yed300250
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 24.04.2017
    שם טוב
    האם באמת חשוב לדעת מי המשוררת המסתתרת תחת הפסבדונים "אנה שם"?
    אלי הירש

    ספר הזה יש שם יפה במיוחד, 'מילים שפרחה נשמתן', וגם למשוררת שכתבה אותו יש שם יפה במיוחד, "אנה שם" - אלא שלא מדובר בשם ממש אלא בפסבדונים או בשם עט שמשמש להסתרת זהותה של המשוררת. וכדאי להבהיר שלא רק שם העט של האישיות המסתורית המכונה "אנה שם" יפה במיוחד, אלא גם רבים מהשירים המיוחסים לה. אפשר כמובן לשאול אם שאלת השם חשובה בכלל: למה בעצם חשוב לדעת מי כתב/ה את השירים, או מהו השם שמופיע בתעודת הזהות של המשורר/ת? האם למידע הזה יש איזושהי השפעה על ערכם ויופיים של השירים עצמם?

     

    שאלה קשה. כי מצד אחד ברור שלא, השירים יפים כמו שהם, אבל מצד שני שום דבר לא ברור. נניח שחיים גורי לא היה חותם על שיריו בשמו שלו, אלא בוחר שם עט שהיה מאפשר לו לחיות את חייו היצירתיים במסתרים - למשל בשם סימון נחמיאס, שהיה פעם שם העט של המשורר איתן גלס, או בשם צאלה כץ, שנודע כשם העט של המשורר ערן הדס - האם היינו אוהבים את שיריו פחות? יותר? באותה מידה? קשה לענות על שאלות כאלה, כי הן עומדות בסתירה לכל מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים: לעובדה שגורי הוא גורי, על כל המשתמע מכך. ובכל מקרה, קשה להשתחרר מהרושם שלשמות, ובכלל זה שמות עט, יש כוח: הם משמעותיים יותר ממה שהיינו רוצים להודות.

     

    אבל גם אם נסכים שלשאלת שמו של המשורר אין השפעה על ערך שיריו, אי־אפשר להתעלם מכך שהצורך בעילום שם - כלומר בהסתרה או בתחפושת - ממלא תפקיד מרכזי בשיריה של אנה שם, ובעיקר בסיפור שהשירים מספרים. מעשה באישה נשואה בשלהי שנות ה־50 לחייה, שהמאהב שלה מת במפתיע מדום לב, וכשם שאהבתם הייתה חשאית כל עוד המאהב חי, כך המתאבלת נאלצת כעת להסתיר את אבלה. וזהו האבל הכבד הזה, המבקש לעצמו ביטוי חרף כל המחסומים, שגרם לה להפוך למשוררת, ולכתוב שירי אהבה וגעגוע למת הסודי שלה. השירים גם רומזים לכך שהמשוררת דתייה, ואם לא דתייה אז קרובה לרוח מסורת ישראל, שכן כדי לתת ביטוי לאבלה היא מרבה לצטט טקסטים יהודיים מפורסמים מהמחזור, המשנה והתנ"ך, ועושה את זה בהתלהבות חשודה שיש בה משהו מתריס ואפילו בוטה. הזיקה ההדוקה אך המתריסה ליהדות ניכרת גם בשם העט שבחרה לה (צירוף השם "אנה", כשם סבתו של אלוהי הנוצרים, למילה הטעונה "שם", הרומזת לשמו המפורש של אלוהי היהודים).

     

    אפשר כמובן לקרוא את הספר מתוך אמון מלא, ולהניח שמי שכתבה את השירים היא זו שמצטיירת מתוכם: אישה המתאבלת בחשאי על מאהבה. אפשר גם לקרוא אותו מתוך מרחק אסתטי, ולהניח שמי שכתבה את השירים לא רק אימצה לעצמה שם עט מתעתע, אלא גם יצרה למענם פרסונה בדויה, כלומר מסכה. ואפשר להבין שאין הבדל גדול בין הקריאות, שכן יופיים של השירים נובע מרגישותה הרבה של המשורר/ת המכונה "אנה שם" לתפקידן המכריע של מסכות בכתיבת שירי אבל וקינה, כלומר לפער הבלתי ניתן לגישור שבין מילים, שמות, מליצות וציטוטים מהמקורות - כולם סוגים של מסכות - לריקנות הבלתי נסבלת שהמסכות הללו מתיימרות להסתיר או לכסות.

     

     

    מילים שפרחה נשמתן // אנה שם (נהר ספרים, 73 עמ')

     

    כַּפּוֹתַי קוֹנְכִיּוֹת עַל עֵינַי

     

    קַעֲרוֹת חֹמֶר עַל אָזְנַי

     

    אֶגְרוֹף קָמוּר בְּפִי.

     

    הָעוֹלָם מִמֶּנִּי

     

    וָהָלְאָה.

     


    פרסום ראשון: 24.04.17 , 21:06
    yed660100