגנה לילדים, נהרגה בתאונת דרכים. דניאלי תיכננה ללמוד רפואה, במהלך השבעה קיבלו הוריה את תוצאות הפסיכומטרי שלה — ציון 768 שהיה מאפשר לה ללמוד רפואה בכל אוניברסיטה שבה תבחר. לזכרה מעניקה הקרן, זו השנה השנייה, פרס ל"רופאים עם נשמה". ד"ר אדמס — רופא בהכשרתו, המוגדר כאבי הטמעת ההומור ברפואה המערבית הקונבנציונלית — קיבל השבוע פרס שלא מן המניין על מפעל חייו מידי ראובן ריבלין, נשיא המדינה.

     

    "אני? עייף?" מוחה אדמס בעודו שולף מפיו מתקן של שיניים תותבות מזרות אימה, "אתם לא רואים שיש בי אש? אם אני ישן יותר משלוש שעות בלילה, זה מוגזם".

     

    "ד"ר אדמס", פונה אליו אחת האחיות ומציעה לו כוס מים, בתמורה לסלפי.

     

    "בלי דוקטור", הוא מטיף לה, "רק פאץ'. נכון, זה טלאי, אבל לחולים אני יותר מפלסטר ותחבושת. אני שִמחה. וכשאני שמח ומשמח, אני לא מתעייף".

     

    עולם של אהבה

     

    רק שעה וחצי מאוחר יותר, אחרי שפקד כל מיטה וכורסה במחלקה, מתפנה אדמס לראיון שלכבודו הוא נפרד מהאביזרים המצחיקים שגודשים את כיסיו ומאחסן אותם במזוודה. אני מצפה שהוא יחליף את מדי הליצן, אבל אדמס טוען שאין לו בגדים אחרים. "בגדים נורמליים משעממים אותי", הוא מסביר. "ככה אני יוצא לרחוב, ככה גם עליתי לטיסה. אילולא לבשתי מדי ליצן השוטרים היו חושבים שאני משוגע".

     

    ומה אתה לובש בסוף היום, כשאתה יושב מול הטלוויזיה בביתך באילינוי ומעשן סיגריה?

     

    "מה?" הוא מזנק כנשוך נחש. "כמה שגיאות גורליות את מסוגלת להכניס למשפט אחד? לידיעתך, אני לא מעשן. זאת אומרת, לא סיגריות עם טבק. סיגריות מסוג אחר — בכיף. אם עוד לא ניסית אני ממליץ. ודבר שני, בבית שלי אין טלוויזיה. זה מכשיר הרסני שהופך את הצעירים של היום לבורים, לרובוטים שלא מסוגלים להוציא מהפה שלהם משפט שלם, ודאי שלא להעלות אותו על הכתב. זו המחלה הכי קשה של התרבות האמריקאית, יותר מסרטן ומאיידס, ואני חושש שזו מחלה חשוכת מרפא".

     

    השבוע: אדמס משעשע ילדה בבית החולים שניידר.
    השבוע: אדמס משעשע ילדה בבית החולים שניידר.

     

     

    כזו שאפילו רופא־ליצן כמוך לא יכול לרפא אותה?

     

    "לא. לדור הצעיר של ימינו יש הכל. ודווקא בגלל זה הצעירים עורכים ביניהם תחרויות שלא יסתיימו לעולם, כמו למי יש את האייפון הכי משוכלל. מרוב שפע הם לא מפסיקים להתלונן. הפנטזיה שלי היא עולם חופשי, בלי מדינות ובלי דתות ובלי מעמדות, כמו ב'אימג'ן' של ג'ון לנון. עולם שיש בו רק אהבה. נשמע לך הגיוני שבכל רחבי הגלובוס עדיין לא הוקם בית ספר שמערכת השעות שלו מציעה לתלמידים, מדי יום ביומו, שיעור בהבעת אהבה? יש לך מושג איך העולם היה נראה אילו מדי שנה היו יוצאים אליו סטודנטים שקיבלו ציון במקצוע ששמו 'איך לאהוב'?"

     

    למרות שלא החליף בגדים מתברר שאדמס שמאחורי המסכה הוא איש עצוב, מודאג ורואה שחורות. והוא הראשון שיודה בכך. "החיים שלי נגמרו והתחילו כשהייתי בן 16", הוא מספר, "ניסיתי להתאבד, ועם המזל הרע שלי לא הצלחתי לעשות את זה. בלעתי כדורים, המון פעמים עמדתי על ראש צוק ושיכנעתי את עצמי לקפוץ למטה, אבל נשארתי בחיים. עובדה".

     

    למה עשית את זה?

     

    "בגלל שלא יכולתי להתמודד עם הרוע של העולם. אבא שלי היה איש צבא וגדלתי בבסיסים צבאיים בגרמניה וביפן. בבית הספר לא ידעו איך לאכול ילד כמוני שחלם על חופש ושלווה. כינו אותי 'סיסי' ו'טיל אולנשפיגל' ובעוד כל מיני כינויים חביבים. 'אידיוט' לא קראו לי בגלל שזה ספר של דוסטויבסקי. ראיית העולם שלי נבעה מאמי, שהייתה האישה הכי מוסרית והכי תמימה שהתהלכה על פני האדמה. היא הייתה מורה של כיתה ה' שאפילו לא הבינה את הקללות שתלמידיה הטיחו בה. היא הייתה כזו תמה וזכה עד שלפעמים חשדתי שהיא עדיין בתולה. כשהייתי בן 16 אבא שלי מת מהתקף לב אחרי שנלחם בקוריאה. חזרנו לארצות־הברית, למשפחה של אמי שגרה בווירג'יניה. ושם אושפזתי במוסד לחולי נפש. מהבוקר ועד הערב הלעיטו אותי, כמו את המטופלים האחרים, בכדורים. העיקר שנהיה בשקט. ככה מטפלים בבן אדם שמסתובב עם פצע בלב? בכדורים פסיכיאטריים שהופכים אותו לזומבי?"

     

    המצוקה שחווה הובילה אותו ללימודי רפואה באוניברסיטת וירג'יניה. "זו הייתה הבחירה הראשונה והיחידה שלי עוד לפני שאושפזתי, מגיל צעיר בניתי לי מעבדה, ניתחתי בעלי חיים והשתתפתי בתחרויות מדע". לפני 44 שנה הוא הוסמך כרופא והתחיל התמחות ברפואת ילדים, "אבל אחרי שנה עזבתי מפני שנגעלתי מההתנהגות היהירה של הרופאים כלפי אחיות, מטופלים ובני משפחותיהם. פעם, כששמעתי רופא צועק על ילד, ניגשתי אליו, לחצתי את כף ידו ואמרתי לו, 'כל הכבוד, הלוואי שאהיה גס רוח כמוך כשאגדל ואהפוך לפרופסור חשוב ומפורסם'. אני לא בטוח שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. לפעמים, הזיכרונות שלי מתערבבים עם סיפורים שמספרים לי על עצמי ועם הדרך שבה הוצגתי בסרט".

     

    אז בוא נדבר על הסרט "פאץ' אדמס" בבימויו של טום שאדיאק ששבר קופות לפני 91 שנה. רובין וויליאמס, שגילם את דמותך, הוא באמת אתה?

     

    "את שוב משחקת איתי בהעלבות?" הוא שואל וצחוקו המתגלגל כמעט מנקב חור בתקרה. "נראה לך שרובין וויליאמס הוא אני? אני כמעט שני מטרים. רובין בקושי הגיע לי לחגורה. אבל", בתוך שנייה הוא מרצין, "התסריט נכתב על פי הספר שכתבתי ורובו אמיתי. כבר בתקופת לימודי הרפואה הבנתי שאני לא רוצה ולא מוכן להיות כמו הרופאים הרגילים שמסתכלים על המחלה במקום להסתכל על האדם. וכשנכנסתי לבית חולים כסטודנט לא הבנתי איך אפילו הרופאים הטובים והאנושיים, היו גם כמה כאלה, מתמקדים בבריאותו של אדם אחד, בלי לראות שהפרט מהווה חלק מבריאות המשפחה, מבריאות הקהילה ומהבריאות של כל העולם".

     

     

      

    רובין וויליאמס בסרט "פאץ' אדמס". "לדעתי, הוא אירגן לעצמו המתת חסד"
    רובין וויליאמס בסרט "פאץ' אדמס". "לדעתי, הוא אירגן לעצמו המתת חסד"

    תן דוגמה.

     

    "כיום, בארצות־הברית, 60 אחזו מפושטי הרגל הגיעו למצב הזה בגלל שהשקיעו את כספם בתרופות וברופאים. מצד אחד זה מובן, איזה אבא לא ישקיע את כל מה שיש ואין לו בבריאות של בנו החולה? מצד שני זה מזעזע. איזה מין רפואה יש במדינה אם היא מביאה את אזרחיה לפשיטת רגל? לכן החלטתי לפרוש מהמערכת המסואבת. הייתי היפי. כולנו היינו אז ילדי הפרחים. עברתי לחיות בקומונה. 20 מבוגרים, בהם שלושה רופאים. הקמנו ביחד את מרפאת 'גזונטהייט'. זה היה בית פתוח בכל שעות היממה ובכל ימות השבוע. מדי שבוע באו אלינו כאלף אנשים. ברור שהיה צפוף. בבית היו רק שישה חדרי שינה, שבהם גרנו יחד עם המטופלים. חלק מאנשי הצוות כבר היו הורים לילדים. אבל לאנשים שבאו אלינו, רובם בגלל דיכאון וחרדות — מה שהיה פעם תקף גם כיום ורק החמיר — לא רשמנו כדורים".

     

    איך טיפלת בהם?

     

    "באהבה. בשיחות. בהשתטות. אני לא טוען שהיו לי מאה אחוזי הצלחה, אבל ניסיתי להראות להם שהחיים יכולים להיות יפים".

     

    רובין וויליאמס עצמו התאבד.

     

    "לדעתי, הוא אירגן לעצמו המתת חסד. הוא סבל מאלצהיימר ומפרקינסון. קומיקאי שנון כמוהו לא היה יכול לחיות עם המציאות שנכפתה עליו".

     

    בסרט הקמת את המרפאה יחד עם הסטודנטית הכי יפה בפקולטה לרפואה, שנרצחה על ידי אחד המטופלים.

     

    "המפיקים רצו למכור כרטיסים אז הם שינו קצת את העובדות. רצח של בחורה נראה להם יותר סקסי מרצח של גבר. במציאות, אחד מחבריי הטובים בפקולטה נרצח על ידי בחור מעורער בנפשו, בן של מיליונר שחשב שמגיע לו הכל".

     

    הסרט הפך אותך למיליונר?

     

    "לא! אמנם הבטיחו לי אחוזים, אבל בפועל לא קיבלתי כלום. אפילו לא סנט. אבל בעקבות הצלחת הסרט התחילו להזמין אותי להרצאות בכל רחבי העולם. התחלתי להרוויח 20 אלף דולר ביום, משתיים־שלוש הרצאות שנתתי כל יום. וזה מה שאני עושה עד עכשיו. אני מרצה 300 ימים בשנה. יש לי סוכן שמנהל את לוח הזמנים שלי וגם סוזן, בת זוגי כבר 25 שנה, נותנת לי הוראות. את רואה?" הוא שולף מהכיסים שקיות פלסטיק קטנות המשמשות לאריזת כריכים. "בזו יש כסף ישראלי, ובזו יש כסף אנגלי מפני שאני ממשיך מכאן ללונדון. סוזן יודעת שאם לא יהיה לי כסף כיס, אני עלול ללכת לאיבוד".

     

    הבנים זיג וזאג

     

    סוזן, ממוצא איטלקי, ירשה את מקומה של לינדה הסקנדינבית, אם שני בניו. הבכור הוא אטומיק זאגנט אדמס, בן 41, קולנוען שמתעד את הפעילות שלו וגם מנהל את דף הפייסבוק שלו. אדמס: "אני אפילו לא יודע איך מדליקים את המחשב ואני מסרב ללמוד". השני הוא לארס זיג אדמס, בן 30, שלומד בבית ספר לליצנות בברצלונה. "כבנו של חלל אמריקאי הצהרתי שאני פציפיסט, הבנים שלי קיבלו פטור משירות צבאי וזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת להם. אני בחרתי את שמו של הבן הראשון, כינוי החיבה שלו הוא זאג, אז לינדה בחרה את שמו של הבן השני, זיג. בתור הורים הסתדרנו לא רע".

     

    אז למה התגרשתם?

     

    "לינדה היא האישה הכי חכמה בעולם והכי לא חמה בעולם", הוא מספר. "היא הייתה הראשונה שהסכימה לצאת עם עוף מוזר כמוני, והצעתי לה נישואים כשהייתי בן 24. אידיוט. לא ידעתי שום דבר על האופי הקר של הסקנדינבים, ולא התאמנו בתור בעל ואישה. הרי אני גבר שצמא לאהבה ולביטויי חיבה. סוזן, למזלי, היא ההפך הגמור ממנה. היא לא התרגשה כשהבאתי הביתה תחתונים ענקיים והצעתי לה להיכנס לתוכם. היא התלהבה. היא גם מתלווה אליי לטיולי ליצנים שאני עורך שמונה פעמים בשנה. בקרוב ייצא לדרך הטיול ה־33 שלי ברוסיה. הוא הוותיק ביותר. בחרתי להתחיל את המסורת של מסעות ליצנות דווקא ברוסיה כדי להתיידד עם האויב. ככה זה בעולם שלנו. האויב של העבר הוא גם האויב הנוכחי. כלום לא השתנה, למרות שבעשורים האחרונים אני פעיל חברתי. מה שנקרא מהפכן. אני בעד הפלות חוקיות ובעד המתות חסד ובעד כל מה שיכול לעשות טוב לבן אדם".

     

    מכאן נובע שלא הצבעת לטראמפ?

     

    "את רוצה להרוג אותי?" הוא כמעט נחנק. "ארבעה חודשים לפני הבחירות סוזן ואני ניתחנו את האופי של שני המועמדים, לא הצלחנו למצוא בהילרי יתרון על טראמפ ולכן, בפעם הראשונה בחיי, לא הלכתי לקלפי. זו הייתה החלטה עצובה, מבחינתי, מפני שאני לא רגיל לשבת בחיבוק ידיים, אני לוחם צדק מושבע, וגם מפני שהייתי רוצה להעביר את העולם לניהול של נשים. ואני לא מתכוון לנשים כמו הילרי או מרגרט תאצ'ר, אלא לנשים מהזן של אמא שלי, נשים שיודעות להפחית את השנאה. ברור שגם תוצאות הבחירות מעציבות אותי. טראמפ הוא ליצן. אבל לא כמוני. הוא ליצן מסוכן".

     

    טראמפ. "הוא ליצן מסוכן"
    טראמפ. "הוא ליצן מסוכן"
     

    אתה מעורה גם בפוליטיקה הישראלית?

     

    "כמיטב יכולתי. זה הביקור השני שלי בבית חולים ישראלי, אבל ביקרתי בבתי חולים בפלסטין, כמו שהצחקתי ילדים במחנות פליטים בסוריה, בסרי־לנקה אחרי הצונאמי ובהאיטי אחרי רעידת האדמה. לפני כמה שנים גם צעדתי בישראל בהפגנה של סרבני שירות".

     

    ומה דעתך על ראש הממשלה שלנו?

     

    "אני לא מבין איך אדם שמזכיר לכל העולם את השואה, וטוב שהוא עושה זאת, לא מסוגל לקבל את הפתרון של שני עמים במדינה אחת. האם ילד חולה בעזה שונה מילד חולה בתל־אביב?"

     

    אתה שואל אותי?

     

    "אז אני אענה לך. בתור ליצן שכבר שימח ילדים ב־81 מדינות אין הבדל. ילדים בכל העולם, בכל השפות ובכל הדתות, אוהבים..."

     

    מה?

     

    "פלוצים!" הוא מריע ומוציא מהמזוודה כריות פלוצים בגדלים שונים. "כשאני עומד מול אגוז קשה לפיצוח, ילד חולה שאפילו אין לו כוח לחייך, אני מנפח כרית, מבקש ממנו שיישב עליה בעדינות ולשמע הפלוץ הוא צוחק. מת מצחוק!"

     

    בשנותיו הראשונות כליצן רפואי טיפל אדמס רק בילדים ונקלע למצבים קשים. "הקושי לא נבע מחומרת המחלה, אלא מחומרת פניו של הרופא", הוא מספר. "לא פעם עמדתי מול רופא שדקר ילד כמה וכמה פעמים בניסיון לחבר אותו לעירוי, ולפעמים כמעט התפתיתי להציע לרופא שנתחלף בתפקידים. אולי אני, כליצן שהוא גם רופא, אצליח למצוא את הווריד של הילד בלי להכאיב לו או לפחות בלי להפחיד אותו? אבל אני לא עושה זאת מפני שלא חידשתי את הרישיון שלי כרופא. כיום אני מוצא סיפוק רב דווקא בעבודה עם מבוגרים. נדמה לי שאני יכול לעזור להם יותר מאשר לילדים שלא תמיד מבינים את המשמעויות של ההליכים הרפואיים. ברגע האמת, רוב הילדים שפגשתי עצמו את עיניהם בשלווה. ברוגע. משוחררים מפחדים ומדאגה".

      

    דניאלי זוננפלד ז"ל
    דניאלי זוננפלד ז"ל

    גם אתה רוצה להיגאל ככה מהעולם?

     

    "אני לא מעסיק את עצמי במחשבות על המוות שלי. יותר מדאיגה אותי המחשבה שאם העולם שלנו לא ילמד לאהוב, לא ירחק היום שבו בני האדם יהיו כמו הדינוזאורים שנכחדו. הגישה שלי לחיים היא כמו של סבתא טובה, שלא מתחילה לאכול עד שאחרון הנכדים הרעבים שלה קיבל את המנה השנייה. כשהראש שלי מתמלא במחשבות קודרות, אני מפנטז על מדגסקר שאליה אטוס עם סוזן לעשרה ימים של חופשה. רק שנינו. נעשה יוגה ונאכל פירות טרופיים. אני אוהב ליצ'י ומנגו. ואוכל חריף".

     

    מה היית רוצה שיכתבו על המצבה שלך?

     

    "אני רוצה שישרפו את גופי ומהאפר שלי יבנו מצבה בדמות ישבן חשוף. מי שזה לא מוצא חן בעיניו — שיישק לי". •

     

    smadarshirs@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 20.04.17 , 18:44