לפני שנתיים, כשהיא כבר אוחזת במעמד הנחשק של כוכבת ילדים בזכות תפקידה בסדרת הלהיט "גאליס", ביצעה שני אטיאס קפיצה מרעישה אל עולם המבוגרים. זה קרה בסדרה "חסרי בושה", עם תפקיד אורח נועז במיוחד שכלל חשיפה מלאה של החזה למשך שניות אחדות.
המהלך התקבל בארץ בהתלהבות הפרובינציאלית שמאפיינת אותנו בכל פעם שישראלי מצליח להשתחל לסצנת הבידור העולמית – בעיקר כשהתפקיד אינו כולל חזייה. אבל התפקידון הזה רחוק מלהיות פסגת פועלה בהוליווד. אטיאס, שבשנים האחרונות מתגוררת בעיקר בלוס־אנג'לס, היא מהשחקניות הישראליות הבודדות שמצליחות להתפרנס רק מעבודות משחק בעיר שכולם בה שחקנים. רשימת התפקידים שלה מרשימה ביותר, והעובדה שהיא אחותה של מורן אטיאס הפכה לפרט בביוגרפיה, שלא מגדיר אותה.
אטיאס, בת 25, נולדה וגדלה בחיפה, בת לאם מנהלת משרד עורכי דין ואב העוסק בריהוט עתיק, אחות צעירה למורן ולמיכאל. כשמורן החלה לתחזק את הקריירה הבינלאומית שלה, הביטה בה האחות הצעירה בעיניים כלות. וכשהגדולה כבר החלה לכבוש את האיטלקים עם חיוך מתגלגל ומזג ים־תיכוני, הייתה הקטנה צופה בסדרות בערוץ ויוה וחולמת גם היא על פריצה מעבר לים.
"כבר מגיל תשע הייתי משחקת מול המראה בספרדית, היא מספרת. "ידעתי מגיל מאוד צעיר שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל חיכיתי עם זה לגיל בוגר יותר".
אבל למציאות היו תוכניות אחרות: אטיאס שוחררה מהצבא אחרי שלקתה בדלקת קרום המוח. "המחלה ממש כמו שהיא נשמעת", היא נזכרת בחוויה הקשה. "יש לך דלקת במוח ובעמוד השדרה, שמלווה בכאבי ראש נוראיים ורגישות איומה לרעש. את רוצה נורא להיות לבד, אבל מוקפת מבקרים שגורמים לך לשכוח לרגע איפה את נמצאת. ההורים שלי לא זזו ממני, וסבתא שלי הביאה לי אוכל מרוקאי חם כל יום. רק כששוחררתי הביתה הבנתי באמת מה עברתי ושאני כבר לא חלק מצה"ל. זה היה לי מאוד קשה – הייתי מורעלת ברמות, והרגשתי תלושה מבני גילי".
לאחר השחרור הכפוי, האפשרות הסבירה וההגיונית מבחינתה הייתה להפוך את הלימון ללימונדה. "החלטתי לעבור לאל־איי ללמוד, ולחזור כשהחברים שלי כבר ישוחררו מהצבא".
מגשימה את החלום
וכך היה. אטיאס למדה משחק במשך שנה וחצי, חזרה לתל־אביב לשנה במהלכה הצטלמה לסדרה "גאליס", ושבה לאמריקה לפני שלוש שנים וחצי עם אשרת עבודה. מאז, בלי עין הרע, היא כובשת לא מעט מלהקים, כשמאחוריה סוכנות הייצוג והתוכן הישראלית ADD. בין היתר שיחקה בסדרת ריגול חדשה בשם, Counterpart בכיכובו של זוכה האוסקר ג'יי־קיי סימונס ("ויפלאש", "אוז", "חוק וסדר"); בסרט החדש The Color Red, העוסק בקונפליקט הישראלי־ערבי, היא מגלמת חיילת קרבית משדרות שניצבת מול דילמה קשה בגבול עזה, כשהיא נתקלת בשני ילדים ערבים העלולים להוות סיכון ביטחוני; היא לוהקה לסדרה חדשה של רשת איי־בי־סי, Ten Days In The Valley, לצד שחקנים מובילים כמו קירה סדג'וויק, והופיעה בתפקידי אורח בסדרות נחשבות כמו NCSI. וכן, הייתה גם אותה הופעת האורח מושכת תשומת הלב ב"חסרי בושה".
"זה הרגיש לי מאוד נערי וילדותי", היא אומרת על התפקיד ההוא. "זאת לא הייתה סצנת סקס, אלא פלירט של שתי שניות. לא הייתי צריכה להיות ערומה לגמרי דקות ארוכות, דבר שדורש אומץ וביטחון עצמי. היום אני נמצאת במקום שזה נורא תלוי בסיפור שאני מספרת ואם זה הכרחי. אם את בסצנת אונס או בסרט על השואה, וזה משרת את הסיפור, זה שונה מסצנת סקס".
יש תחושה שאת מופיעה בהמון תפקידים, אבל עדיין מחכה לפריצה הגדולה.
"אני מתמקדת בעשייה. הפריצה היא יותר מבחינת הקהל, שאתה נהיה קונצנזוס. גם אם תסתכלי על שחקנים אייקוניים שהיום את לא יכולה לדמיין אותם 'לא כוכבים', הם עברו המון עד שהגיעו להכרה הבינלאומית. מי שבתחום הזה יודע שיש תחנות שצריך לעבור, בעיקר בארצות־הברית. זה כמו בצבא, אי־אפשר להיות רב־סרן מבלי שהיית טוראי. אני מרגישה שאני מרוויחה את הזכות שלי לתפקידים, ומעריכה ומודה על כל שלב בדרך. אני מגשימה את החלום שלי. תמיד ארצה לגדול. זה טבעי".
בלוס־אנג'לס היא מתגוררת בסמוך לאחות הגדולה מורן והאח הבכור, מיכאל ("נשוי עם ילדים מושלמים"), רואה חשבון, חי גם הוא בקליפורניה, במרחק שעה נסיעה. "זה מדהים וחשוב שמורן לידי", היא אומרת. "היא באמת אחת מהחברות הכי טובות שלי. אין דבר עצוב או משמח שהיא לא תהיה חלק ממנו. למדתי וספגתי ממנה כל כך הרבה בתור ילדה. הדעה שלה מאוד מאוד חשובה לי ומשפיעה עליי ישר. אנחנו מרגישות אחת את השנייה ומשלימות משפטים אחת של השנייה כל הזמן".
יש ביניכן תחרות?
"בכלל לא. אני חושבת שגם אם היינו באותו גיל, כל אחת מביאה משהו אחר, שלה. יש בינינו דמיון גדול, אבל גם שוני, כמו בין כל אחים. אם יש בן אדם שאשמח להפסיד תפקיד בשבילו – זאת היא. היא החיים שלי, ואני רוצה שהיא תהיה הכי מאושרת שאפשר. בדיוק לפני שבוע, אבא של הבן זוג שלי אמר לי תוך כדי שיחה: 'את ממש מחוברת לאחותך'. אז כן, ממש ממש מחוברת".
בן הזוג המדובר הוא טום שלום, קבלן בן 26. הם כבר שנתיים יחד, כולל מגורים משותפים. "אנחנו מכירים מחיפה מילדות, אבל לא באמת הכרנו אחד את השני, וחברה משותפת שלנו ידעה ששנינו גרים באל־איי וממש התעקשה להפגיש בינינו. יצאנו כמה חברים וכשנפגשנו היה קליק ישר. היא עשתה את השידוך ומאז אנחנו ביחד. בצד השני של העולם. טום הוא אחד מהחברים הכי טובים שלי. הוא מאזן את הכל ועושה אותי מאושרת".
יש לך עוד חברים בעיר?
"החברים הכי טובים שלי פה הם ישראלים. זה פשוט חיבור עמוק יותר מאשר עם האמריקאים לרוב. אחותי בראש הרשימה ויש לי פה כמה חברים מאוד טובים – חלק שחקניות, אבל גם הרבה שלא בעולם הזה בכלל וזה כיף, זה מרענן. יש פה המון עיסוק סביב העבודה".
למה את הכי מתגעגעת בארץ?
"וואו, להכל! קודם כל להורים המדהימים שלי, לסבתא שלי, לחברים, לללכת ברגל בתל־אביב, לבתי קפה, למסעדות, לקפה. האוכל פשוט יותר טוב בארץ, הכל טעים, לא משנה אם את יושבת בבית קפה שכונתי או במסעדה מפוארת. יש משהו שממלא לי את הנפש והמצברים. בכל פעם שאני חוזרת לאל־איי אומרים לי שאני זוהרת. אני אוהבת את החיים באל־איי, אבל ישראל זה הבית, זה הנשמה".
כמו משפחה
לאחרונה השתתפה אטיאס בפיילוט אמריקאי־ישראלי בשם "אמריקה", בבימוי רני סער, על חיי הקהילה הישראלית באל־איי, לצד יובל סגל, מוריס כהן, אליאנה תדהר ועוד. "זה לא דוקומנטרי, אבל מבוסס על דברים שקורים פה באמת, בצד ההומוריסטי שלהם", היא מדווחת. "זאת דרמה קומית כיפית מאוד. יש דברים שאני מתחברת אליהם יותר ויש שפחות. אני לא עברתי את המסלול שרוב הישראלים עוברים פה אחרי צבא, כי באתי עם מטרה שונה שקשורה למשחק. אני מתחברת מאוד לכל הקטע שישראלים פה ישר מתחברים והחברים שלך פה נהיים כמו משפחה. זה גם עוסק בפער בין התרבות הישראלית לאמריקאית, איך שאנחנו נתפסים על ידם ואיך שהם נתפסים על ידינו, תמיד ארגיש את זה. אני ישראלית לפני הכל".
איך את מרגישה כשבישראל קורים דברים לא נעימים?
"שליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב. ממש ככה. יש איזשהו חוסר אונים כשאתה רחוק מהמצב. הייתי בארץ בשבוע הראשון של צוק איתן והייתי צריכה לחזור לאל־איי, וזה היה לא פשוט, הרגשתי שאני נוטשת בזמן משבר, אבל לא ממש הייתה לי ברירה. הייתי מחוברת לאתרים הישראליים 24/7 ודאגתי נורא. הלב נקרע. הגנתי עלינו מול כל מי שהאשים אותנו והסברתי שזה לא דבר שהאזרחים רוצים. אנחנו רוצים לחיות בשקט ובשלווה".
שוב ושוב היא מוצאת את עצמה בתפקיד השגרירה. "יש מצבים שאני נתקלת בבורות ובחוסר ידע על מה שבאמת קורה בישראל, או שהרבה חושבים שזה לא בטוח להגיע לארץ ושאנחנו סוג של מדינת עולם שלישי. אני לא יכולה שלא להגיב על זה ולספר על הדברים הטובים שיש בארץ, ולעודד אותם לטוס לישראל ולראות בעצמם כמה היא מדהימה ושונה ממה שהם רואים בחדשות. לא פגשתי מישהו שהיה בישראל ולא נהנה והופתע לטובה".
יש רגעי שבירה בחיים באל־איי?
"בטח. אני יודעת שלפעמים כל מה שאני צריכה זה להיות בארץ ולהרגיש את החום, והשייכות שאתה מקבל איך שאתה נוחת. יש לי באמת מעגל מדהים של אנשים שמקיפים אותי פה ואני בת מזל, כי יש לי פה גם משפחה ובן זוג, ועם כל האהבה שלי למקום אני פה בשביל מטרה, לא רק כי אני באובססיה לעצי דקל ואני באובססיה. אז לפעמים בא לי הביתה".
רוצה לאמא ואבא?
"ככל שאתה מתבגר אתה לומד להעריך את ההורים שלך יותר ויותר. תמיד הרגשתי שיש לי הורים טובים, אבל היום אני יודעת את זה בוודאות. אני רואה חברות שההורים שלהן לא תומכים בדרך שלהן, ואצלי זה אף פעם לא היה ככה. לא כפו עליי שום דרך. אמרו לי את דעתם, אבל תמיד היו לצידי ועזרו לי בכל מה שהייתי צריכה. כמעט אין יום שאני לא מדברת עם אמא שלי, ואז מתייעצת עם ההורים שלי תמיד. כשיש החלטה חשובה וצריך תשובה חותכת, אבא שלי הוא הכתובת. יש לו חוכמת חיים והוא רואה את הדברים כפי שהם באמת".
למרות גילה הצעיר נראה שהיא כבר די מסודרת ולאחרונה אף רכשה לעצמה נכס בחיפה. "קניתי דירה על הנייר בפרויקט של פיבקו מול הים", היא מאשרת. "מה שאומר ששילמתי רק 20 אחוז מקדמה בשלב הזה. יוסי לאטי, הבעלים של לאטי יזמות ואחד השותפים ברנואר, דאג לעסקה במחיר טוב, הוא מכיר את כל המשפחה כבר שנים ותמיד מפרגן".
מה הם החלומות שלך?
"מקצועיים – לעבוד עם אל פאצ'ינו המלך על סרט. לעשות תפקיד ראשי בסדרה של HBO כמו 'ליל האירוע' או 'בית הקלפים' של נטפליקס, פרויקט שמביא אמירה על המצב שלנו כחברה היום. ולמכור את הסדרה שאני ואחותי מפתחות. אישיים – להקים משפחה, להיות אמא טובה ולגדל ילדים טובי לב, שיודעים לתת ולעזור, ועם אמביציה".
מהי השמועה הכי מוזרה שהפיצו עלייך?
"כשהגעתי עם החבר הכי טוב שלי מ'גאליס' לפרמיירה ולמחרת דיווחו שעכשיו שני אטיאס ודניאל מורשת זוג גם במציאות. הילדים השתגעו, אבל איכזבנו אותם. אנחנו כמו אחים, אני מתה עליו".
TAHELB@yediot.co.il
