כשילדיו של אלוף משנה במיל' גדי שפי פתחו את הצוואה שהותיר להם המתינה להם הפתעה. התברר כי איש השייטת הוותיק, שמת השבוע בתאילנד בגיל 76, ביקש שלא תיערך לו לוויה ולא תוקם לו מצבה. הוא הורה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בים. את טקס הפרידה מעצמו תיכנן שפי בדיוק כפי שהגה מבצעים בעת שהיה מפקד שייטת 13: בקפידה, תוך ניצול גורם ההפתעה, ובעיקר בצניעות.

שכן אם שפי היה משהו, הוא היה מאנשי הדממה. את פעולותיו העדיף לעשות בשקט, בסתר ומתחת למים. "מדוע עלינו לנקר את עיני אלה שלא השתתפו בפעולות?" אמר פעם, באחד הראיונות הבודדים שהעניק בחייו, מי שהיה אחד מלוחמי הקומנדו הנועזים והנערצים, אשר זכה בעיטור המופת. למעט מקרה אחד, שיפורט בהמשך, שפי לא חיפש את התהילה. לכן, כשניסינו השבוע לשוחח עם חבריו לנשק ולדלות מהם פרטים על עברו, רבים מהם העדיפו לשתוק. "איך שאני מכיר אותו, הוא לא היה רוצה שתהיה עליו כתבה בעיתון", אמר אחד מהם, לפני שניתק את הטלפון.

הוא נולד כגד שצ'ופק בקיבוץ תל יוסף שבעמק יזרעאל. הוריו, ילידי פולין, נשבו בצעירותם בקסמי הציונות וב־1927 הצטרפו לקיבוץ, הקרוי על שם גיבורם — יוסף טרומפלדור. שם נולדו להם שתי בנות וב־1941 הצטרף למשפחה בן הזקונים, גדי.

"הוא היה די שובב", מספרת אחותו, בתיה. בכיתה ח' נשר מהלימודים והצטרף לאביו, ששימש כחונך של קיבוצים צעירים מטעם הסוכנות היהודית. בראשית שנות ה־50 נדדו השניים לקצותיה של המדינה הצעירה והתגוררו תקופות ארוכות בעין גדי, שדה בוקר ובקיבוצים צעירים נוספים. לילד גדי ניתנה ההזדמנות לעבוד בשדה הפתוח, לרכוב על סוסים ולהכיר את פינותיה הנידחות ביותר של ישראל.

בגיל 18 התנדב לשייטת 13, יחידת הקומנדו המובחרת של חיל הים. כמי שגדל בצילו של אתוס תל חי וחיפש תמיד אתגרים, זו הייתה עבורו הברירה הטבעית. דב שפיר, מפקד השייטת דאז, עוד זוכר כיצד הגיע לתל יוסף כדי לשכנע את אסיפת הקיבוץ לאפשר לשפי להצטרף ליחידה. "בתקופה ההיא הקיבוץ היה צריך לאשר גיוס חברים לשייטת, כי אילצנו אותם לחתום מראש לשירות קבע", מסביר שפיר. "כולם הצביעו בעד הגיוס של גדי לשייטת, חוץ מאבא שלו. כששאלתי אותו למה, הוא אמר לי, 'תשמע, אם הוא יהיה בקבע, הוא לא יחזור לקיבוץ'". האב צדק. שפי מעולם לא חזר לשם.

בשייטת מצא את מקומו. הוא היה החניך המצטיין של מחזור 1960, ובמהרה התקדם לתפקידי פיקוד וקצונה. "בחור אמיץ, שתמיד הלך לקצוות", מתאר אותו שפיר. משיחות עם אחיו לנשק מצטייר שפי כלוחם ומפקד נועז אך לא פזיז, שתיכנן כל מבצע שהוביל ביסודיות ובקפדנות. בכל אחד מתפקידיו ניסה תמיד לשבור איזה שיא, לעבור עוד משוכה. כמעט תמיד הצליח, וכמעט תמיד עשה זאת רק לאחר שהוציא את מפקדיו מדעתם. לא כל המבצעים שרקח אושרו, עניין שתיסכל אותו מאוד.

במלחמת ששת הימים כבר היה מפקד פלגת סירות הנפץ של השייטת ולאחריה השתתף בכמה פעולות מעבר לגבול. מבצעי השייטת קסמו לו, אבל כדי להמשיך ולהתקדם היה עליו לצאת אל "הצבא הגדול". הוא עבר קורס חובלים ואחריו מונה למפקד פלגה של סירות טורפדו. על הדרך גם השלים בגרויות והתחתן עם אהובה, שוטרת צבאית, ממנה יתגרש בהמשך.

ב־1970 ניתנה לשפי ההזדמנות לחזור לשייטת, כסגנו של זאב אלמוג. לאחר תקופה קצרה עזב כדי לפקד על ספינת הטילים אח"י אילת, אך מהר מאוד חזר ליחידה, הפעם כסגנו של שאול זיו. בשנים הללו, ראשית שנות ה־70, החל הרומן של שפי עם לבנון.

ה"פצחנים" פיספסו

לבנון, שהפכה באותה תקופה לאכסניה עבור ארגוני הטרור הפלסטיניים, הייתה ונותרה יעד קלאסי עבור לוחמי השייטת, שפשטו שוב ושוב על חופיה. פעם אחר פעם מצא עצמו שפי על סירת הגומי, באמצע הלילה, מוביל כוח של שייטים לעבר היעד. ברגעים האלה הרגיש כמו דג במים. "אהבתי מאוד לעבוד איתו", מספר פקודו גדי קרול, אגדת שייטת בפני עצמו. "הוא היה נמר אמיתי. איש יסודי ושאפתני, שיותר מכל אהב לפקד על מבצעים. תמיד היית מרגיש שמאחורי כל דבר שהוא עשה יש ראש חושב".

1973 הייתה ללא ספק שנת השיא של שפי. בפברואר הוא הוביל כוח, במסגרת מבצע "ברדס", שפשט על משרדים של ארגון "החזית העממית" בעומק של 180 קילומטר בתוך לבנון. חודשיים אחר כך הוביל כוח אחר, שנחת בלב ביירות והשמיד בית מלאכה שפעל בשירות הפת"ח, כחלק ממבצע "אביב נעורים".

אהוד ברק, שהשתתף גם הוא במבצע, כתב השבוע שעבור שפי, "אחרון לוחמיו היה חשוב יותר מהבכיר שבמפקדיו". נדמה שתיאור זה מדויק. על אף שמפקדיו סבלו ממנו לא פעם, רוב פקודיו העריצו אותו. מעבר להיותו מנהיג שהוביל בקרב, שפי ידע להיות גם חבר טוב. "בצד העבודה הקשה, ברגע שהיה זמן תמיד חגגנו", מספר קרול. "הוא אהב לשמוח והיינו מבלים הרבה ביחד". ידידיה יערי, פקודו של שפי שלימים הפך למפקד השייטת ומפקד חיל הים, מוסיף: "הוא היה איש חם שהמגע עם אנשים היה חשוב לו יותר מהכל".

יערי מספר גם על מבצע נוסף שביצע גדי ב־1973, זה שקנה לו את עיקר תהילתו. לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוטל על השייטת להשמיד ספינות טילים מצריות שעגנו בנמל ע'רדקה, כמאה קילומטרים מדרום לשארם א־שייח'. בסדרה של ארבעה מבצעים חזרו לוחמי השייטת פעם אחר פעם אל הנמל, בניסיון להטביע את הספינות הכבדות. את שתי הגיחות האחרונות הוביל שפי. "הוא נכנס לסירה והוביל את הכוח, אחרי שהמצרים כבר ידעו שאנחנו מתכוונים להגיע", מספר יערי, שלקח חלק במבצעים. "זה לא היה פשוט, אך גדי עשה זאת כמו שצריך".

בפעם הראשונה ניסו שפי ואנשיו להטביע את אחת הספינות שעגנה בנמל באמצעות "פצחנים", סירות קטנות שבחרטומן הונח מטען נפץ. למרות שהצליחו לחדור לנמל, פיספסו ה"פצחנים" את המטרה. יומיים אחר כך נאלצו שפי ואנשיו לעשות את הדרך לע'רדקה שוב. הפעם הוחלט להשתמש ב"לאו", רקטה אמריקאית חדשה שנועדה במקור להשמיד טנקים, ושעדיין לא הייתה מוכרת בצה"ל. שוב הסתנן שפי לנמל והציב את סירות הלוחמים במרחק של כ־70 מטר בלבד מהסטי"ל המצרי. הלוחמים, שלא היו מיומנים בהפעלת ה"לאו", פיספסו את המטרה ונחשפו. נפתחה עליהם אש, אך שפי לא ויתר. הוא הורה לאנשיו להמשיך ולירות, ורק הרקטה האחרונה הצליחה לפגוע בירכתי הספינה והיא החלה לעלות באש. "זו הייתה פעולה על גבול הבלתי אפשרי", העיד מאוחר יותר אחד הלוחמים בכוח. על חלקו במבצע זכה שפי בעיטור המופת.

לטענת לוחמים בשייטת, בכיר בחיל הים דאז, שהצטרף לסירתו של שפי, לקח על עצמו את האחריות להצלחת המבצע. שפי הצנוע העדיף שלא להתעמת עם מפקדו. "הוא לא התנגד, למרות שפגעו בצורה קשה ביותר בשם שלו", מספר אחד מחבריו. חבר אחר מגלה שרק לאחרונה ניסה שפי לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לו. "זה רבץ עליו הרבה מאוד שנים. לפני כמה שנים הוא פנה למפקד חיל הים, וגרסתו של גדי למבצע הושרשה מחדש על ידי מפקדת החיל".

בקיץ 1976 מונה שפי למפקד השייטת. כולם חשבו שהתפקיד מגיע לו, פרט לאדם אחד — שפי עצמו. באותה תקופה הוא הועמד לדין בגלל מעורבותו בתאונת אימונים שבה נהרג לוחם שייטת. שפי סירב לקבל את התפקיד עד לסיום ההליך המשפטי, אך לבסוף שוכנע אחרת בידי הרמטכ"ל מוטה גור.

"הוא זכור בתור אחד ממפקדי השייטת החביבים והפחות פלצניים שיש", מספר מייק אלדר, שכתב את הספר "שייטת 13" שסוקר את תולדות היחידה. "הוא לא מכר לוקשים, ובהמשך לאורח חייו הצנוע גם לא חיפש לעצמו כותרות. אחרי שהוא עזב השייטת קיבלה צל"ש על כמות המשימות שביצעה. הצל"ש הזה הגיע לגדי יותר מלכל אחד אחר".

חודש בלבד לאחר מינויו לתפקיד נחטף מטוס אייר־פראנס לאנטבה, ושפי היה מעורב בתכנון מבצע ההצלה הראשוני, שכלל הצנחת כוח קטן באגם ויקטוריה. לבסוף נזנחה התוכנית ומטוסי ההרקולס המריאו לאנטבה ללא לוחמי השייטת. כששפי גילה זאת, באיחור, הוא התעצבן כהרגלו, הרים טלפון למפקד חיל הים והגיש לו את התפטרותו. ההתפטרות, כמובן, לא התקבלה.

זו לא הייתה הפעם האחרונה שבה ניסה להתפטר ללא הצלחה. שפי לא הסתדר היטב עם הרמטכ"ל, רפאל איתן. השניים הסתכסכו סביב החלטתו של רפול לבטל מבצע של השייטת, וגם הפעם התפטר שפי אך נדחה. הסכסוך עלה לו ביוקר, שכן לאחר שסיים את תפקידו סירב רפול לשבצו לתפקיד פיקודי אחר בצבא.

הדגים של שצ'ופק

בלית ברירה מצא עצמו שפי באזרחות. הוא ניסה את מזלו כאיש עסקים ופתח שורה של מסעדות בתל־אביב, הידועה שבהן היא "החוף המערבי", שהפכה למרכז ברנז'אי. "הוא הביא את הרעיון של הערב הברזילאי, שכלל שירים פורטוגליים והרבה מאוד בירה, והיה הצלחה יוצאת מהכלל", מספר שותפו, עזרא מרמלשטיין, שגם לימד את שפי כיצד להכין דגים.

לוחם שייטת לשעבר שעבד באותה תקופה בדולפינריום, קרוב למסעדה, זוכר ששפי תמיד היה מוקף באנשים. "הוא ישב שם עם שרוואל והיה כמו מנטור, מגנט גם לצעירים וגם למבוגרים ממנו. תמיד היו במסעדה מלא חברים. לא הכרתי אותו אישית, הוא עזב את השייטת קצת לפני שהגעתי, אבל הספיק לו שאני מהיחידה. בכל פעם שאכלתי שם הוא אמר, 'אתה משלנו, אל תשלם לי, אני את הכסף שלי אעשה מהעשירים'. כשהתעקשתי, הוא אמר, 'אז בוא נרשום'. הסכמתי, ובסוף החודש הוא אמר, 'אוי, אבדה לי המחברת'".

אלא שהמסעדה נכשלה כלכלית, והכניסה את שפי לצרות. הוא נשאר בקושי עם הראש מעל המים רק לאחר שב־1995 פתח מסעדת דגים ברחוב בן־יהודה וקרא לה על שם כינויו של אביו, שצ'ופק. "בהתחלה הייתה תחושה שהכל פתוח בפניו, כולם הגיעו למסעדות שלו והוא היה במרכז העניינים, אבל מהר מאוד התברר שזה לא פשוט", מספר אחד מחבריו. "משהו בו נסדק, ומאז הוא חיפש את עצמו ולא מצא".

את הנחמה מצא בקרב חבריו. שפי היה ממייסדי חבורת הגנרלים בדימוס "איינדה", שנפגשת כבר 45 שנה ביום שישי האחרון של כל חודש. "עושים על האש, שותים קצת", מספר אחד מהחבורה, האלוף (במיל') אורי שמחוני. "זה מה שנקרא פרלמנט, רק שאצלנו יש כלל אחד: מותר לדבר רק שטויות. שום דבר רציני".

שפי התאים לחבורה כמו כפפה ליד, ונהג לארח את חבריה בשצ'ופק בנדיבות. אבל לפני שלוש שנים התעייף מניהול המקום ומכר את המסעדה. בשנים האחרונות נהיה כבד גוף והחל לצלוע בעקבות בעיות ברכיים. הקשר עם החברים התרופף, והוא בילה ימים שלמים מסוגר בביתו בגבעת אולגה.

"בתקופה האחרונה גדי ניתק מגע", מספר אחד מחבריו. "אני חושב שהמסעדות נבעו מהצורך שלו בחברים, אבל אחרי שהלכו המסעדות הלכו גם החברים. היה לו מנגנון של הרס עצמי והוא התפזר לכל הכיוונים. בסופו של דבר גדי פרש לגמלאות פעמיים — פעם אחת מהצבא, ופעם אחת מעצמו".

את אושרו מצא שפי רק במקום אחד — תאילנד. בשנים האחרונות נהג לטוס לפטאיה, בעיקר בראש השנה ובפסח, וכך עשה גם השנה. "הוא אמר ששם הכי טוב לו בחיים, הוא רצה לעשות שם את הפנסיה שלו", אומר אחד ממכריו. אבל בניגוד לעבר, הפעם ילדיו לא שמעו ממנו במשך יותר משבוע. "לא הבנו למה הוא לא מתקשר וזה התחיל להיות מפחיד", אומר קרוב משפחה.  

ילדיו המודאגים של שפי יצרו קשר עם חבר משפחה ששהה באותה עת בפטאיה, וזה ניגש לבית המלון שבו התאכסן כדי לברר מה מצבו. כשעובדי המלון פתחו את דלת חדרו של שפי הם הופתעו לגלות את גופתו, שככל הנראה הייתה מוטלת בחדר ימים ארוכים. נתיחה לאחר המוות שבוצעה בתאילנד קבעה כי מדובר במוות טבעי, ככל הנראה מדום לב, אבל ילדיו של שפי אינם משוכנעים בכך. שפי נמצא ללא מזומנים, ולכן יש לדעתם חשד כי נרצח. לאחר מאמצים רבים הצליחה המשפחה לשחרר את הגופה מידי המשטרה המקומית, וזו הגיעה אתמול לישראל. בשעות אלה היא מנותחת במכון לרפואה משפטית באבו־כביר, ובני המשפחה מקווים שבכך יקבלו תשובה באשר לשאלה ממה מת גדי שפי. ¿