שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    תאמר במדי התנועה, השבוע בשגב שלום
    המוסף לשבת • 20.04.2017
    "אנחנו צועדים בדממה אל בורות המוות ביער. הרוח צולפת על פניי. אני מביט בחבריי למשלחת, וגאה להיות ערבי"
    מול הר האפר במאידנק מול ערימות הנעליים באושוויץ. מול בתי השיכון האפורים במקום שבו עמד גטו ורשה. מול קברי האחים של נרצחי העיירה טיקטין. מול מה שנותר ממחנה טרבלינקה. מול המציאות הבלתי נתפסת הזו, לצד 850 חניכי הנוער העובד והלומד שיצאו לפולין, בהם 20 צעירים וצעירות ערבים, תאמר מסעודין מהיישוב הבדואי שגב שלום גילה את עצמו מחדש. יומן מסע, ערב יום השואה
    תאמר מסעודין | צילומים: הדס בן–צבי

    כיכר רפפורט, ורשה, יום שני בערב. אני עומד נרגש, רועד מקור, לבוש בחולצה הכחולה של התנועה. מולי 850 נערים ונערות, חניכי הנוער העובד והלומד. משמאלי, בזווית העין, האנדרטה לזכר המורדים. לוחמי הגטו. בידי הדף שהכנתי מראש.

    במשך ארבע דקות אני עומד על הבמה, מול המקום שבו היה פעם הגטו והיום ניצבים בו שיכוני דירות אפרוריים ובנייני משרדים מודרניים. עומד ומקריא את מילותיו של יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי המרד.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ובאותן ארבע דקות לא אני מדבר, אלא אנטק הוא שמדבר מגרוני.

    ובאותן ארבע דקות אני, תאמר מסעודין, מרגיש חלק ממשהו גדול הרבה יותר.

    ובאותן ארבע דקות יש לי הזכות להיות קולם של אנשי הארגון היהודי הלוחם.

    ואני מקריא: "נשקנו היה מועט, אך היה לנו עוד נשק אחד: אידיאה גדולה, נכונות ומסירות נפש. ראינו את אידיאת המרד כאידיאה מרכזית בחיינו. ואת הכל, את הטוב ואת הרע, כל צעד, כל מחשבה כל מעשה, בחנו מנקודה זו: מרד או לא מרד".

    ואני ממשיך ומקריא את המילים שלימדו אותי כל כך הרבה על גבורה ועל הובלה ועל מנהיגות.

     

    ההכנות לנסיעה

     

    תאמר מסעודין (שלישי משמאל) עם חברי המשלחת הערבים ביער לופוחובה . "אלוהים לא בא להיטלר ואמר לו: 'אני מצווה עליך לרצוח את היהודים'"
    תאמר מסעודין (שלישי משמאל) עם חברי המשלחת הערבים ביער לופוחובה . "אלוהים לא בא להיטלר ואמר לו: 'אני מצווה עליך לרצוח את היהודים'"

     

    איפה היה האדם?

    יום א’, 5.3.2017. אנחנו מתחילים מסע ארוך ולא קל. מסע לגילוי שורשי השואה, הגבורה והמרד. אני מלא בציפיות, אך גם בחששות. החשש להיחשף למקום הקודר והנורא הזה שאליו הגיעה האנושות; מקום שהביא בני אדם לרדוף בני אדם אחרים ולפגוע בהם בדרכים שרק מוח מעוות, רשע ואכזר יכול לדמיין. אך גם מקום שבו צמחה נפש אנושית שסירבה להיכנע למוות.

    במסע הזה אני מצפה לגלות את עצמי כאדם ולתת לדברים לגעת בי עמוק. לאפשר לכל הסיפורים לחדור פנימה לנפש. מי כמוני יודע איך זה להיות נרדף בגלל שוני דתי, לאומי או פיזי, כמו צבע העור או שפת האם שלי.

     

    איפה היה האדם? מה גורם למישהו לקום בבוקר, להרוג ילד, ולחזור לאכול כאילו שזה הדבר הכי נורמלי שיש? איך אפשר להיות כזה עיוור? כזה חסר רגש? אלו רק חלק מהשאלות שרצות לי בראש, ואני יודע שבמהלך המסע יתעוררו עוד ועוד שאלות. אבל בשביל זה אתה פה, יומני היקר. להזכיר לי מי אני ומאיפה התחלתי את המסע זה. אני, תאמר מסעודין בן ה־19, מתנדב שירות לאומי־אזרחי בתנועת הנוער העובד והלומד, הנער הערבי עם המכנסיים הקצרים מהיישוב שגב שלום, יוצא למסע לפולין.

     

     

    חברי הקינים הערבים בבונקר ברחוב מילא 18 בוורשה. "מוסר בתוך הג'ונגל"
    חברי הקינים הערבים בבונקר ברחוב מילא 18 בוורשה. "מוסר בתוך הג'ונגל"

     

    בדרך לנתב"ג

    פגישה עם סאפי

    יום ב', 6.3. הלילה של הטיסה. התרגשות גדולה. יצאתי בבוקר לכיוון באר־שבע ושם פגשתי את המדריך שלי מהתנועה. זמן לשבת ולנסות לעכל דברים שעד עכשיו עדיין קשה לי לעכל. דיברנו על חשיבות המסע, על החששות שלי ועל הציפיות. אחרי זה לקחתי רכבת לתל־אביב ופגשתי את סאפי מאיעבלין, חבר ממש טוב שלי. הספקתי להדפיס כמה דברים ברגע האחרון, לנגב קצת חומוס ולדבר עם סאפי (שזה אומר בעיקר ויכוחים וצחוקים ומלא ציניות).

     

    לא הספקתי לדבר עם הצוות שלי בשגב שלום. אני מקווה שהם יסתדרו בלעדיי בשבוע שלא אהיה. המזוודה שלי ממש כבדה וכבר פיתחנו love and hate relationship בינינו. אני גורר והיא נדפקת לי בברך. המצלמה מוכנה. נדיר שאני לוקח איתי מצלמה, אבל זה מסע שאני רוצה לנצור כל רגע ורגע ממנו.

     

    אני מקווה לטוב. אני מוכן לכך שיהיה לי קשה. אני רוצה שיהיו לי ויכוחים עם אנשים. אני רוצה לדרוך בשלג ולהרגיש כל גרגיר מתחת לרגליים.

     

    היום הראשון למסע

    במפעל של שינדלר

    יום ג', 7.3. לילה ארוך בנתב"ג. חיכינו ארבע שעות לטיסה שלנו, שיצאה בשש בבוקר. בזמן הזה חלק מאיתנו הלכו לקניות וחלק נשארו לדבר עם חברים מהתנועה. מכירים את זה שלפעמים אתם לא מוצאים את המקום שלכם בסיטואציה מסוימת? כך הרגשתי במהלך ההמתנה בשדה, עם עוד 850 חניכים. ההרגשה הזאת המשיכה ללוות אותי גם אחרי שעלינו למטוס.

    אנחנו כבר באמצע הטיסה, ואני תלוי בין שמים לארץ. מתוך עמי אני נוסע לסיפורו של עם אחר.

     

    ירדנו אחרי ארבע שעות טיסה בנמל התעופה של קראקוב, העמסנו את התיקים על האוטובוס וישבנו לחכות להוראות. מזג האוויר קר, אבל לא כמו שציפיתי. עדיין לא קפאתי מקור ואני מרגיש די סבבה. מצפה לנו יום ארוך של סיורים בעיר. נראה איך זה ילך.

    ביקרנו בכמה בתי כנסת בקראקוב וסיפרו לנו על חיי היהודים בעיר. איפה התפללו ומה קרה לבתי הכנסת האלו אחרי שהנאצים גירשו את היהודים מבתיהם. הגענו גם למפעל המפורסם של אוסקר שינדלר, שבאמצעותו הציל יותר מ־1,000 יהודים ממחנות ההשמדה, ושם סיפרו לנו גם על חסידי אומות עולם מוסלמים, אלבנים וערבים.

    הגענו למלון בסביבות שש בערב, גמורים מעייפות. אכלנו, התקלחנו, עברנו תדריך ביטחוני, ולאחר מכן הייתה לנו הדרכת לילה שבה עסקנו בשאלה, מה גורם לבן אדם להחליט אם להיות אדיש או להתערב ולהציל חיים. אני מאמין שאין כזה דבר "אין מה לעשות". לכל אדם יש יכולת בכל רגע להשפיע על גורלו, וגם על גורלם של אחרים, על ידי בחירות שהוא עושה בחייו. אני זה שקובע את מסלול חיי. אני זה שכותב את סיפור חיי.

    וגיליתי שאין כרגע שלג בפולין וזה קצת איכזב אותי, כי רציתי שלג!

     

    היום השני למסע

    מי ברא את אושוויץ?

    יום ד', 8.3. קמנו בשעה 5:30. התארגנו לארוחת בוקר והתלבשנו בהרבה שכבות, כי היום אנחנו הולכים לבקר במחנה ההשמדה אושוויץ. באוטובוס הקרינו לנו את הסרט "ניצחון הרוח", על סיפור חייו של המתאגרף שלמה ארוך מסלוניקי, ששרד את אושוויץ. את ארוחת הצהריים אכלנו בחניון של אתר אושוויץ־בירקנאו.

     

    תאמר מניח זר באושוויץ־בירקנאו. "מתוך עמי אני נוסע לסיפורו של עם אחר"
    תאמר מניח זר באושוויץ־בירקנאו. "מתוך עמי אני נוסע לסיפורו של עם אחר"

     

    אנחנו במחנה אושוויץ 2. ברגע שעוברים את השער אפשר לראות את מסילות הברזל שבהן הגיעו הרכבות מלאות ביהודים ויצאו מלאות בכלום.

    הכל נראה כל כך קודר ועצוב, וזה מתנגש לי עם העובדה שפולין ממש יפה ושאזור המחנה מכוסה עצים ודשא. ואני לא מצליח להבין איך במקום כל כך יפה קרה דבר כל כך נורא. צילמתי את חברי מסיירים במחנה, אך בכל צילום העיניים שלי נדדו אל האופק המלא שרידי בניינים ומשרפות.

    נכנסנו לאחד הבלוקים שבהם הוחזקו אסירים יהודים. כבר מהדלת רואים כמה הצריף צר וכמה המקום צפוף. אנחנו 23 בני אדם וקשה לנו לזוז, אז אפשר רק לדמיין מה הרגישו מאות האסירים שישנו בכוכים שבין הקירות, בחורף הקפוא והמושלג.

    ראינו את משרפות מספר 2 ו־3 וסיפרו לנו על המרד של אנשי הזונדרקומנדו, שבמהלכו הם פוצצו את משרפה מספר 4 באמצעות חומר נפץ שהוברח על ידי אסירות שעבדו במפעלים שליד המחנה, בהנהגתה של רוז'ה רובוטה. עלתה השאלה: למה פתחו האסירים במרד למרות שידעו שלא ייצאו מזה בחיים? יש הרבה תשובות אפשריות. אני חושב שזה עניין של נפש חזקה שמסרבת למות בשקט, שמסרבת להישכח ולשקוע בתהום הנשייה. הגברים והנשים האלה עמדו וירקו למפלצת המוות בעיניים.

     

    אחרי הטקס שערכו מתנדבי השירות הלאומי־אזרחי הערבים הגענו לאושוויץ 1, ושם ניהלתי ויכוח עם אחד מחברי הקבוצה שלי. הוא היה מאוד מתוסכל משאלות כמו "מה אתם יכולים לעשות היום כדי למנוע שואה שנייה?" וטען שאי־אפשר היה לעשות כלום ושגם אם כן, התוצאות היו אותן תוצאות. עובדה שאנשים מרדו, אבל מתו. אני, לעומת זאת, חושב שיש דברים גדולים יותר מחיים ומוות. קחו למשל את יאנוש קורצ'אק. הוא מת, נרצח יחד עם ילדי בית היתומים שלו, אבל תראו כמה אנשים זוכרים אותו ושואבים השראה ממנו ומהדרך שבה חינך את תלמידיו.

    נכנסו לאחד הבניינים, ומאחורי הזכוכית היה אפשר לראות ערימות של נעליים, שיער וחפצים שפעם היו שייכים לאנשים. עמדתי שם וניסיתי לדמיין את הסיפור שמאחורי כל חפץ: מברשת נעליים של נער צעיר שנפלה מכיסו... נעליים של ילדה קטנה שנלקחו ממנה לפני שנשלחה אל תאי הגזים...

     

    אחר כך עמדנו בחוץ במעגל וקראנו את שורותיו של ק.צטניק: "אלוהים, מי ברא את אושוויץ?"

    "ואני בתוך המשאית המתגלגלת, שלד עירום בין שלדים עירומים, נשלח עכשיו בידי הגרמני המפהק אל הקרמטוריום. מביט בו ובפיהוקו, ופתאום שואל את עצמי: האם הוא שונא אותי? הרי הוא אפילו אינו מכיר אותי. גם את שמי אינו יודע. אני מוסיף להביט בו ושואל את עצמי: האם אני שונא אותו? הרי אני אפילו את שמו אינני יודע, כשם שאין אני יודע את שמות כולנו, המובלים עכשיו לקרמטוריום".

     

    אסיל, חברה מהקבוצה, אמרה שאלוהים ברא את אושוויץ. לא הסכמתי איתה. הרי אלוהים לא בא להיטלר ואמר לו: "אני מצווה עליך לרצוח את היהודים". אני מאמין שאלוהים נתן לאדם חופש, והחופש הזה עלול גם להיות מסוכן: חופש הבחירה. האדם הוא שבחר בשואה בכך שבחר בשנאה וברדיפת עם אחר.

     

    היום השלישי למסע 

    הקומונה ברחוב ג'ופינסקה

    יום ה', 9.3. היום נוסעים לוורשה. התחלנו את היום בארגון המזוודות שלנו, כי אנחנו מחליפים מלון. ארוחת בוקר ויוצאים לדרך. עברנו במחנה העבודה פלאשוב, שם דיברנו על ההיסטוריה שלו ועל ניצול עובדים שעדיין קיים בעולמנו. כמובן שזה לא משתווה לאופן שבו נוצלו האסירים במחנה, אבל היה דיון קצר על התופעה ומדוע האדם לא למד לקח מההיסטוריה וממשיך לנצל את אחיו בני האדם.

     

    חזרנו לגטו קראקוב וביקרנו בקומונה שהקימו חברי תנועת הנוער בני עקיבא ברחוב ג’ופינסקה 13, לאחר שבני משפחותיהם נשלחו למחנה ההשמדה בלזץ. שמענו שם את סיפוריהם של החניכים בני גילנו, שלקחו יוזמה ועברו לגור יחד, ובהמשך הצטרפו לארגון היהודי הלוחם (אי"ל) והיו הראשונים שהציתו את אש המרד נגד הגרמנים בפולין - הפעולה בקפה ציגנריה בדצמבר 1942. היה ברור להם שאת החום המשפחתי שאיבדו אי־אפשר יהיה להחזיר, אבל לפחות הייתה להם האפשרות להיות שם אחד בשביל השני, והם התעקשו על ערכים בזמן שבו ערכים נחשבו לזהב נדיר.

     

    נסיעה ארוכה מקרקוב לוורשה. חמש שעות מלאות תסכול וכעס על מה שראיתי. עצרנו בדרך לאכול, אבל לא היה לי חשק. רציתי להתנתק מאנשים, להתבודד קצת ולנסות לעכל את מה שעבר עלינו עד עכשיו. בלילה, במלון, אחרי מקלחת חמה, ראיתי סרט בניסיון לשפר את מצב הרוח שלי. דיברתי עם מדריכת הלילה שלי, רותם, וסיפרתי לה מה אני מרגיש.

     

    היום הרביעי למסע

    ריח של מוות

    יום ו', 10.3. הגענו למיידאנק.

    המחנה שוכן ממש ליד לובלין, עיר גדולה והומה אדם. עבד אל־קרים חוסיין שאל אם הכביש שחוצה את העיר ועובר ליד המחנה היה קיים באותה תקופה, והתשובה היא כן. ניסיתי לדמיין מה אומר לעצמו אדם שחולף על פני מחנה השמדה בדרכו לעבודה. מחנה השמדה שנמצא כמה רחובות מהבית השלו, קרוב לבית הספר של ילדיו. איך אדם כזה יכול לשכנע את עצמו להתעלם מכל הרוע שמתחולל לנגד עיניו?

     

    באמצע המחנה יש בית לבן וגדול. ישבנו לידו במעגל, והמדריכה סיפרה לנו שבבית הזה גר המפקד הנאצי של המחנה עם משפחתו. בכל בוקר הוא היה משכים את הילדים שלו, מאכיל אותם, מלביש אותם, מנשק אותם, שולח אותם לבית הספר ויוצא ל"עבודה" שלו. וה"עבודה" שלו היא להכות, להתעלל ולרצוח אנשים. חלקם ילדים בגיל של ילדיו. המדריכה שאלה אותנו אם אדם כזה יכול להיות אבא טוב.

    התווכחנו. אני מאמין שאי־אפשר להפריד בין שני העולמות. כדי להיות אבא טוב אתה צריך להיות אדם טוב ולהוות דוגמה לילדים שלך. אדם נמדד על פי מעשיו. מעשים טובים = בן אדם טוב = אבא טוב. מפקד המחנה האמין באידיאולוגיה מעוותת שיהודים נחותים ממנו ומגיע להם למות בגלל זה, ואני משוכנע שזה בא לביטוי גם בדרך שבה חינך את ילדיו. וזה מתקשר לי לעניין של חופש הבחירה. מפקד המחנה בחר ללכת בדרך הזו. הוא לא היה משוגע. אי־אפשר להסיר ממנו את האחריות למעשיו המחרידים. הוא בחר להעיר כל בוקר את ילדיו, להאכיל אותם, לדאוג לשלומם, וללכת להפעיל תאי גזים ומשרפות בזמן שהם בבית הספר.

     

    נכנסנו למשרפות. למרות שעברו יותר מ־70 שנה, נדמה היה לי שאני מרגיש שם ריח של מוות. המדריכה מסבירה ברקע, אבל הדברים שלה חולפים מעליי. אני לא מצליח להקשיב אפילו לשבריר שנייה.

    המשכנו לאנדרטה שעל הגבעה הסמוכה. את הכיפה הירוקה אי־אפשר לפספס, אבל שום דבר בתהליך ההכנה הממושך שעברנו לקראת המסע – לא שיחה, לא סיפורים, לא תמונות – לא יכול היה להכין אותי למה שראיתי. אני עולה במדרגות, מביט לתוך חלל האנדרטה, ורואה באמצע גוש אפור בצורה של חצי עיגול. בהתחלה חשבתי שזה חלק מהמבנה, ואז נפל לי האסימון.

     

    הבנתי שמה שאני רואה מולי זה אפר של בני אדם.

    כן, אפר של בני אדם.

     

    חברים שלי חזרו לאוטובוס עם דמעות בעיניים, ואני לא הפסקתי להסתכל בידיים שלי.

    הנסיעה חזרה למלון הייתה מאוד שקטה. הגענו למלון ואכלנו ארוחת ערב, אבל גם אחרי שלוש שעות נסיעה ושעה של ארוחה עדיין הייתי שם, במחנה. גם אחרי שלוש שעות לא הצלחתי לעכל שגוש האפר הענקי הזה היה פעם בני אדם נושמים, חיים, עם חלומות ופחדים. אנשים בשר ודם, כמוני. משפחות וילדים, תינוקות ומבוגרים.

    אני חושש שלעולם לא אצליח לעכל את זה.

     

    היום החמישי למסע

    שוקולד לאחים הקטנים

    יום שבת, 11.3. התחלנו את היום באנדרטה לציון המרד הפולני. לקראת סוף המלחמה החליטו הפולנים להילחם בגרמנים ולכבוש בחזרה את ורשה. אבל המרד היה חסר סיכוי. הסובייטים, שרצו את ורשה לעצמם, העדיפו לעמוד מהצד ולא לסייע לפולנים. בסופו של דבר נכבשה העיר על ידי הצבא האדום, ו־85 אחוז ממנה הושמדו.

    קיבלנו זמן חופשי להשתחרר קצת ולהסתובב בקניון. קניתי כמה משחקי פלייסטיישן לעצמי ושוקולדים לאחים הקטנים שלי.

     

    אחרי סבב השופינג הלכנו למקום שבו היה גטו ורשה ודיברנו על אנטק צוקרמן, ממפקדי המרד, שקטע מדבריו אני עומד להקריא בטקס סיום המסע. שוחחנו על הבחירה למרוד ולהילחם כשהסיכוי שתצליח שואף לאפס. מצד אחד, הגטו הוא ג'ונגל שבו החזק שורד. מצד שני, יש אנשים שבחרו בדרך אחרת, כמו חברי וחברות תנועות הנוער השונות, שהתאגדו ועזרו זה לזה.

     

    דיברנו גם על אותם יהודים שעשו בשביל הנאצים את כל העבודה השחורה בגטו – מטיפול במסמכים ובאישורים ועד לפינוי גופות מהרחובות. שאלתי אם אותם יהודים עשו זאת מבחירה או מתוך כפייה, ונאמר לי שחלקם עשו זאת מתוך כפייה, אבל היו גם כאלה שעשו זאת מתוך בחירה. אסיל, חברת הקבוצה שלי, ראתה בזה אקט של בגידה בין היהודים לבין עצמם. 

    אחד הדברים החשובים שלמדתי בתנועה זה לבקר את המציאות ואת הבחירות השונות של בני האדם. כשהיינו באושוויץ, ענת מדריכת היום שלנו סיפרה שבכל בוקר היו הנאצים עושים מסדר לאסירי המחנה, ומי שהיה חסר לו כובע – היו מוציאים אותו להורג מיד. לאחד האסירים נגנב הכובע במהלך הלילה, וכשהתעורר באמצע הלילה וגילה שהכובע נעלם, הוא עמד בפני בחירה גורלית: לגנוב כובע מאסיר אחר, או לקום בבוקר אל מותו. בסוף החליט לגנוב כובע. הוא לא ישן בגלל זה כל הלילה – אבל חייו ניצלו והוא שרד את אושוויץ. אחרי השחרור, כששאלו את אותו ניצול האם חשב על הבחור האחר שממנו גנב את הכובע, הוא אמר: "רציתי לחיות ולכן לא חשבתי עליו".

     

    היום השישי למסע

    17 אלף אבנים

    יום א’, 12.3. נסענו לעיירה טיקטין הסמוכה לוורשה. בבית הכנסת סיפרו לנו על ההיסטוריה של העיירה, שבמשך 800 שנה שיגשגה בה קהילה יהודית, וכשליש מתושביה לפני השואה היו יהודים. כשהגרמנים פלשו לפולין הם אספו את יהודי העיירה בכיכר המרכזית, ומשם הובילו אותם אל יער לופוחובה, שבו נחפרו שלושה קברי אחים. כ־1,400 יהודים נרצחו ביער על ידי הנאצים, וגופותיהם הושלכו אל בורות המוות.

     

    בדרך מהעיירה אל היער, שבע דקות נסיעה, התבקשנו לשמור על דממה כדי לכבד את זכרם של המתים. והאמת, הייתי זקוק לשקט הזה. רציתי לחוש כל מטר של הדרך. אולי אצליח לדמיין בדממה הזאת את האימה שאחזה בהם בדרך אל מותם.

     

    הגענו ליער וירדנו מהאוטובוסים. את הדרך מהחנייה אל קברי האחים עשינו בשקט. משב רוח של סוף החורף ותחילת האביב הצליף בפניי החשופות.

     

    מסביב לקברים היו הרבה דגלים ונרות נשמה, ואפילו מצאתי את הדגל של המשלחת לפולין מהשנה שעברה. הסתובבתי בין הקברים לבד, עם המצלמה שלי, אבל לא צילמתי. יש משהו ברגעים כאלו שגורם לי לרצות להנציח אותם בראש ולא במצלמה, כי אין שום מצלמה בעולם שיכולה להעביר את הרגש המצמרר שעבר בגופי באותם רגעים. אין לי ילדים, אבל בתור מדריך חשבתי על החניכים שלי, שהם הדבר הכי קרוב לילד שיש, ולרגע נדמה היה לי שאני יכול להרגיש קצת, רק טיפה, מה זה לאבד ילד. אבל שום דבר לא משתווה לאובדן אמיתי של ילד, כמו הילדים שקבורים מטרים ספורים מתחתי.

     

    עמדנו ליד הקברים וערכנו טקס. בדרך חזרה לאוטובוס עדיין לא יצאתי ממעגל הדממה. הרגשתי את הרוח טופחת בגבי כאילו אומרת: "שלום אורח ואל תשכחני". אני לא יהודי, אני לא ציוני. אני בן אדם שגילה מה אדם עשה פעם לאדם אחר רק כי הוא היה שונה ממנו, ובכל זאת אנחנו בוחרים לשפוט אחד את השני לפי צבע, לפי עדה ולפי נטיות מיניות. אולי כל מה שקרה לי בחיים קרה כדי שאהיה ביער הזה, במקום הזה, ברגע הזה, כדי שאבין ואוכל לקחת חלק בשינוי שצריך לקרות.

     

    משם נסענו למחנה ההשמדה טרבלינקה. בדרך, באוטובוס, ראינו את הסרט "הבריחה מסוביבור", על סיפור המרד במחנה ההשמדה סוביבור.

     

    ממחנה טרבלינקה כמעט ולא נותר דבר, רק אנדרטה בצורת מסילת הרכבת ואנדרטה גדולה עם 17 אלף אבנים שעליהן חרוטים שמות הקהילות מהן הובאו הקורבנות לטרבלינקה. עשר אבנים מציינות את שמות המדינות מהן גורשו היהודים לטרבלינקה, ועל אבן אחת כתוב השם יאנוש קורצ'אק, שנרצח כאן עם תלמידיו.

     

    חזרנו למלון, ואחרי ארוחת הערב נסעתי עם עוד כמה חברים לחזרות לקראת טקס סיום המסע שיתקיים מחר. בחזרות השתתפה החניכה עם הקול הכי יפה ששמעתי מעודי. והקול שלה, שרה את “הליכה לקיסריה” ואת “שער הרחמים”, ליווה אותי בחזרה למלון, אל תוך הלילה.

     

    היום האחרון למסע

    הלוחמים יצאו מהביוב

     

    יום ב’, 13.3. זה היום האחרון שלנו בפולין ואחד המשמעותיים ביותר: מסע הגבורה של לוחמי גטו ורשה. התחלנו את המסע באומשלגפלאץ בוורשה, המקום שבו ריכזו את היהודים לקראת שילוחם למחנות ההשמדה. עברנו מנקודה לנקודה, ובכל תחנה שמענו עוד חלק בסיפורם של חברי וחברות תנועות הנוער, אנשי הארגון היהודי הלוחם, שהבינו שהשילוחים אל מחנות ההשמדה, ה"אקציות", מקרבים את הגטו אל סופו והחליטו לפתוח במרד נגד הגרמנים.

     

    החיסול הסופי של הגטו החל בערב פסח, 19 באפריל 1943. אנשי המחתרת, שאספו נשק במשך תקופה ארוכה, הציבו מארב לחיילים הגרמנים ואף הצליחו להעלות באש שני כלי רכב משוריינים של האס־אס. כמעט חודש ימים נמשך המרד עד שדוכא סופית על ידי הנאצים. אבל במהלכו הוכיחו המורדים שאפילו ה"חלשים" יכולים לעמוד בגבורה מול מכונת המלחמה הנאצית. 

    במהלך המסע עברנו במילה 18, הבונקר של הלוחמים, וביקרנו גם באנדרטה שהקים יצחק (אנטק) צוקרמן לזכר חבריו, וצורתה כצורת פתח הביוב שממנו יצאו הלוחמים בהובלתה של צביה לובטקין.

    ובאותו ערב, בטקס המרכזי באנדרטת רפפורט, שבמהלכו שרנו את “שחקי שחקי” בעברית ובערבית, הדהדו דבריו של צוקרמן:

    "נשקנו היה מועט, אך היה לנו עוד נשק אחד: אידאה גדולה, נכונות ומסירות נפש".

     

    עשרה ימים אחרי המסע

    דף מיומן האקציה

     

    יום ה’, 23.3. יום ההולדת שלי. למרות שחזרתי מפולין לפני יותר משבוע, אני עדיין לא מעכל את כל מה שעברתי שם. וגם עכשיו, כשאני כותב, הדברים מציפים אותי כמו שקצף מציף את סלעי החוף. ואני לא חוף שקט. ויש הרבה רגעים והרבה סיפורים שלא אשכח, והרבה מהסיפורים גרמו לי לעשות צעד אחורה, להביט בעצמי ולשאול את השאלות הקשות.

    אחד הרגעים שלא אשכח, רגע שנגע בי עמוק במיוחד, היה ביום האחרון בוורשה. עמדנו ליד הפסל של יאנוש קורצ'אק וחאלד המדריך השמיע לנו את שירו של ולדיסלב שלנגל "דף מיומן האקציה" (גרסה עברית ושירה: בעז אלברט), המספר את סיפורם של קורצ'אק ותלמידיו היתומים:

     

    קוֹרְצָ'ק צָעַד רִאשׁוֹן – בְּלִי כּוֹבַע

    יֶלֶד אֶחָד אָחַז בְּכִיסָיו

    וְהוּא – בְּשֶׁלּוֹ בְּעֵינָיו אֵין פַּחַד

    שְׁנֵי יְלָדִים נָשָׂא בְּיָדָיו

     

    זה היה רגע שאי־אפשר לחוות אותו פעמים. התחלתי לשיר את מילות השיר יחד עם הזמר בלי להסתכל בדף. העיניים שלי הביטו בפסל של יאנוש והילדים, וכל מילה וכל משפט בשיר חדרו אלי עמוק יותר מהקור של פולין. הרגשתי מנותק מהמציאות. השיר והפסל והילדים, הכל שידר כוח ועוצמה והרגשתי שמציף אותי אור גדול. הרגשתי בנוכחות של גיבור.

    זה המקום לציין את כל מי שעבר איתי את המסע הזה. את המדריכים חאלד ורותם. את ענת, מדריכת פולין, שהיתה הנר שאחריו הלכנו. את חברי לקבוצה – ורד, מוחמד איוב, מוחמד ג'אד מולא, אחמד ברהום, סיואר, מרח, הודא, טאלי, סמוד, עבד, נור, סאפי, אסיל, דינא, ניבאל, ריהאם, ויויאן וסחר. את כל חבריי למשלחת ולתנועה. לא אשכח אתכם כמו שלא אשכח את משב הרוח הקריר שהצליף על פניי כשהלכתי מאחור, מביט בכם, בדרך אל גיא ההריגה של יער לופוחובה.

    מביט בכם, וגאה להיות ערבי.

     

    טשרניחובסקי בעברית ובערבית

    זה היה אחד מרגעי השיא של המסע לפולין. 850 חברי המשלחת של הנוער העובד והלומד עמדו מול אנדרטת רפפורט, במקום שבו היה גטו ורשה, ושרו בעברית ובערבית את ההמנון החדש־ישן של התנועה - שירו האלמותי של שאול טשרניחובסקי “אני מאמין” ("שחקי שחקי").

     

    במשך שנים רבות היה השיר מעין המנון בלתי רשמי של הנוער העובד. באוגוסט 2015, בוועידה העשירית של התנועה במלאת 90 שנה להקמתה, התקבלה שורה של החלטות, ובהן בחירת המנון רשמי שיושר בטקסי התנועה לצד “התקווה” וה”אינטרנציונל”. “אני מאמין” הייתה הבחירה הטבעית.

     

    כדי להופכו להמנון עבר השיר עיבוד שבמסגרתו קוצר משמונה בתים לשניים בלבד, וכן הופקה גרסה מיוחדת בעברית ובערבית. נקבע כי החזרות על שני המשפטים האחרונים בכל בית יהיו בערבית כשאת המשפט האחרון - “גם ברוחו, רוח עז” - ישירו כל חניך וחניכה בשפתם המדוברת. את התרגום לערבית ביצע שירן בק, ולמשימת ההפקה המורכבת גויס המלחין והיוצר יאיר דלאל, בעצמו בוגר של הנוער העובד והלומד מקן בורוכוב המיתולוגי בגבעתיים.

     

    הוחלט כי אין מקום יותר מתאים להשקת ההמנון החדש מאשר טקס סיום של המסע של התנועה בפולין. “מאות בני נוער ישראלים - יהודים, ערבים ודרוזים - אשר שרים שיר על אמונה באדם וברוחו העז ועל השאיפה לחופש, אל מול שערי הגטו שמתוכו יצאו מאות אלפי יהודים למותם, זוהי התשובה שלנו היום לרוע המוחלט של הנאצים במלחמת העולם השנייה”, אומר רכז הנוער העובד והלומד, רועי יסוד.

     

    בחמש השנים האחרונות השתתפו יותר מ־80 מתנדבות ומתנדבי השירות הלאומי האזרחי במסעות לפולין של הנוער העובד והלומד לצד החניכים היהודים. כ־20 מהם יצאו למסע שנערך בחודש שעבר. “דרך ההיכרות וההזדהות עם כאביו של עם אחר אנו מנסים למצוא מקום אנושי, עמוק ומשותף, המתעב את השנאה והגזענות ובוחר בשלום כחלופה אנושית לקיום משותף במדינת ישראל”, אומרים בנוער העובד. בתנועה מדגישים כי יישום הרעיון של משלחות הנוער של הקינים הערביים לפולין התאפשר, בין היתר, בזכות הסיוע של רשות השירות הלאומי אזרחי, קרן הזדמנויות ומשרד החינוך.

     


    פרסום ראשון: 20.04.17 , 17:51