"הבנו שחברתי אנה פרנק ואחותה מרגוט נמצאות שם מעבר לגדר בברגן בלזן"

חנה (גוסלר) פיק נולדה בברלין בנובמבר 1928 למשפחה יהודית־דתית. בתם הבכורה של הנס, ראש לשכת העיתונות בגרמניה, יועץ לצאר וממייסדי "הפועל המזרחי", ורות ג'ודית, מורה. עם עליית הנאצים לשלטון ב־1933 אולץ האב להתפטר והמשפחה עברה לאנגליה ולאחר מכן לאמסטרדם. שם, בבית הספר מונטסורי, פגשה פיק את מי שהייתה לחברתה, אנה פרנק.

"היא הייתה צעירה ממני בשנה וחצי. מאז דרכינו היו צמודות", אומרת פיק. "בהמשך הלכנו לאותו בית ספר ולתיכון. אנה תמיד כתבה סיפורים, וכשהילדים בכיתה היו שואלים, מה את כותבת שם במחברת שלך, היא תמיד ענתה נחרצות: זה לא עניינכם!. אבל על היומן שכתבה בדירת המסתור נודע לי רק אחרי המלחמה".

ב־1940 נולדה לבני הזוג גוסלר בת נוספת, גבריאלה (גבי). היריון נוסף נגמר בטרגדיה: אם המשפחה החליטה ללדת בבית מחשש שתיעצר על ידי הנאצים אם תפנה לבית חולים, הלידה הסתבכה והיא ועוברה נפטרו. שלוש שנים מאוחר יותר, ביוני 1943, נלקחו האב ובנותיו למחנה וסטרבורק בהולנד.

"גבי, אחותי, הייתה אז ממש פעוטה, ואני הייתי בת 14 וקצת", היא מספרת. "עד אז למעשה הלכתי לבית הספר כרגיל, למרות שאסור היה לנו לקנות בחנויות והוטל עלינו עוצר מהשעה שש בערב". בהמשך הועברו לברגן־בלזן, ששימש כמתקן להחלפת אסירים גרמנים באסירים יהודים. "כבר היו לנו אישורים והיינו אמורים להיכנס לרשימה של אלה שיישלחו לארץ ישראל, אבל לא הספקנו לנצל את הניירות הללו ונכנסנו לרשימה השנייה, שפונתה לברגן־בלזן. בדיעבד, זה היה מזל, כי אלה שהיו ברשימה הראשונה הועברו לאושוויץ".

בפברואר 1944 הגיעה שמועה לברגן־בלזן. מעבר לגדר יש אסירות חדשות, והן מדברות הולנדית, לא רק פולנית וגרמנית. "מהר מאוד הבנתי שאנה ואחותה מרגוט נמצאות שם, מעבר לגדר. הגרמנים לא הרשו לנו להתקרב, אבל פעם אחת הצלחנו לדבר משני עברי הגדר. בלי לראות אחת את השנייה, רק שמענו זו את זו. שמעתי כמה היא חלשה ועצובה. בכינו שתינו. מאז לא שמעתי ממנה יותר".

ב־15 באפריל 1945 שוחררו האחיות מברגן־בלזן וכמה חודשים מאוחר יותר הועברו להולנד. "אני זוכרת היטב שאדון פרנק, אבא של אנה, בא לבקר אותי בבית החולים ודאג לאחותי ולי עד שהוטסנו לדודה שלנו בשווייץ".

במאי 1947 עלו האחיות ארצה. "גבי, שהיום כבר סובלת מאלצהיימר, אמרה כל השנים שהיא ניצלה בזכותי, אבל אני אומרת שאם היא לא הייתה קיימת עבורי — לא היה לי בשביל מה להילחם ולמי לדאוג ולא הייתי שורדת בעצמי".

ב־1950 חנה נישאה לד"ר וולטר פנחס פיק ונולדו להם שלושה ילדים, שני בנים ובת. מהילדים נולדו להם 11 נכדים, 17 נינים, מהם שבע נינות, "ועוד נין בדרך", היא אומרת. ב־1985 נפטר פנחס, ובהמשך נישאה חנה בשנית לפסיכולוג משה דוד כהן, שנפטר לפני שלוש שנים.

והגדת לבתך: "כמי שהייתה נערה בשואה, אני יודעת שאישה יכולה לעשות כל דבר. כל חיי אני מלמדת את בנות המשפחה להקפיד על מימוש עצמי, וזה הצליח: כולן הגשימו את עצמן".