בשם האב

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ." (דברים ד' פסוק ט').

אבי מעולם לא שכח. המראות בהם חזה נשארו איתו במשך כל ימי חייו. הוא שרד כדי לדבר עליהם איתי ועם ילדי. אבי היה עד.

הוא היה עד לזוועה הנוראית ביותר שאדם אי פעם גרם לאדם אחר. הוא היה עד שהאמין כי הכרה בסבלם של אחרים – והיכולת להעניק להם תחושה שהם אינם בודדים — הן חובתו של כל בן אנוש. הוא דיבר בשמם של קורבנות ברחבי העולם: ברואנדה, בבוסניה, בדרפור. המחשבה שרצח עם נוסף יכול להתרחש לאחר השואה רדפה אותו.

אך אבי היה עד לא רק לזוועות השואה. הוא היה גם עד לחיים היהודיים במזרח אירופה שהשואה גבתה. הוא היה עד לאמונות, למסורות ולערכים של הוריו, לתפילות ולמצוות שחלקם נמשכו גם במקומות החשוכים ביותר ובזמנים הקשים ביותר.

ואבי היה גם עד לנס – הנס של הקמת מדינת ישראל עוד בימי חייו; מולדת יהודית בה ילדי אחיותיו והעם היהודי לעולם לא יאלצו לבקש את רחמי העולם. הוא היה עד לכל הדברים הללו.

ואתם, למה אתם עדים?

האם אתם עדים לסכנה של שכתוב ההיסטוריה? לקולות בצרפת כיום המכחישים את ההתלהבות של אנשי משטר וישי שארגנו את רדיפת היהודים? האם אתם עדים לכך שלקחי ההיסטוריה לא נלמדים כאשר רבים, לא רק באירופה אלא גם בארצי שלי – ארצות הברית – מסרבים לקבל לקרבם פליטים מוסלמים הנמלטים ממתקפות כימיות בסוריה? כאשר אמריקנים שחורים חוששים מכל מעצר תנועה שגרתי; כאשר נוצרים נטבחים במצרים בשל תיוגם ככופרים; כשנערות בצ'אד, סומליה, אפגניסטן ופקיסטן מאוימות, נאנסות או נרצחות רק כי ביקשו לרכוש לעצמן השכלה; כשהומוסקסואליות נחשבת פשע שעונשו מוות באיראן... האם תהיו עדים לסבלם של אלה החוששים לגורלם בגלל צבע עורם, דתם, אמונתם, המגדר שלהם או העדפתם המינית?

האם תהיו עדים לתקווה שאבי ייצג במילותיו ומעשיו? האם תהיו עדים למעשי חמלה קטנים סביבכם, או מחוות גדולות של רוחב לב שהעולם כה זקוק להן? האם תלמדו את ילדיכם כיצד להיות עדים בעצמם? האם תעזרו להם להבדיל בין בריון לקורבן? האם תראו להם כיצד יש לעמוד מול בריון כאשר אסור עוד לעמוד מנגד?

אם אתם יהודים, האם תהיו עדים להמשך ההישרדות של עמנו ושל המסורות והמוסר שלו? האם תהיו עדים לבריתות, לברי ובנות המצווה, לחתונה היהודית של ילדיכם? האם תאמרו קדיש על הוריכם – והאם ילדיכם יאמרו קדיש עליכם? ואם אתם בני דת אחרת, האם תהיו עדים ותרוממו את העקרונות במסורת שלכם אשר מקדשים זכויות וכבוד לכל אדם, כפי שאבי עשה בשלו?

האם תהיו עדים להתקפות הבלתי פוסקות על מדינת ישראל מיום הקמתה, בעוד שהיא מנסה לחיות בשלום ובביטחון? האם תתקוממו נגד אלה המנסים לכפות על הישראלים תנאים בעוד שהם כופרים בזכותם לחיות בארץ ומלמדים את ילדיהם שנאה?

אני אהיה עד. אעמוד יחד עם קרוביי ואהוביי במקום בו אבי, ובני משפחתה של אמי הועמסו כמו חיות על קרונות רכבת בעוד שכניהם צופים מנגד, ונרצחו רק משום היותם יהודים. אני עד לקשר העמוק והבלתי נלאה של אבי עם בני עמו, ואמונתו באנושיות הקולקטיבית שלנו, ללא הבדל גזע וגבולות.

ואני עד לילדים שלי, שגרמו כל כך הרבה אושר לסבם. לבני – שנשמתו העדינה של אבי ממשיכה לחיות בו; ולבתי, בת התשע, שרוחה זוהרת כאלף שמשות. שמה, ציפורה, הוא עדות לילדה צעירה בת גילה, אחותה של אבי, שנשלחה למשרפות באושוויץ לפני 73 שנים. בכל ערב שבת אשתי ואני מדליקים נרות, שרים זמירות ומקבלים יחד את השבת, ויחד אנו מגלמים את העדות הניצחת לכשלונו החרוץ של האויב. אנו עדים לכך שעם ישראל חי.