כשעזבתי את אולם הוועדה לביקורת המדינה בכנסת, שכחתי שם את ז'קט הג'ינס החדש שלי. איך שנגמר הדיון רק רציתי לברוח מהחדר, להתחמק מהמוני העיתונאים ולחזור הביתה, לילדים שלי. לחיים עצמם, או מה שנהיה מהם.
מלכתחילה לא הייתי בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון כשהחלטתי לדבר בוועדה. היה ברור מראש שהדברים שיש לי להגיד לא מעניינים אף אחד, בטח לא את ראש הממשלה אליו הם הופנו. אבל גם ידעתי שאם לא אסע אכעס על עצמי. היה לי מה להגיד והייתי חייבת לומר אותו.
ראש הממשלה ישב והקשיב ברוב ממלכתיות והדר. את העבודה השחורה עשו כלבי הטרף שלו, להם נתן להשתולל ללא הפרעה. ואלה השיגו את מטרתם. יום אחרי הדיון על ההתנהלות המחפירה של ראש הממשלה והקבינט שלו בחודשים ובימים שקדמו למבצע צוק איתן, ואף אחד לא מדבר על דו"ח מבקר המדינה וגם לא על התנהלותו וחוסר מנהיגותו של ראש הממשלה. דבר לא דבק בו. טפלון. מדברים רק על הבהמתיות של חברי הכנסת מיקי זוהר ודוד ביטן, שהשתלחו בהורים השכולים. אבל כלבי השמירה האלה של ראש הממשלה הם לא הסיפור. הם רק רעשי רקע והסחות דעת מהבעיה האמיתית. בראש מדינת ישראל עומד אדם שבוחר שלא להנהיג אותה. הוא משיט אותנו כמו ספינה ללא קברניט וללא מפרשים. אין לו חזון, אין לו כל כוונה לעסוק בבעיות שקובעות את מהלך חיינו, ובעיקר את מותנו.
כשראיתי את התנהגות חברי הכנסת, לא יכולתי לשתוק. נעמדתי וניסיתי לצעוק גם אני. שיהיו בשקט. שיכבדו. לא אותנו, המשפחות השכולות, אנחנו לא צריכים את הכבוד שלהם. רציתי שיכבדו את אהובינו שנהרגו. יכבדו אותם בכך שידונו ברצינות בביקורת על המלחמה שהרגה אותם. יכבדו את כולכם בכך שיבדקו איך אפשר לתקן את דרכי קבלת ההחלטות שמשפיעות על כולכם, החלטות שעלולות להעביר אתכם לצד שלנו, אלה שאיבדו. אבל הסדרנית הושיבה אותי מיד. רק לנבחרי ציבור מותר לזלזל בחוקי הוועדה.
כשקיבלתי סוף–סוף רשות דיבור והקראתי את המילים שהכנתי מראש, השתתק האספסוף שהוא חלק מההנהגה של מדינת ישראל. ראש הממשלה הסתכל לי בעיניים לאורך כל הדברים, הקשיב עם מבט אמפתי. תודה רבה על האמפתיה והרגישות, אדוני ראש הממשלה, אבל הייתי מעדיפה פחות אמפתיה ויותר מנהיגות. הייתי מעדיפה פחות רגישות למשפחות השכולות, ויותר דאגה למשפחות שהשכול שלהן יגיע בגלל חוסר האכפתיות שלך לערך החיים.
מבקר המדינה כתב במפורש בדו"ח, "לא נבחנו חלופות מדיניות". לא נבחנו חלופות? מתברר שראש הממשלה כלל לא ניסה למנוע את ההידרדרות שהובילה למלחמה. בנימין נתניהו לא ניסה למנוע את המוות של דולב וחבריו לנשק. וזה יותר חשוב ומהדהד מכל צעקה של דוד ביטן או שטות חדשה שמיקי זוהר מוציא מהפה.
אני קוראת את החדשות ורואה שאנשים הזדעזעו מחברי הכנסת. לא דיברתי עם לאה גולדין אחרי הדיון, אבל אני מניחה שכמוני, ההתנהגות הזו לא מאוד ריגשה אותה. בתוך הכאב הגדול על האובדן, התסכול הנוראי של החיים שאחרי, צעקות של חברי כנסת מיותרים לא יכולה מאוד לפגוע. התסכול הנוראי שלשום היה לראות את הכנסת במלוא הדרה. לראות כיצד מתנהלת המדינה. באיזו קלות דעת מתקבלות החלטות. ההחלטות שהובילו למלחמה הזו ולמבצעים שלפניה וגם ההחלטות שיובילו למלחמה הבאה. זה הכאב האמיתי. ההבנה האיומה שאהובינו נהרגו עבור מדינה שמתנהלת כמו קרקס. מדינה שנבחריה מרגישים אדוני הארץ הכל־יכולים, ולא שליחי ציבור שאכפת להם מהמדינה או מהאנשים שחיים בה, ומהאנשים שמתים בה ועבורה.
חשוב לי להגיד - מותר להתווכח עם משפחות שכולות. אני מעדיפה עשרה ויכוחים אמיתיים על פני אמפתיה מרוקנת מאחריות. אבל כן, יש לכם, ההנהגה, ובעיקר להנהגה שיצרה את השכול שלנו, חובה מוסרית להקשיב באמת למה שיש לנו להגיד. החיים שלנו התמוטטו, והחיים של האהובים שלנו נלקחו, בגלל המעשים או המחדלים שלכם. אז המעט שאתם חייבים לעשות הוא להקשיב לנו. גם אם זה כואב או מכעיס או מעליב. המילים שלנו כואבות לכם? תבכו אחרי זה בשירותים. אל תסתמו לנו את הפה. ויש המון שיטות להתעלם ממילותינו, לא רק בצעקות. גם הנהון אמפתי עם מבט מבין הוא סתימת פה. דברו איתנו לא כאל רפי שכל, בקול עמוק ומבין וריק מהתעניינות אמיתית. תראו לנו שבאמת ניסיתם למנוע את הכאב הנורא שלנו. תוכיחו לנו שאתם עובדים קשה כדי שמלחמה כזו לא תחזור.
תמיד מדברים על הצורך בהרחקת יום העצמאות מיום הזיכרון, כדי שגם המשפחות השכולות יוכלו לחגוג. אבל זה לא באמת ישנה. אני לעולם לא אוכל לחגוג את יום העצמאות. חגיגה על קיומה של המדינה תמיד תהיה מהולה בעצב הנורא על דולב, שאיבד את חייו. איבד את ההווה וגם את האפשרות לעתיד מלא עשייה ושמחה. איבד אותם לא רק עבור המדינה, אלא גם ובעיקר בגללה. בגלל העומדים בראשה.
ולקראת יום הזיכרון אני מבקשת מכם, מכולכם, אל תשקעו בסרטים עצובים על אהובינו שאינם. תשאירו את זה לנו. עבורכם יום הזיכרון צריך להיות יום מפחיד, לא יום עצוב. אל תשקעו בו בעצב על העבר אלא תתמלאו בפחד וביראה, וגם באחריות כלפי העתיד. כי כל אחד מכם יכול לעבור לצד שלנו. השכול הוא לא קדוש ולא צריך לתלות אותו על הקיר ולכבד אותו, אלא צריך לפעול כדי למנוע אותו.
השכול הוא איום ממשי על כולכם. כשראש הממשלה בוחר שלא להנהיג, נותן למציאות להוביל אותנו למלחמות מבלי לעשות הכל כדי למנוע אותן, כל אחד מכם יכול להפוך למשפחה שכולה. כשראש הממשלה אומר שלנצח נחיה על חרבנו, הקברנים כבר מכינים את הקברים הבאים בחלקה הצבאית. במו עיניי ראיתי אותם חופרים. תדעו שהדשא הירוק עליו אתם עומדים בחלקה עטורת הדגלים מכסה עשרות קברים ריקים שכבר הוכנו מראש. הוכנו עבור האהובים שלכם.
כשנגמר הדיון בוועדה בכנסת ברחתי. השארתי את חברי הכנסת לספור לייקים לאזכורים שלהם באתרי החדשות. השארתי גם את הז'קט החדש והיפה שלי. אולי דוד ביטן ימצא אותו. לא נראה לי שהוא יוכל ליהנות ממנו, הז'קט שלי גדול עליו בכמה מידות טובות.
סא"ל דולב קידר נהרג בעת שהוביל הסתערות לעבר מחבלים שחדרו ממנהרה ליד קיבוץ ניר עם. יחד איתו הסתערו ונהרגו סג"מ יובל הימן, רס"ב קסהון ביינסאין ורס"ל נדב גולדמכר. ארבעתם זכו לאחר מותם בצל"ש אלוף פיקוד הדרום ומח"ט עזה.
