חמש קטנות עם גיא בנאי, אב שכול וחירש

1. מדי שנה אתה נוכח בטקסי יום הזיכרון אחרי שבנך, סמל לירן בנאי ז"ל, נפל במבצע כיסופים. איך אתה מרגיש בטקס?
"בכל שנה כשמגיע יום הזכרון, אנחנו כואבים, וככל שהזמן עובר הפצע אינו מגליד. בערבי יום הזיכרון אני ורעייתי לא זוכים להבין דבר בטקס הממלכתי שמשודר בערוצי הטלוויזיה, כיוון שאין תרגום לשפת הסימנים. אנחנו כהורים שכולים חירשים דוברי שפת הסימנים, אזרחי מדינת ישראל, איבדנו את הדבר היקר לנו מכל, מרגישים מקופחים, שקופים, ולא נחשבים".

2. פניתם בעבר להנגשת הטקסים לחירשים?
"פנינו יחד עם שירלי פינטו, ממייסדי עמותת המרכז הישראלי ללימודי חירשות ומובילת הקמפיין 'אני מסמן אני שווה'. אבל קיבלנו תשובה לא ברורה ולא מנומקת".

3. הבעייתיות הזאת קיימת בדברים אחרים?
"בטקסים ממלכתיים של יום העצמאות, במסיבות עיתונאים של ראש הממשלה, בטקסי הלוויה של נשיאים וראשי ממשלה, וכן הלאה".

4. המדינה פועלת לשנות את המצב?
"כל עוד בטקסים ממלכתיים אין תרגום לשפת הסימנים, מבחינתנו המדינה לא עושה דבר".

5. איך אתה מרגיש שבוע לפני יום הזיכרון?
"אנחנו כואבים מאוד, אבל עוד יותר כואבים לנוכח העובדה שאנחנו שקופים בעיני מדינת ישראל, כשאין תרגום לשפת הסימנים בטקס הממלכתי, אנחנו לא מהווים חלק מהטקס, לא חלק מהמשפחות השכולות, ולא חלק ממדינת ישראל כולה".