שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יותם ראובני | צילום: יהונתן בלום
    7 לילות • 24.04.2017
    "אנחנו החמצה אחת גדולה"
    מרוקאי סכין ואשכנזי יפה־נפש הם גיבורי הרומן החדש של יותם ראובני, שממשיך לבעוט לכל הכיוונים - ועדת ביטון, הרבנים ומכחישי הכיבוש - אבל מודה שדווקא עכשיו, מול הים של אשדוד, הצליח סוף־סוף להפסיק לכעוס
    יוני ליבנה | צילום: יונתן בלום

    עיירה קטנה, דוממת, "עם טלסקופ ענק שמכוון לשמוע קולות מהחלל". שם יותם ראובני היה רוצה לחיות. אולי. "הרי יש עיר קטנה כזאת באמריקה, עם טלסקופ כזה, שאסור להכניס אליה מחשבים ומכשירים שמפרים את הדממה. אין לי תמונה יותר טובה מזו למצבו של האדם: אנחנו יושבים ומקשיבים, דורכים את אוזננו אל החלל לקלוט משהו - ולא שומעים כלום. כלום. אולי חוץ מהודעות מהבנק, ומשכנתה וצרות פרנסה".

     

    כבר חצי שעה בערך, אחד השכנים בבניין באשדוד שבו ראובני מתגורר מנהל בחדר המדרגות בצעקות שיחה בלתי טלסקופית. כל התנאים בשלים, אם כך, לשיחה זועפת עם איש ספרות שמתורגל - כפי שיודע מי שעוקב אחרי ראיונות עם ראובני - במונולוגים זועמים, אירוניים, מבטלים, ביחס לכל קהילה שאליה הוא מסופח ומייצג בעל כורחו: הספרותית, ההומואית, התל־אביבית, האשדודית.

     

    ובכל זאת, הרומן החדש שלו, שנקרא 'אשדודים' (הוצאת אפיק), הוא ספר מבלבל ביחס לציפיות מיצירתו של ראובני. כשנתיים לאחר שפירסם את 'האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן' - שמו המקורי של ראובני, יליד רומניה - הסופר, המשורר, המבקר והמתרגם מתנסה בכתיבה ממושמעת, מפוקסת, מצומצמת בהיקפה וכביכול פחות יומרנית ביחס לספרי הפרוזה הקודמים שלו (בהם רצף של שבעה רומנים שקיבץ תחת השם 'פשר המעשים').

     

    גם הקפיצות לאורך הספר בין גיבוריו, שני חברים שכמו ראובני גדלו והתבגרו באשדוד של שנות ה־60 וה־70, "נועדו להחזיק את הקורא, להחזיר אותו אליי, למרות שאני יודע שאני מתחרה על תשומת ליבו בטלוויזיה, בספורט, בספרים ובעיתוני סוף השבוע השמנים. עשיתי ניסיון ראשון של עלילה כמעט קלאסית עם התחלה, אמצע וסוף".

     

     

    ראובני, בן 68, נאמן גם היום לפרסונה המתבודדת, העוקצנית, האליטיסטית שמזוהה איתו - אבל 'אשדודים' מעיד על דחף בתקשורת עם קוראים, על תגובה טרייה של ראובני להתרחשויות עכשוויות. חלק בולט ביחסי הקִרבה והעוינות בין שני גיבורי הספר סובב סביב המוצא העדתי שלהם. את דמותו של רפי, בן לאב יווני ולאם רומנייה - "אשכנזי" במונחי העולם האשדודי שמתואר בספר - ראובני מצייר כגלגול של טיפוס החייל המיוסר, היורה והבוכה. שימי, בן להורים ממוצא מרוקאי, מעוצב סביב הדימוי הסטריאוטיפי של "מרוקאי סכין".

     

    בתחילת הרומן ראובני כופה עליהם גזירה שווה, סימטרית, אבסורדית. שניהם מורשעים בבית דין ומקבלים עונש זהה של מאסר בן 28 ימים. רפי מואשם בסרבנות ובאי־ציות לפקודה, לאחר שסירב לאבטח כמילואימניק שיירת חג של מתנחלים בחברון ברחוב השוהאדה. שימי חומק מאישום ברצח ובאונס של אישה פלסטינית. שניהם מגלמים באופן מוקצן את רוח הזמן והמקום. האחד תופס את עצמו כאידיאליסט, כמחנך, כמתבודד רוחני. השני הוא נובוריש אגרסיבי ונהנתן.

     

    אתה חושב באמת שיש יצר קדום שקשור למוצא שלנו ומפעיל אותנו?

     

    "הדעה הקדומה מקלה על החיים, עוזרת לך לדעת כביכול ממי להיזהר. הרומנים, כמו אמא של רפי שמועלת בכספים, הם גנבים. המרוקאים סכינאים. אבל יש אנשים כמו הגיבורים שלי במציאות. אני מכיר אידיאליסט כמו רפי, שמסרב לפקודה ואחר כך מקים מכינה צבאית. אנשים שמאמינים שמכיוון שהם שייכים לאצולה הלבנה, יש להם תפקיד למלא כאן. אבל הספר אומר שבעימות הזה - המזרחים הם אלה שמנצחים. הם הרוב, והם קובעים, וזה לא הולך להשתנות בקרוב. זה רק יחמיר. לכן הספר מסתיים כמו שהוא מסתיים - בהיעלמותו של רפי. אין לו יותר מקום במקום כזה".

     

    אתה מרגיש שאתה שייך לאצולה לבנה?

     

    "לא לאצולה לבנה. למיעוט נרדף. אולי 'נרדף' היא מילה בומבסטית, אבל אני שייך למיעוט שחושב שהמאמר של יוסי קליין הוא בסדר גמור. שכל ההתנפלות עליו רק מוכיחה שמה שנאמר שם נכון. אין גם חידוש בטענה שהמתנחלים שולטים כאן, בעזרת הפוליטיקאים שלהם והקומבינות שלהם".

     

    אתה שולח את הדמות המיוסרת, המוסרנית, לגישושים דתיים, לניסיונות של חזרה בתשובה ופגישות עם רבנים.

     

    "החזרה למסורת ולדת היא בלתי נמנעת, וזה עצוב מאוד. העידן החילוני הוא סוגריים בתולדות היהודים, והוא נגמר. מה השיגו ב־150 שנות יהדות חילונית? המזוזה שגרבוז דיבר או לא דיבר עליה היא רק סמל - לתביעות של היהדות הרבנית, שנעשית עם הזמן חשוכה ונוראה; לתפיסת עולם שבה הרב הוא המפקד העליון שאומר לאנשים מתי לשכב עם נשותיהם, מה מותר וצריך לקנות, אם לאכול או לא את התרנגולת. לנשק דלתות, קמעות, מזוזות - לשם הדור השלישי בישראל הולך.

     

    "הבנים של שני אחיי הם דתיים לכל דבר. אחד מהם עובר הסמכה לרבנות. אחרי שאמרו לי להשאיר את הטלפון בבית בשבת, הפסקתי לבקר אצלם. הרי ברור שלא אשתמש בטלפון, אבל כשמציבים לי דרישה כזאת מראש, אני לא מגיע. ויתור אחד קטן לכפייה דתית, והיא תיקח לך כבר את כל היד. הדת חוזרת, היהדות חוזרת, והיא קיצונית ואיומה. גם הדיון המזרחי־אשכנזי הוא למעשה דיון דתי, שרק ילך ויחמיר. מה בעצם מקשר בין 'מזרחים' כגוף אם לא דתיות ברמה זאת או אחרת? מי מנשק זקנים וידיים של רבנים?"

     

    יש גם אשכנזים נשקנים.

     

    "בבקשה. כשאני רואה את הדתיים עם הכובעים הפולניים האלה, אני מת מצחוק. אבל זה בכלל לא מצחיק. הם ישלטו. לא הצלחנו לצערי ליצור ישראלי חדש, שלא קשור בשום צורה ליהדות. אמריקאי כמו שישנם אמריקאים. כל עוד כפו עלינו במדינת המהגרים להתאחד ולדבר שפה אחת ודברים אחדים - עוד ניכר הניסיון. אבל היום כל עשרה אנשים מקימים מפלגה".

     

    אני שומע את בן־גוריון מדבר מגרונך?

     

    "נכון, להיות ישראלי לפני עשרות שנים, ודאי להתבגר כהומו צעיר, היה נורא. וגם להיות מהגר ובן מהגרים. בן־גוריון היה דיקטטור ואחראי לפשעי מלחמה. אין על זה ויכוח. אבל לפניו היו הסופרים שכתבו בעברית. הייתה מהפכת העברית של גנסין וברנר, שעל כתפיהם אנחנו עומדים עכשיו. והכתפיים שלהם מתחילות לרעוד. כבר עכשיו אתה רואה את ועדת ביטון. אלה דברים מצחיקים בצורה שלא תיאמן".

     

    כמה משוררים מזרחים היו כשאתה התחלת לפרסם?  

     

    "היה ארז ביטון".

     

    זה לא אומר משהו?

     

    "לא, כי אין כזה דבר 'שירה מזרחית', יש רק 'שירה'. זה לא עניין פוליטי. כמו שאין 'יהודי חילוני'. יש 'ישראלי'".

     

    הקונפליקט העדתי היה מורגש באשדוד, בתקופת ההתבגרות שלך?

     

    "לא. מפני שכולם היו אז עניים. לא קינאו זה בזה כי לא היה במה לקנא. עכשיו יש לאנשים רכוש. אנשים התעשרו - מחברת חשמל ומהנמל ומהעירייה. והם רוצים לשמור על הדירות שלהם, על חשבון הבנק שלהם. אבל זה לא עניין מזרחי דווקא. באשדוד יש שלוש ערים, לא אחת: עיר ישראלית ועיר רוסית ועיר דתית. ובכל אחת מהערים האלה - מה שקדוש זו המשפחה. לדאוג לבן משפחה שיבוא לעבוד איתך בנמל זה הכי אשדודי שיש. והמשפחה הזאת דוחקת הצידה כל התרחשות בוערת יותר. אנשים קונים ומוכרים והולכים ובאים - כאילו שאין פה עזה, חצי שעה נסיעה מכאן. הצליחו לפתח פה סוג של אסקפיזם שהמילה 'אסקפיזם' מקנאה בו.

     

    "הריקנות של הגיבורים בספר, החור בנשמה שלהם, נובעים מזה שהם חיים בחברה שלא שמה בראש מעייניה את הכיבוש. להפך - הוא נטמן במקום הכי מודחק ומוסתר. כמו באוטופיה של הרצל - אין ערבים. הכל בסדר, עושים על האש, אוכלים וקונים. ויש שוק ביום רביעי. זה הכל מין הצגה שמתרחשת, אבל מולה אין קהל - אלא הצגה אחרת. של דיכוי, של השפלה, של תת־חיים. איום תמידי מעל החיים שלנו שילך ויתעצם עד הפיצוץ. ואם הצעצוע של הכיבוש יילקח מהיהודים כאן, הם יתנגשו זה בזה בתחום הדת".

     

     

    לפחות פעם בשבוע הוא נוסע לתל־אביב. יושב בקפה הנסיך הקטן. באשדוד, הוא אומר, הוא כמעט ולא יוצא מהבית. "מה אני אעשה בחוץ?"

     

    תלך לים.

     

    "הולך לים".

     

    תאכל פיצה.

     

    "אוכל פיצה. כלומר, קונה ולוקח הביתה".

     

    איך אדם מסתגר כמוך מצליח לתאר קשר אינטנסיבי כמו זה שבין הגיבורים בספר?

     

    "ככל שאתה מתבודד יותר, יותר נצמד אל ה'אני', ככה אתה נצמד יותר אל האוניברסלי. כבר שנים שאני ככה. מתבודד, לא סובל רעשים. למען האמת, גם לא היה אכפת לי כל כך מהכיבוש עד לא מזמן. הייתי מאלה שחיים ולא מתעניינים במה שמעבר לחומה שלי. כשעברתי בחזרה לאשדוד, משהו נפתח אצלי, כל מיני אפשרויות".

     

    על השולחן בסלון, ערימה של ספרי שירה עכשוויים. נראה שראובני והעולם מגלים זה בזה עניין מחודש. לאחרונה חזר לכתוב ביקורות ספרות בעיתון 'הארץ'. לפני כשנה היה מועמד לפרס ספיר. שנה קודם זכה בפרס לנדאו לשירה. הוא מוכן להודות שהוא מקבל אהבה וזוכה בהתעניינות: מקוראים בכלל, מכותבים צעירים, ממשוררים הומואים. "זה מוזר מאוד. 30 שנה לא כתבתי שירה. פתאום, בחמש השנים האחרונות, כתבתי שני ספרים".

     

    גם לזה אחראי המעבר חזרה לאשדוד?

     

    "בתל־אביב לא כתבתי כמעט שום דבר. הרי נאלצתי לחזור לאשדוד בגלל החובות שיצרו התיאטרון וההוצאה שהקמתי. כן, אולי יש משהו מאגי בחזרה אל נקודת ההתחלה. היה רגע כזה, לא יודע אם זאת הייתה הארה - אבל פתאום הרגשתי שקילפו ממני את כל הכעס, ונשארה רק שלווה. ואני מטפח אותה כבבת עיני. אשדוד עושה לי טוב. גם הגיל עוזר. בסוף אתה חייב להיות מפויס. מה זה יעזור לך כשאתה זקן ולא משלים עם הזקנה?"

     

    ראובני הוא אמנם מבקר עקבי וסרקסטי של מה שהוא תופס כאורח חיים הומואי מיינסטרימי - משפחה, ילדים, מצעדי גאווה. אבל נדמה שדווקא הרומן הנוכחי, שעוסק בחברות גברית סטרייטית, לא מינית - מאפשר לו לצייר אהבה שמתעלה על כוחות של הרס הדדי ועוינות, לדבר על קשר בלתי ניתן להתרה. האלימות שהוא מייחס לגיבור המזרחי, אני אומר לו, מהדהדת אולי את הזעם הפרטי שלו כמי שנרדף בצעירותו; את הרצון של מי שחווה אלימות להכאיב הלאה, לאחרים.

     

    "זה נכון. ואין ספק שבסיפורים ההומוסקסואליים שלי הזעם הזה בא לידי ביטוי ביחס לרדיפות של שנות ה־70 וה־80. כן, היו נעורים. נעורים אלכוהוליים. נעורים של אהבה. של מסיבות. של מריבות של צעירים על שטויות. לא נולדתי בן 68. כן, ידעתי לתת ולקבל אגרוף. לא, לא התחרטתי על רגעים כאלה".

     

    הייתי אומר שזה ספר של סיכום חיים ומין חשבון נפש במבט לאחור, אבל גם ביצירות המוקדמות שלך יש עיסוק מוצהר בהחמצה.

     

    "אנחנו החמצה אחת גדולה, יוני. אנחנו מתים בסוף".

     

    זה הופך את החיים להחמצה?

     

    "מה השגנו? מה כל הארמונות והכספים והבנקים ומסעדות הפאר? מה זה כל זה? ארוחה טובה פחות או יותר. מה יש לנו? הכל חסר משמעות: המידע שאתה צובר, הספרים שאתה כותב. פתאום, יום אחד, הרי כל זה ואתה נעלמים".

     

    לומדים לקבל את זה?

     

    "איך? אדם לא יכול להשלים עם המוות. הוא לא יכול לדמיין את מותו".

     

    בספר, אחד הגיבורים ממשיך לנהל קשר עם המתים בחייו.

     

    "גם אני. כן, אני מתגעגע לאנשים. למתים בכלל, ובפרט לחברים שמתו במגפת האיידס. אבל אני בעיקר מתגעגע אל הגעגועים. לאפשרות שיש מישהו שקיומו כל כך משמעותי עד שאני מתגעגע אליו. כתבתי על זה שיר לפני כמה ימים. זה דבר שאי־אפשר להבין: הצורך באדם אחר כמין ראי - ראי שמנפצים אותו. כל אחד מהגיבורים שלי מנסה לנפץ את הראי שהוא האחר. אבל הראי לא מתנפץ. בדיוק להפך".

     

    הכתיבה המגוונת, ההתחדשות, מעידות על רצון חדש בקוראים?

     

    "אני אגלה לך סוד: אני לא אוהב לכתוב. פעם אהבתי. היום זה נראה לי מגוחך בצורה שלא תיאמן. אבל אני עושה את זה. כתיבה היא ביטוי של הזדהות: אתה עושה מה שצריך לעשות - בשביל מישהו אחר. אבל עוד לא שאלת על השועל".

     

    השועל, דמות חוזרת בספר, סודקת את המסגרת הריאליסטית והחברתית. מאווררת לרגעים את כובד המשקל ברגעים דמויי מעשייה, משל או סיפור ילדים. השועל הזה, אומר ראובני, הוא "הנס והפלא שמחזיקים אותנו כבני אדם. למרות שהם לא שכיחים ואנחנו לא מודעים להם. למרות השגרה העצבנית של פקקים ואוטובוסים. איך שלא יהיה, אנחנו חיים וחולמים. גיבור אחד שלי בונה בניינים, גיבור שני מקים מכינה צבאית - אבל בלילה בא אליהם השועל. הוא לא אומר הרבה, הוא לא רוצה כלום - אבל הוא בא".

     

    ראית שועלים בימי חייך?

     

    "בשדות? בכרמים?"

     

    בראש.

     

    "כן, גם בראש. הזיה היא כמעט כמו נשימה. היא מנגנון אוטומטי שקיים אצל כל אדם ומפאר קצת את הקיום שלו. נער מוסכים או קצב בן 40 או פועל בניין בן 60 - לכולם יש הזיות. זאת הצצה לצד השני של הראי. איזו היתלות במשהו שהוא לא חומרי ולא סופי. שהוא לא נואש. בלי הפאר הזה, הקיום היה בלתי נסבל". •

     


    פרסום ראשון: 24.04.17 , 22:46