לא רבים מהמבקרים בברלין מכירים את הסמטה הצרה שצמודה לרחוב רוזנטהאלר מספר 39 בשכונת ה־Mitte השוקקת. מי שמטייל באזור נחשף בעיקר לחנויות האופנה, הבוטיקים, הגלריות והמסעדות. אבל ממש בתוך הסמטה הצרה, עם ציורי הגראפיטי על קירות הבתים המטים ליפול – שלא ממש מפתה להיכנס אליה ואולי היא אפילו קצת מפחידה – נמצאים שלושה מוזיאונים היסטוריים לא כל כך מוכרים אבל הם בבחינת אתרי חובה, במיוחד עבורנו, ובמיוחד היום: מוזיאון "הגיבורים הדוממים", מוזיאון בית המלאכה למברשות של אוטו ויידט ומרכז אנה פרנק.
גיבורים שקטים
המוזיאון הראשון בסמטה הוא מוזיאון הגיבורים הדוממים (Stille Helden), שמנציח את הגרמנים שבמהלך מלחמת העולם השנייה פעלו כדי לסייע ולהציל יהודים תוך סיכון חיייהם. קרוב ל־1,700 יהודים ניצלו בברלין הודות לכ־20 אלף גרמנים לא יהודים שהיו מעורבים בהסתרתם במהלך המלחמה. שמותיהם של חלק מאותם מצילים חקוקים על קירות המוזיאון לצד שמות הניצולים.
הכניסה למוזיאון צרה. גם העלייה לקומה השנייה שלו צרה מאוד, והמבקרים ממש נצמדים לקירות הקרים עליהם חקוקים שמות רבים של מצילים וניצולים. במוזיאון מוצגים מסמכים, תצלומים ומכתבים וכן הקלטות של 250 גרמנים שסיכנו את חייהם, נתנו ליהודים מחסה או מצאו להם מקום עבודה. "לא כולם במלחמה הלכו כעיוורים אחרי היטלר", סיפרה לנו עובדת המוזיאון והדגישה את החשיבות במוזיאון שמראה גם את הגרמנים האחרים, שחלקם הוכרו כחסידי אומות העולם.
• פתוח 7 ימים בשבוע, הכניסה ללא תשלום.
בית המלאכה לעיוורים
ממש צמוד אליו, עם כניסה נפרדת, נמצא המוזיאון על שמו של אוטו ויידט. מדובר למעשה במקום שבו היה בית המלאכה לעיוורים של האיש שגדל בתנאי עוני כבנו של מדביק טפטים ברוסטוק. הוא רכש את מקצועו של אביו והחל לעסוק בו כאשר המשפחה עברה לברלין, שם התחתן ונולדו לו שני בנים.
במלחמת העולם הראשונה הצליח להשתחרר משירות קרבי בגלל מחלת אוזניים, ולימים החל לאבד את ראייתו. ב־1936 הקים בית מלאכה למברשות וגם נישא בשנית לאלזה נסט, שעמדה לצידו כשהחל להושיט יד לאנשים שנרדפו על ידי המשטר הנאצי.
החל מ־1939 הוא העסיק בבית המלאכה שלו בעיקר יהודים עיוורים וחירשים, אבל לא רק. הוא ניסה להקל עליהם ככל האפשר, סיפק להם מזון, אירגן עבורם מקומות מסתור, חילץ כמה מהם מגירוש לאחר שנתן שוחד לפקידים ובתום המלחמה סייע בהקמת מעון לילדים ולקשישים יהודים בברלין.
מוזיאון אוטו ויידט מביא את סיפורו של בית המלאכה שבו הועסקו עיוורים וחירשים בייצור מטאטאים ומברשות. חלק מהעובדים נתפסו ונספו במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. גורלם של אחרים לא ידוע. אבל בין העובדים במפעל היו גם כאלה ששרדו את השואה, בהם אליס ליכט ואינגה דויטשקורן. ליכט עלתה לאחר המלחמה לישראל. דויטשקורן התאחדה עם משפחתה באנגליה, היתה מזכירת האינטרנציונל הסוציאליסטי וכתבת מעריב בגרמניה. בתחילת שנות ה־70 עברה לתל־אביב וכתבה ספרים בנושא השואה ותלאותיה כילדה בברלין הנאצית. גם על הגרמנים הטובים היא כתבה. סיפורם, כמו סיפורים אחרים על החיים בברלין, מתוארים במסמכים ובתצלומים רבים במוזיאון.
ב־1941 העסיק בית המלאכה כ־35 אנשים, שרובם הופנו אליו על ידי מחלקת התעסוקה ליהודים בלשכת העבודה של ברלין. בית המלאכה היה נתון לפיקוח מתמיד של הגסטפו, ועל אף שנאסר עליו להעסיק יהודים במשרד העסיק ויידט שלושה יהודים במשרדו. כשמנגנון צלצול פנימי התריע בעת ביקורי פתע של הגסטפו, הם היו מתחבאים בגומחה מתחת למדרגות.
ב־1942 נעצרו פועלי בית המלאכה היהודים ונלקחו לנקודת האיסוף לקראת גירוש. ויידט טען כי מוצרי בית המלאכה שלו חיוניים למאמץ המלחמתי, שיחד את פקידי הגסטפו והצליח לשחרר את פועליו. שנה לאחר מכן, בפברואר 1943, היו אמורים להישלח לגירוש כל היהודים שעדיין חיו בברלין. בעקבות התראה מוקדמת נותר בית המלאכה סגור, אבל רוב הפועלים שלו נעצרו בבתיהם או ברחוב וגורשו למחנה ההשמדה. בין מארס 1943 ועד סוף המלחמה הועסקו אצל ויידט. לבד משלושה פועלים לא יהודים הועסקו במקום פועלים שהיו נשואים בנישואי תערובת או שאחד מהוריהם היה לא יהודי, וכן יהודים אחרים כמו אינגה דויטשקורן, אליס ליכט, אריך פריי וחיים ומקס הורן שחיו במסתור.
ויידט המשיך להפעיל את בית המלאכה גם לאחר המלחמה. הוא נפטר ב־1947, ואשתו אלזה המשיכה להפעיל את המקום עד שנסגר ב־1952 על ידי מועצת העיר של מזרח ברלין. ויידט הוכרז ב־1971 על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם בשל פועלו להצלת היהודים.
אחד המסמכים המרגשים במוזיאון הוא תצהיר שמסר אחד מעובדיו של ויידט, זיגברט לוין. בתצהיר מספר לוין על הסיוע שקיבלו הוא ויהודים אחרים מאוטו ורעייתו. "אני הח"מ, מייצר המברשות זיגברט לוין, מועסק כמנהל עבודה ומייצר מברשות בבית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט. בהיותי יהודי הנשוי 'נישואי תערובת' לא נפגעתי מהרדיפות הקשות שהיו מנת חלקם של בני דתי 'יהודים מלאים'. אני יכול להעיד שמעסיקי ואשתו היו כנראה שני האנשים מהיחידים בברלין שנרתמו עד כדי כך לעזרת בני דתי היהודים. בבית המלאכה שלנו עבדו 65־60 בני אדם בתקופה האיומה ביותר, כלומר מתחילת 1942 עד סוף 1943. מחציתם היו נתונים בסכנה מתמדת, ובעת החיפושים של הגסטפו מעבידי נהג להסתיר אותם בחדר מסתור בתוך בית המלאכה. חיפושים אלה נערכו פעמיים ואף שלוש פעמים מדי שבוע. בני הזוג ויידט לא זו בלבד שדאגו ליהודים שחיו במסתור, הם גם ארזו עבורם מדי שבוע חבילות של מזון, בגדים, נעליים ושאר חפצים מועילים ושלחו אותן למחנות ריכוז שונים. פעם אחר פעם הם אספו מצרכים וחפצים נחוצים וסייעו לנצרכים. יהודים רבים שהועסקו אצלנו היו בעלי רקע מקצועי אחר כגון מנהלי בית משפט מחוזי, רופאים, עורכי דין, סופרים ומלחינים. הספק העבודה שלהם היה נמוך, ולמעשה מר ויידט תמך בהם מכיסו".
זיגברט מציין כי את התצהיר עליו הוא חתום כתב עבורו מישהו אחר משום שהוא עיוור, ומוסיף כי על התצהיר חתומים שני עמיתים לעבודה שמועסקים ב"פירמה" כמוהו מאז 1941.
• פתוח 7 ימים בשבוע, הכניסה ללא תשלום.
מרכז אנה פרנק
בהמשך הסמטה נמצא מרכז אנה פרנק ובו תערוכה קבועה הנושאת את השם: "אנה פרנק, כאן ועכשיו". מיליוני אנשים ברחבי העולם נחשפו ליומנה של אנה פרנק, ילדה יהודייה שנולדה ב־1929 בפרנקפורט. ב־1933 ברחו הוריה מהטרור הנאצי לאמסטרדם. לאחר שכוחות הכיבוש הגרמנים כבשו את הולנד הפך אביה את החלק האחורי של בניין משרדים שהיה בבעלותו למקום מסתור שהכניסה אליו היתה דרך ארון ספרים. ב־ 1944 נחשף המחבוא בעקבות הלשנה. אנה ואחותה הועברו למחנה ברגן־בלזן שם נספו. אנה פרנק היתה אז בת 15.
מרכז אנה פרנק בברלין מספר את סיפורה ומחבר אותו לעולם שבו חייתה. ביומנה עסקה אנה בנושאים רבים ורשמה את מחשבותיה עליהם. בתערוכה מציגים צעירים מברלין את דעתם על שאלות שאנה פרנק ניסתה למצוא להן תשובות: שאלות אישיות על זהות, על ערכים ועתיד, על מלחמה, אפליה, אומץ לב אזרחי, ועוד.
• פתוח בימים שלישי עד ראשון. סגור ביום שני. כניסה: 5 יורו למבוגר, 12 יורו למשפחה.
