דור שלם לא נדרש לקחת אחריות

שאלת האחריות של העם הגרמני כולו להשמדת היהודים בשואה הייתה ונותרה בוויכוח. גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה ניסתה לצמצם למינימום את האחראים לרצח ששת המיליונים. מבחינתה, מה שאירע באותן שנים היה "תקלה היסטורית", שהתרחשה בעיקר בגלל אדם רע אחד, אדולף היטלר. רוב העם הגרמני, לפי תפיסה זו, היה בעצמו קורבן של המשטר הנאצי. הסרט הגרמני "הנפילה", המתאר את החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, מיטיב להבליט את הנרטיב הזה.

מסיבה זו התגייסה מערכת החוק הגרמנית לפעולה שתכליתה לצמצם ככל האפשר את מספרם של אלה שהועמדו למשפט בגין מעשיהם בשואה. כך, למשל, עד לפני כמה שנים קבע החוק הגרמני כי עצם השירות במחנות ההשמדה אינו סיבה להעמדה לדין. אם מנתחים את הליך ההשמדה באושוויץ, לכאורה מעטים הגרמנים שהרגו יהודים במו ידיהם – לכל אחד היה רק תפקיד קטן בסרט הנע של תעשיית המוות, ולכן אין הצדקה לשפוט אותם כרוצחים.

למרבה הצער, מדינת ישראל שיתפה פעולה עם הנרטיב הגרמני. בן־גוריון הכריז עוד בשנות ה־50 כי "יש גרמניה אחרת". אכן, בתקופה זו הייתה לגרמניה (המערבית) מנהיגות אחרת, אבל מה עם אותם מיליונים שהיו חלק מהמכונה הנאצית? האם הם הפכו כהרף עין ל"אחרים"?

רוב הגרמנים ששאלה זו מכוונת אליהם כבר אינם בחיים. הטבע עושה את שלו. אך יש בכל זאת שכבת גיל אחת, שרובה עדיין בחיים, ובשנות ה־40 היה לה תפקיד מכריע בשגשוגה של המפלצת הנאצית. מדובר בנוער ההיטלראי, ה"היטלר יוגנד", ארגון שהיה מאבני היסוד של המשטר, ובניגוד לדימוי המקובל של "תנועת נוער" היה לו תפקיד קריטי בשלטון הנאצי.

היטלר הבין כי הדרך לבסס את המהפכה הנאצית מחייבת לגייס קודם כל את הנוער. לא בכדי שם הארגון לא היה "הנוער הנאצי" אלא "הנוער של היטלר". הארגון היה כפוף להיטלר ישירות (בניגוד לכל גורמי המשטרה, שהיו כפופים להימלר). היטלר העדיף להסתמך פחות על "דור המדבר" של הגרמנים המבוגרים, שהושפעו "מהרעיונות המסוכנים" של האינטלקטואלים, של שוחרי הדמוקרטיה ושל "הפילוסופים היהודים והקומוניסטים", ושם את יהבו על הצעירים. תפקידם היה להביא את המהפכה הנאצית לבתי הספר, למקומות הציבוריים ולתוך משפחותיהם.

חניכי התנועה הזו היו פנאטיים יותר מהמבוגרים, והיו מוכנים לעשות הכל, לרבות להלשין על קרובי משפחתם, למען האידיאל הנאצי. הם ששמרו על "אש המהפכה" גם כאשר יותר ויותר גרמנים החלו להתפכח מהפנטזיה של "הרייך הרביעי" לאור המחיר שגרמניה שילמה החל מ־1943. האם אי־פעם נדרשו האנשים האלה להתייחס לאחריותם לשואה? נראה שלא. כך, למשל, יכול היה האפיפיור הקודם, בנדיקטוס ה־16, לזכות בכהונה הרמה אף שהיה חבר ב"היטלר יוגנד". איש לא הקשה עליו בנושא.

האחריות לשואה נופלת על כל מי שהיה שותף פעיל בשמירה על קיומה של המכונה הנאצית, ובנושא הזה – כמו ברבים אחרים – יש בריחה מאחריות וסלחנות מוגזמת. נערי ונערות ה"היטלר יוגנד" הם כיום בני כ־90 ואף פחות, וכאמור רבים מהם עדיין חיים. איני מצפה שיועמדו לדין, אך כן אפשר היה לצפות לשמוע אמירה של לקיחת אחריות של בודדים מתוך אותם מאות אלפים או יותר. √