שבת 16 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
צילום: יריב כץ
המוסף לשבת • 20.04.2017
דווקא את הכתבה הזו, החשובה לי ביותר, האמיתית והכנה מכולן, אבא שלי יחמיץ
כתבת "ידיעות אחרונות" שרית רוזנבלום נפרדת מאביה, משה ורדי ז"ל, העורך המיתולוגי של העיתון שהובא אתמול למנוחות
שרית רוזנבלום

ב–10 במאי 1992, היום שבו התפרסמו הכתבות הראשונות פרי עטי ב"ידיעות אחרונות", הכין לי אבי מתנה מיוחדת. הוא גזר ומיסגר את הכתבות המדוברות והוסיף הקדשה בעטו האדום. "שרית יקירתי", כך כתב. "כל הכבוד ובהצלחה. עם השם שאת נושאת, צריך לעשות רק את הטוב ביותר, ולמעלה מזה. באהבה, אבא".

 

קולאז' הידיעות הבוסריות ההן, דהוי משמש ומצהיב משנים, תלוי עד היום בחדר העבודה שלי, לבדו על הקיר העירום. כתב היד עליו כבר כמעט בלתי נראה, אבל חקוק על לוח ליבי לנצח. הוא מזכיר לי, בכל יום, בכל שעה, בכל רגע שאני כותבת או מראיינת – את המורשת העיתונאית המפוארת שאני נושאת על גבי, ואת מה שהיה אבי האהוב עבורי: קודם כל עורך, ורק אחר כך אבא.

 

מקצוע העיתונות זורם בדמי מיום שנולדתי. אם לא די בגנים שקיבלתי, ילדותי כולה הייתה שיעור מתמשך ורצוף בעיתונות. מדי צהריים או ערב, בארוחה המשפחתית, היה אבא מספר לאמי, יעל, רעייתו, שותפתו לחיים וחברתו הקרובה ביותר, ולנו, שלושת ילדיו הצעירים, דורון, מיכל ואני, באריכות ובפירוט את קורותיו הפתלתלות של גיליון אותו יום: כיצד נולדה הכותרת הראשית, מי ביקש ממנו טובה כזו או אחרת, וכיצד נזף בכתב שהחמיץ סיפור בלעדי. כילדה, לעיתים דמו הארוחות האלה בעיניי לנצח. בדיעבד, זה היה בית הספר הטוב ביותר לתקשורת שיכולתי לבקש לעצמי.

 

סיפורי הילדות האלה, עליהם גדלתי, הוטמעו, בלי שהרגשתי, ב־DNA האישי והמקצועי שלי. חוש הריח העיתונאי, ההקפדה האובססיבית על הפרטים הקטנים, הכבוד למילה הכתובה והנאמנות המוחלטת לאמת הפכו חלק בלתי נפרד ממני. "משלושת הילדים, את הכי דומה לו באופי", אמרה לי אמי השבוע, אחרי שהלך מאיתנו, ולא יכלה להעניק לי מחמאה משמחת יותר.

 

 

בימים שבהם "ידיעות אחרונות" היה יוצא לאור בצהריים, היה מבקש ממני לעיתים לסכם עבורו את תמצית מהדורת החדשות בטלוויזיה, כשלא היה בבית כדי לצפות בה בעצמו. אלה היו הלילות הנעימים והמאתגרים ביותר שלי. כילדה קטנה, אולי בת שמונה או תשע, הייתי מקשיבה קשב רב לידיעות שאת רובן לא הבנתי, ובכתב יד מעוגל מסכמת אותן על נייר עבורו. לא החמצתי אף מילה. בבוקר הייתי רצה לחפש את המחמאה הקבועה שהיה משאיר לי בתום הקריאה, כשחזר הביתה: "את כותבת לא פחות טוב מעיתונאים ותיקים". כך החלה עבודתנו המשותפת.

 

מיום שאני זוכרת את עצמי הייתה עבודת החדשות האינטנסיבית שזורה בחיינו הפרטיים. חגיגת בר־המצווה של דורון, אחי, התקיימה בבית העיתונאים בתל־אביב במקביל למבצע אנטבה. מיד עם תום האירוע המשפחתי הוריד אותנו אבי בבית, ומשם המשיך ישר למערכת, לעקוב אחר הדרמה מקרוב. בפעם אחרת שלף אותנו בשבת בבהילות ממימי הבריכה בגלל אירוע שאת טיבו כבר איני זוכרת. הוא לא היה אבא מעורב. מעולם לא הלך איתי לאסיפות הורים או לחוגים. אני מסופקת אם ידע באיזו כיתה אני לומדת. כמעט לא הלכנו יחד לקולנוע. אבל למה שספגתי ממנו בימים ההם, אני יודעת היום – אין תחליף.

 

קשה להפריד את הסיפור האישי שלנו, משפחת רוזנבלום־ורדי, מהמקצוע שמלווה אותנו כבר שלושה דורות. שני דורות לפניי חיו ונשמו את "ידיעות אחרונות". בקצה אחד של הבניין המיתולוגי ברחוב מוזס בתל־אביב היה חדרו של סבי, ד"ר הרצל רוזנבלום ז"ל, מחותמי מגילת העצמאות, שהיה העורך הראשי במשך כארבעה עשורים. מעברו השני, חדרו של אבי, משה ורדי. לא פעם שמעתי אותם מתווכחים בלהט על עניין מקצועי כזה או אחר. הדיונים המקצועיים עמדו בלב כל מפגש משפחתי וארוחת חג. בין המרק לקציצות טחנו סביב השולחן גם את החדשות.

 

לא פעם סיפר אבי כיצד מנע ממנו אביו שלו, כעיתונאי צעיר, לעבוד בעיתון שערך. הוא לא רצה את התסבוכת האישית והמקצועית שהייתה כרוכה בעבודה צמודה עם בנו היחיד. ההיסטוריה המשפחתית חזרה על עצמה גם בדור השלישי: כשסיימתי את השירות הצבאי ככתבת ב"במחנה", הודיע לי אבי נחרצות שעבודה בעיתון לא עומדת על הפרק. שתי האלטרנטיבות העיקריות שהיו באותה עת, "מעריב" ו"חדשות", גם הן לא באו בחשבון. כך נותרתי במשך תקופה לא קצרה, בעל כורחי, מובטלת, והתפרנסתי מעבודות זמניות.

 

בשלב מסוים נודע לי ש"ידיעות אחרונות" מקים רשת מקומונים חדשה. הרחתי הזדמנות חד־פעמית לעקוף את האיסור המשפחתי הגורף שהוטל עליי לעבוד במקצוע היחיד שהכרתי, ונקטתי צעד נואש: פניתי לעורך הרשת החדשה, אמנון רבי, שהיה בן טיפוחיו של אבי, וכך הכרתי אותו, והצעתי את עצמי לתפקיד כתבת. "אבא שלך יודע?" שאל רבי מיד. הייתי מוכנה לשאלה הזו, ועניתי, בלי למצמץ, בחיוב. הסיכוי שהתעלול הזה יעבור בשלום היה אפסי, אבל לא היה לי מה להפסיד. 

שבועות ספורים לאחר מכן התפרסמה הידיעה הראשונה שלי במקומון התל־אביבי של העיתון, אי שם בעמוד פנימי למטה. זה היה יום שישי. אבא שלי היה קורא כל מילה בעיתון ממש לפני מנוחת הצהריים. לא משנה עד כמה הכיר אותו, ושלט היטב בכל פרט, תמיד עבר עליו שוב. כל דקה שחלפה בציפייה לתגובה שלו, נמשכה נצח. חששתי מאוד מחרון אפו, ולא הייתי בטוחה מתי בדיוק יגלה מה עוללתי. זה קרה מיד. רגע לפני שנרדם, קרא לי והצביע, מופתע, על הידיעה. "מי זו השרית רוזנבלום הזו?" שאל. נאלצתי להודות שמדובר בי.

אולי העייפות המצטברת מעבודת השבוע עשתה את שלה, ואולי כמי שסלל אף הוא את דרכו לעיתון בעורמה, הוא הבין לליבי יותר משציפיתי. לתדהמתי הרבה, לא התרגז. כך נפתח הפרק הרשמי בעבודתנו המשותפת, כמותו וכמו אביו לפניו. אב ובת.

 

 

במשך כל שנות כהונתו כעורך הראשי ישב בחדרו במערכת מבוקר עד לילה. לעיתים נדירות היה לוקח הפסקה ויוצא מחוץ לבניין עם שתי מעטפות נייר חומות גדולות, מלאות בעיתונים. הטלוויזיה הייתה פתוחה לפניו, המחשב תמיד עבד, ונדמה שהיה תמיד בהיכון לקראת האירוע הבא. את הכותרת הראשית של העיתון שלמחרת ניסח לא פעם כבר בתחילת האירוע החדשותי שעמד במרכזה – לפעמים אפילו לפניו. 

המלאכה הסיזיפית הזו, של בריאת העיתון כל יום מחדש, מעולם לא עייפה אותו. לפניו, על השולחן, הייתה מונחת תמיד ערימת ניירות לבנים, עליהם היה מצייר את העמוד המבוקש, כפי שראה אותו בעיני רוחו. גלגלי מוחו היו תמיד בפעולה, מנסחים ומציירים את העיתון הבא.

 

בחדר הזה, שהיה צנוע וחף מסמלי סטטוס, בדיוק כמוהו, בילינו אלפי שעות של שיחה. שם, בין קהל רב של נכנסים ויוצאים, בתוך מצעד בלתי פוסק של כותבים, עורכים וגרפיקאים, מצאתי במשך שנים את חלון הזמנים היחיד שעמד לרשותי לבלות איתו. הדיאלוג שלנו היה תמיד מקוטע. אם התחלנו לדבר על נושא מסוים, היינו מסיימים, במקרה הטוב, אחרי שעה. תמיד היה משהו אחר, יותר מעניין, יותר דחוף. בלעתי בשקיקה את המתרחש סביבו. את הסיפורים, את ההנחיות, את התשבוחות הרבות שחלק לאנשי העיתון, וגם את הנזיפות התכופות. דווקא שם, בחמ"ל ההומה הזה, מוקפים עשרות אנשים ומופרעים תכופות על ידי שיחות טלפון נכנסות, היו שעותינו הקרובות והאינטימיות ביותר.

 

למרות שבמסגרת עבודתו היה במגע יומיומי עם כל מנהיגי המדינה, הקפיד תמיד לשמור על ריחוק מקצועי ברור: מעולם לא הזמין אותם לביתו, ולרוב גם לא הלך אליהם. עד שפרש מתפקידו, הסתיר בקפדנות אפילו מאיתנו, ילדיו, את דעותיו הפוליטיות. "אם משני צידי המתרס מתלוננים עליי, סימן שאני בסדר", נהג לומר לי.

 

לא עם כל בחירותיו הסכמתי. "היכולת לומר 'לא' היא אחת מתכונותיו החיוניות של עורך", כתב לפני 13 שנה בטור הפרידה שלו מהעיתון, וכך באמת נהג. לאורך השנים איבד חברים יקרים שביקשו ממנו טובות שונות, שלא עלו בקנה אחד עם היושרה המקצועית שלו, ונדחו. מעטים שרדו את העקשנות הקיצונית, העיוורת שלו, בתחום הזה. בעיניי, זה היה מחיר גבוה מדי לשלם על עבודה.

 

דלתו הייתה תמיד פתוחה, סמלית ומעשית. כל מי שעבר במסדרון הציץ פנימה ונכנס אליו. כך הקפיד וכך אהב. ערב אחד, כשבאתי להודיע לו שאני מתחתנת, בשעה שבה המערכת הייתה, כמו תמיד, כמרקחה – סגרתי, בפעם הראשונה והאחרונה, את הדלת הכבדה הזו מאחוריי כשנכנסתי לחדר. מיד נזף בי שאפתח אותה, אולם אני סירבתי. רציתי, פעם אחת ויחידה, לקבל את תשומת ליבו המלאה לבשורה הטובה שעמדתי לבשר לו. הוא בירך וחיבק אותי בחום, אך מיד שב וביקש ממני לפתוח אותה.

 

 

החיים במחיצתו לא היו תמיד קלים. הוא היה מנוע בלתי נלאה של עבודה ויצירה, שלא עצר לשנייה. למרות שהיינו כל כך קרובים, הוא היה המבקר הקשוח והבוטה ביותר שלי. מעולם לא עשה לי הנחות. שום פרט לא נעלם מעיניו. אם פתחתי כתבה בקלישאה חבוטה, היה מעיר לי. אם כתב מתחרה הביא סיפור טוב שלא היה לי, היה עוקץ אותי. "הוא עושה עבודה לא רעה בכלל", היה אומר לי לא פעם על מתחרה כזה או אחר שלי, בטון שהבהיר לי היטב מה באמת חשב עליו, וליבי היה מחסיר פעימה. לא משנה כמה פעמים שמעתי ממנו את המשפט הזה, הוא תמיד כאב לי. "תפסיק כבר לומר לי את זה", הייתי עונה לו בכעס כשהתבגרתי, אבל גם כשלמד לשתוק לעיתים, שתיקתו הייתה רועמת.

 

אהבתו והמחויבות שלו לעיתון היו טוטאליות ובלתי מסויגות. רק בשנים האחרונות, מאז פרש לגמלאות, זכינו לקבל אותו בחזרה. העיתונאי המצטיין, שהעיתון היה תמיד בראש מעייניו, למד סוף־סוף, מכורח הנסיבות, להיות איש משפחה. ראשו היה עדיין מלא בחידושים וברעיונות מקצועיים, שאת חלקם הנחיל לבני טיפוחיו הרבים בתקשורת, אבל בליבו התפנה מקום. את המכנסיים המחויטים והחולצה המעומלנת החליפו מכנסיים קצרים וסנדלים. ליד העיתונים הרבים שהיו פזורים תמיד ליד מיטתו, היו מונחים עכשיו גם ספרים. הקצב המטורף שבו חי במשך עשרות שנים, הואט. הוא למד ליהנות מהשקט ומהשלווה שהייתה זרה לו כל כך בהתחלה, אבל לא היה יום שבו לא התגעגע לעבודה.

מה שהחמיץ כאב בילדותנו, ניסה להשלים כסב. הוא בילה עם נכדיו הרבים והתמוגג מכל חוכמה חדשה שלהם. "הוא הכי מוצלח בעולם", נהג לומר לי ברצינות תהומית על כל אחד ואחד מהם. "באופן אובייקטיבי כמובן", הייתי עונה לו תמיד בחיוך, ושנינו צחקנו.

בתוך התא המשפחתי המלבלב, שהצמיח עלים וניצנים רבים, היה לנו עולם קטן ופרטי משלנו, שלא היו בו שותפים: מקצוע אהוב אחד שחיבר בינינו, תפיסת עולם דומה, חוש הומור משותף, קצת מושחז, וים של אהבה הדדית, שחלקנו, לשם שינוי, בלי מילים. בתוך הבועה המוגנת הזו יכולנו לומר אחד לשני הכל, ולדבר גם על נושאים שאינם מקובלים, בלשון המעטה, בין אב לבתו. "אתה והבת שלך, אין לכם תקנה", הייתה אמא שלי מעירה לו בחיוך כשראתה אותנו מגחכים מבדיחה פרטית, וליבי גאה משמחה על האינטימיות הנדירה הזו שזכיתי לחלוק איתו.

את המפגשים שלנו בעיתון החליפו טיולים משותפים בפארק השכונתי, אבל התכנים נותרו דומים. עכשיו היה תורי לדבר. שיתפתי אותו ברכילויות מהמערכת, בסיפורים על חברים משותפים מהעבודה, בלבטים המקצועיים שלי, והוא הקשיב בתשומת לב וייעץ לי בחוכמה גדולה. בשנים האלה קיבלתי ממנו יותר מחמאות מביקורת. סוף־סוף, בגיל גבורות כמעט, למד לבחון את עבודתי ולשמוח בה לא רק מעיניים של עורך, אלא גם ובעיקר מעיניים של אבא.

 

השבוע, לראשונה בחיי, לא יקרא את מה שכתבתי. דווקא את הכתבה הזו, החשובה לי ביותר, האמיתית והכנה מכולן, יחמיץ. מילות האהבה הענקית שלי אליו, כמו גם תוכנן של מאות ההודעות שקיבלתי עם מותו, הרצופות שבחים והערכה אדירה לפועלו, כבר לא יגיעו אליו, והטלפון שאצפה לו השכם בבוקר, כדי לשמוע אם אהב את מה שכתבתי, לא יצלצל עוד. האם ידע כמה אהוב ונערץ היה? אני חושבת שלא.

בתוך ההלם והכאב שאפפו אותנו עם מותו, המשיך לדחוק בי קול העורך המוכר שלו, הממריץ והמדרבן, לשבת לעבוד. לספר כמה נפלא וחשוב היה עבורי. לא להתאבל עליו חרש, בפרטיות, כפי שמתאווה ליבי הדואב. הקשבתי לו, כמו תמיד. שנים ניסיתי לברוח מהקול התובעני הזה, מהציפיות האדירות שלו ממני כממשיכת דרכו. מה לא הייתי נותנת עכשיו כדי לשמוע אותו שוב.

 


פרסום ראשון: 20.04.17 , 16:27