"לא מאמינים שיהדות לוב עברה שואה"

כמו בסרט "החיים יפים" המפורסם של רוברטו בניני, גם לאבא של צורי רג'יניאנו היה רעיון איך לעבור את הימים הקשים של השואה בצורה שלא תפגע בילדיו, צורי ורינה. כשהגיעה המשפחה מלוב למחנה ברגן־בלזן בגרמניה, החליט האב לשעשע את ילדיו בדימוי מעולמם. "אבי ראה את החיים במשקפיים ורודים", משחזר צורי, "והאווירה שיצרו סביבנו הייתה של משחק כדורגל. 'יעברו 90 דקות, נעשה מקלחת ונחזור הביתה'. כלומר, יוצאים לג'ימבורי וזה ייגמר. וגם אנחנו הילדים החלטנו בחוש פנימי לא לשאול הרבה שאלות, כדי לא להביך את המבוגרים".

צורי השתחרר ממחנה הריכוז בגיל שבע. בשנות ה־50 עלה ארצה עם משפחתו והתערה במדינה החדשה. סיים פה תיכון, שירת בצה"ל, נישא ונולדו לו שני ילדים, השחקן שרון רג'יניאנו, ולימור ז"ל, שנפטרה מסרטן לפני מספר שנים. עד לפני 30 שנה, כשנשאל על אותם ימים קשים, נקט צורי בדרכו של אביו. "כשהילדים היו קטנים סיפרתי תמיד שנסענו ברכבות ואבי קנה לנו גלידה. שרון ולימור קיבלו את זה, אבל הנכדות כבר לא קיבלו, ואמרו: 'סבא, מספיק עם הסיפורים'".

גם קור זה עינוי

צורי (פדהצור) רג'יניאנו נולד בעיר טריפולי שבלוב ב־1938. מקור המשפחה מגיברלטר, מה שהעניק להם נתינות בריטית, עובדה שהגנה על המשפחה לאורך כל הדרך. בשנת 1941 ביקשו הגרמנים מבני בריתם האיטלקים שיעבירו את כל הנתינים הבריטים למחנה ריכוז באיטליה. המשפחה נאלצה לעזוב יחד עם יהודים אחרים אך בהשוואה לאחרים, שפר עליהם גורלם. היהודים הלובים נשלחו למחנה הריכוז ז'אדו הידוע לשימצה, ששכן בתוך לוב.

צורי עם הוריו ואחותו במחנה הריכוז צ'יביטלה

בגלל גילו הצעיר מתערבבים זיכרונותיו של צורי עם מה שנודע לו מהוריו. "כל משפחה נדרשה לארגן מזוודה לנפש", הוא מספר. "מה שיכולתי לשאת בעצמי. ומה כבר ילד בן שלוש יכול לשאת? לעולם לא ידענו מתי יפרידו בינינו ואשאר לבד".

בינואר 42', אחרי מסע מפרך באונייה ובמשאית, נחתה משפחת רג'יניאנו המורחבת במחנה הריכוז צ'יביטלה באיטליה. החיים היו קשים, אך נסבלים. המשפחות נותרו יחד ושוכנו באולמות גדולים. למזלם קיבלו קצבה מהאנגלים. לאחר פחות משנתיים הוחלט להעביר את הפליטים למעמקי אירופה, סמוך למכונת ההשמדה שפעלה במרץ.

כשהגיעו לאירופה הילדים שמו לב שסבתא טובה אינה עימם. "היא נלקחה לטיפול רפואי באיטליה, ולא ראינו אותה יותר. גם בן דודי, יעקב רג'יניאנו, מת ממחלה בצ'יביטלה. בן משפחה אחר נרצח במחנה אינסברוק באוסטריה. הם היו בצריף ואמרו לגרמנים שהיום לא עובדים, כי זה מועד יהודי כלשהו. הגרמני אמר לו: 'אין בעיה, אתה באמת לא תעבוד היום', שפך עליו מים קרים ובתנאי הקור ששררו שם, הוא קפא למוות. כשמדברים על עינוים חושבים על מכות, אבל גם הקור היה עינוי".

בני המשפחה הגיעו למחנה הריכוז ברגן־בלזן שבגרמניה, "ושם", הוא אומר, "זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. מחנה, עם ספירה, שהתקיימה בכל בוקר. כילד בן חמש ראיתי איך מוציאים את המתים על עגלות. טקס טראומטי. גם אני חטפתי פעם בעיטה מאוד חזקה מחייל גרמני. כזו שאחרי השחרור עוד עשו לי טיפולים בגללה. אמא ראתה, אבל עד יום מותה לא דיברה איתי על זה".

צורי זוכר איך "ביום האחרון של ברגן־בלזן כל אחד קיבל כיכר לחם שלמה. ואף אחד לא אכל את זה. עטפנו כמו ספר תורה, ויצאנו מהשער".

אבא אחר לגמרי

צורי בן 78. למרות השנים שחלפו הוא מאוד נרגש לספר את הדברים, לא מחסיר שום פרט. מולו יושב בנו שרון, בן 49, שחקן מוערך שחזר בתשובה לפני 14 שנה, ומאז עוסק יותר בדברי תורה ופחות בהצגות. עד כמה ששרון הוא בעל נוכחות, גבה קומה ובעל קול סמכותי שלא ניתן להתעלם ממנו, כאשר אביו מדבר הוא מתכווץ, מרכין את ראשו, שותק דקות ארוכות. "כשאני יושב פה ושומע אותו זה עושה לי אבא אחר לגמרי. פתאום אני שומע דברים שאני לא יודע", הוא אומר על סף דמעות.

30 שנה חלפו מאז החל אביו לדבר על יום השואה שלו, וזה לא היה בפני שרון, אלא בפני אחותו לימור. רק שנתיים מאוחר יותר התוודע הבן להסטוריה המשפחתית במפורש. "יום אחד הלכתי לראות הצגה בבית צבי על השואה, ואמרתי לאחותי: 'בואי נזמין גם את אבא', והיא אמרה: 'לא כדאי. גם הוא היה שם'".

למה אחותך ידעה ואתה לא?

"היא כנראה שמעה יותר דברים ממני. יכול להיות שבאופן לא מודע לא רציתי לשמוע".

שרון כנראה בחר להדחיק. אחרת איך אפשר לדמיין מצב שבו אביו נסע לגרמניה עם אחותו, והוא לא שאל מדוע. "ב־87'", מספר צורי, "ביקר הנשיא דאז, חיים הרצוג, בברגן־בלזן ואני החלטתי שגם אני רוצה לחזור לשם. עמדנו בתי ואני בתחנת הרכבת במינכן ושאלנו אנשים איך אפשר להגיע לברגן־בלזן. אמרו לנו: איפה זה? במינכן יש לשכת מודיעין גדולה, ושוב אותו מצב: איזו רכבת מגיעה לברגן־בלזן? אמרו שאין כזה מקום. בלית ברירה החלטנו ללכת לדכאו, שנמצא ליד מינכן. נכנסנו בשערי המחנה, ופתאום חצי מהפנים שלי קפאו. רק מלראות את המבנים, תארי לעצמך שאפילו שם לא הייתי. הרגשתי זוועה, חתמתי בספר האורחים וברחתי".

אצלי בבית לא ידברו

ביוני 1945 חזרו בני משפחת רג'יניאנו לעירם, טריפולי, ונראה היה שהכל חוזר למסלולו, כולל יחסים טובים עם השכנים המוסלמים. אלא שחצי שנה לאחר מכן עברו על יהודי העיר פרעות. ב־1950 עלתה כל הקהילה לארץ ומשפחת רג'יניאנו קבעה את ביתה ביישוב תל־מונד שבשרון.

בארץ החדשה, האב, שהיה חייט, החל לעבוד בגידול אבטיחים. האם נשארה עקרת בית. צורי נזכר בהתרגשות כי את המזוודות, שתיים גדולות ושתיים קטנות, שליוו אותם מימי המחנות ועד הגיעם ארצה, הסכימו ההורים לזרוק רק ב־56' לאחר מבצע קדש. "הרעיון היה להיות מוכנים לתזוזה בכל רגע".

צורי סיים את אורט נתניה ושירת בצבא כמכונאי טנקים. ב־62' נישא לעדנה, שבאה מבית פרסי. השניים עברו לגור בחולון וצורי החליט שלא לדבר על השואה. "ראיתי שני סרטים שנעשו על משפטי נירנברג", הוא נזכר, "ולא הצלחתי להירדם שבועיים. אז עשיתי החלטה לא לדבר על זה ולא לחשוב. כל חיי הם מלחמה בזיכרון. היו לנו שתי שכנות בבניין, ניצולות, שחיו כל העת את השואה. ממש טחנו את הנושא. אם הולכים לחתונה של מישהו מהבניין, בדרך הן מספרות על חתונה בגטו. זה הכביד עליי. גם בגלל זה החלטתי שאצלי בבית לא ידברו על השואה".

גם שרון זוכר את אותן שכנות. "פעם", הוא מספר, "אחותי ניגנה בפסנתר ביום השואה והגברת באום באה אליה, ואמרה: 'זה יום השואה היום'. ואז הבנתי כמה אני לא מבין את השואה. בילדות, יום השואה לא היה עבורי שום דבר. זה משהו ששייך לבית הספר. מהרגע שהבנתי שאבא שלי ניצול שואה, אז הבנתי שגם אני ומאז התחלתי לעשות ערבי יזכור. פתאום החוויה שלי הפכה להיות הרבה יותר רגשית. נהייתי בן אדם אחר. עד עכשיו היית יהודי וישראלי ופתאום אתה בן של ניצול שואה. הנקמה שלי היא להיות חרדי. הקב"ה זיכה אותי להיות מאלו שממשיכים את כל מה שהיטלר ונבודכנצר ניסו לשרוף. טבחו בנו כי אנחנו יהודים, וגם היום עדיין שונאים אותנו. כשאני נוסע באילון ורואה את בר רפאלי עשרה מטרים על עשרה מטרים בבגד ים, זה נורא בעיניי".

אם יש משהו שמאחד בין הבן החרדי לאב שומר המסורת, הוא הכעס על הממסד. "יש בי כעסים על עודף הסתגלנות של יהדות לוב", אומר צורי. "כשנעשה הסכם השילומים לא היינו ברשימה. מי שעשה את ההסכם דאג לאנשים שלו, וללובים לא האמינו. שלחו אותנו לבקש עזרה מאנגליה. הגרמנים נתנו לאנגלים מיליון ליש"ט ואלו העבירו אותם לבעלי פספורט מסוים, שהיה תקף לתאריך מסוים, ולא קיבלנו. באיחור של 50 שנה ובקטע פוגעני, אנחנו מקבלים קצבאות מהמדינה כניצולי שואה. אבל זה כמו שום דבר. כמה פרוטות לא לעניין. ביד ושם יש מוזיאון, ואנחנו מיוצגים בתמונה אחת קטנה: קרון עם שלושה אנשים. ככה זה. או שלא מאמינים לנו, או שנותנים לנו תמונה קטנה. אנשים לא מאמינים שיהדות לוב עברה שואה".

שרון: "כל הסיפור של השואה זה קליקות. כל חיי הרגשתי ניכוס, שהאשכנזים אומרים: השואה זה שלנו. ואני לא מבין, מה, צריך פרוטקציה כדי להיחשב ניצול שואה? מי שהיה באושוויץ ובא מפולין ויש לו קעקוע על היד הוא ניצול שואה סוג א', וטריפוליטאי הוא לא ניצול שואה יוקרתי, כי הוא מלוב? כי מה, כי הוא חזר הביתה אחרי, ואכל מפרום?"

ביום השואה הזה יעמוד צורי מול תלמידי בית ספר בצורן ויספר להם על הקהילה, ועל הדוד שקפא למוות, ועל סבו שהורו לו לחפור בורות אליהם היו מכניסים ילדים חיים וקוברים אותם. וביום האחרון למלחמה, כששמע שהסתיימה, החל לחפור בידיו ולהוציא את הילדים שעדיין לא נחנקו. "כל פעם שאני נוגע בזיכרונות", הוא נשנק, "זה כמו לגרד פצע שותת דם".

ובכל זאת, חשוב לו להדגיש, "בסוף בסוף אני הכי מתרגש מהצניחה הראשונה של הנכד שלי, המשרת ביחידה מובחרת. אני מתרגש מהדברים הראשונים של החיים ולא נוטר טינה לחיים". •