שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אופרה ווינפרי
    7 לילות • 25.04.2017
    אופרה אחרת
    אופרה ווינפרי הייתה ילדה ענייה שעברה אלימות, התעללות ואונס והפכה למיליארדרית שיוצאת לחופשות עם אובמה. למה דווקא במהלך צילומי סרט על הנרייטה לאקס שנוצלה על ערש דווי ושינתה את עולם הרפואה, נחתה עליה ההבנה שהיא כבר לא כועסת, ושהתחרות הנוראית עם עצמה הסתיימה?
    ציפי שמילוביץ, ניו-יורק

    ילדה שחורה הולכת להביא מים מהבאר באזור נידח במיסיסיפי, זה תיאור שנשמע כמו סצנת פתיחה בסרט על עבדות שהפיק בראד פיט. אבל זה גם משהו שקרה ממש לא מזמן, ב־1960. ילדה בת שש - שאמא שלה השאירה אותה עם סבתא אלימה בבית כל כך עני עד שהיא לבשה שמלות שנתפרו משקי תפוחי אדמה - הלכה להביא מים מהבאר. בדרך חזרה הכניסה יד קטנה לתוך הדלי. "סבתא שלי ראתה אותי מהחלון ולא אהבה את זה", אומרת אופרה ווינפרי, המיליארדרית השחורה היחידה בארה"ב, "היא נתנה לי מכות עד שהתחלתי לדמם. שמלת־יום־ראשון שלי הוכתמה בדם, אז קיבלתי עוד הצלפות כי ליכלכתי את השמלה".

     

    והנה את היום.

     

    "הנה אני היום".

     

    עדיין כועסת?

     

    בנוסף לכל - גם שחקנית מצוינת. 'חיי הנצח של הנרייטה לאקס'
    בנוסף לכל - גם שחקנית מצוינת. 'חיי הנצח של הנרייטה לאקס'

     

    “לא. אני יכולה פה ושם להרגיש את הכאב ויש לי זיכרונות, אבל הכעס הנורא שהיה פעם כבר איננו. כסף, לא חשוב כמה כסף, לא יכול להעלים צלקות שגרמו האנשים שאמורים היו להגן עלייך. לקח עשרות שנים ורק בשנה האחרונה הבנתי שאני בריאה לגמרי. הכל טוב".

     

    הדבר הראשון שאופרה ווינפרי עושה כשהיא נכנסת לחדר ורואה אייפונים על השולחן, הוא לשאול: "זה מקליט?" היא מתעקשת שיסבירו לה איפה בדיוק באייפון נמצאת פונקציית ההקלטה, ומצליחה לגרום לבני התמותה להרגיש שהנה, יש דבר אחד שבו אנחנו יותר טובים ממנה: אנחנו יודעים להפעיל את ה־voice memo. מה הם עיתונאים ב־2017 אם לא תרכובת של ציניות ואדישות, אבל אופרה נראית לגמרי אותנטית בהתלהבות הילדותית שלה מפלאי האייפון - כנראה כי תמיד יש מישהו שמפעיל אותו בשבילה - ואין דרך לא ליפול ברשת. מאותו רגע מדובר בקהל שבוי שבסוף הראיון יוצא מאוכזב מכך שהיא לא חילקה לכל אחד מאיתנו פונטיאק, אבל מקזז את האכזבה עם האושר על כך שהקדישה לנו חלק מהיום שלה.

     

    אופרה ווינפרי בת 63 ונראית כמו מיליון דולר, שזה 0.00033 מהשווי שלה. היא בדיוק חזרה מחופשת חג הפסחא על יאכטה בבורה־בורה, יחד עם שאר חברי החמישייה הראשונה של טים אמריקה: ברק ומישל אובמה, טום הנקס וברוס ספרינגסטין. היה כיף, תודה ששאלתם, אבל יותר מזה היא לא תגלה כי "מה שקורה על הספינה נשאר על הספינה".

     

    כשתסיים את כל ההתחייבויות היחצניות, תחזור לבסיס שלה באחוזה במונטסיטו, קליפורניה - אחד משישה בתים שיש לה בארה"ב - תיכנס לאמבטיה שיש בה טביעת יד שלה, כיאה למי שמגיעה לה שדרת כוכבים פרטית, תרים טלפון ותבצע את מה שהיא מגדירה כפינוק הכי דקדנטי שלה: הטסה עד ביתה של מאפין אנגלי ממאפייה בנאפה ואלי. היא עשירה מאוד־מאוד, אופרה, ואי־אפשר לנטור לה. לא כשיושבים מולה ואדי הכריזמה שיוצאים לה מהאוזניים נכנסים לך לריאות בלי להרגיש, ובוודאי לא כשיודעים איך היא עשתה את זה.

     

     

    * * *

     

    ב־2011 סיימה ווינפרי 25 עונות של תוכנית האירוח המצליחה בהיסטוריה. היא הפסיקה לרדוף אחרי הזנב של עצמה ופתאום היה לה זמן לקרוא גם ספרים שלא נכללים ברשימת המלצות מועדון הספרים שלה, זה שחורץ גורלות וגורם לג'ונתן פרנזנים שבץ קטן. אחד הספרים האלה פורסם רק כמה חודשים קודם, אופרה קראה, נפלה מהכיסא והחליטה לעשות מזה סרט. וכשאופרה מחליטה, היא מחליטה. זה לקח יותר זמן מהצפוי, אבל שש שנים אחרי היא חוגגת סרט שלא רק מביא לעולם סיפור מדהים שכמעט אף אחד לא הכיר - הוא גם מזכיר שמכל כישרונותיה הרבים, יכול להיות שאופרה ווינפרי היא לפני הכל שחקנית אדירה.

     

    'חיי הנצח של הנרייטה לאקס' (ישודר בצמוד לארה"ב בשבת, 29 באפריל ב־HOT HBO וב־yes3 ויהיה זמין ב־VOD של שני הגופים) הוא סיפור מצמרר על אישה שהצילה מיליוני חיים, הייתה הבסיס לכמה מהטיפולים החשובים ביותר במאה ה־20, ועד עכשיו כמעט אף אחד מחוץ לברנז’ת עולם הרפואה לא שמע את שמה. לאקס, אמא לחמישה ילדים מבולטימור, הייתה בת 31 כשמתה ב־1951 מסרטן צוואר הרחם. קצת לפני מותה רופאים בבית החולים האוניברסיטאי ג'ונס הופקינס לקחו דגימות מהתאים שלה - כפי שעושים לאלפי חולים, בעיקר שחורים מהמעמד הנמוך, בלי ידיעתם - ושלחו למעבדה. שם נדהמו לגלות כי בעוד התאים של כל החולים האחרים התאיידו כצפוי, אלה של הנרייטה לא רק שרדו, הם גדלו והתרבו כמו היו סצנה ב'תיקים באפלה'. דבר כזה קורה אחת לשלושה מיליארד איש.

     

    המדענים קראו לתאים HeLa - האותיות הראשונות של השם הנרייטה לאקס - וניצלו אותם לניסויים שהובילו בין היתר לחיסון נגד פוליו, לפיתוח הפריה חוץ־גופית, לשורה של תרופות כימותרפיות ונוגדני איידס. התאים האלה הביאו פרסי נובל לעשרות אנשי רפואה, נסעו לחלל והוטבעו על פצצות אטום, ועדיין אף אחד לא ידע מהיכן באו.

     

    בזמן שהתאים של הנרייטה מצילים עולם ומלואו, ישבו בני משפחתה המורחבת בבולטימור ולא ידעו מזה כלום, שלא לדבר על קבלת איזשהו תגמול. הסיפור הזה - כמו סיפורים רבים אחרים על תרומתם, מרצון או מכפייה, של שחורים אמריקאים - היה נשאר עלום לגמרי אלמלא הסקרנות של רבקה סקלוט, עיתונאית צעירה חובבת מדע. זו הצליחה ליצור קשר עם דברה לאקס, שהייתה בת 12 כשאמה מתה, והשתיים יצאו למסע משותף של שתי נשים שלא יכולות לבוא מרקע שונה יותר: צעירה לבנה ופריבילגית, ואישה שחורה מצולקת, זועמת ופגועה. כשרק החלו בחיפושים, בשנת 2000, אמרה לאקס לסקלוט: "לא רק שהספר הזה יתפרסם, הוא יהיה רב־מכר ויהפוך לסרט עם אופרה ווינפרי". לאקס מתה ב־2009 לפני יציאת הספר ולא הספיקה לראות איך הנבואה שלה מתגשמת: 'חיי הנצח של הנרייטה לאקס' הפך לרב־מכר, ועכשיו הוא סרט של HBO עם אופרה ווינפרי.

     

    "אני מחשיבה את עצמי סטודנטית להיסטוריה שחורה", אומרת ווינפרי, "העובדה שמעולם לא שמעתי על הנרייטה לאקס הדהימה אותי. גרתי בבולטימור שמונה שנים, עבדתי ברחובות כעיתונאית, הייתי בבית החולים הזה כל הזמן. קראתי את הספר ממש במבוכה, איך יכול להיות שלא ידעתי מזה".

     

    ווינפרי התחברה לאלן בול, המפיק של 'עמוק באדמה', כדי לנסות להפוך 400 עמודים עמוסים שמשלבים סאגה משפחתית עם מדע מסובך, שאלות של אתיקה רפואית והיסטוריה גזעית לסרט של שעה וחצי. אופרה לא התכוונה לשחק ופסלה לפחות שני תסריטים, עד שהגיע ג'ורג' וולף, במאי ותסריטאי שמתמחה בברודווי, כתב תסריט שהיא אהבה ושיכנע אותה לגלם את דברה. את הנרייטה מגלמת רני אליז גולדסברי ׁ'האישה הטובה').

     

    "אני בדרך כלל לא שמה את עצמי במצבים שבהם אני לא בשליטה. חשבתי שאעשה מעצמי צחוק", אומרת ווינפרי, "עשיתי חמישה סרטים בקריירה, שאני אפילו לא לגמרי זוכרת את כולם, ועכשיו באתי לסט ורוז ביירן שמגלמת את רבקה אומרת לי שהיא משחקת מגיל חמש. כולם היו יותר טובים ממני כי זה מה שהם עושים בחיים, אבל ג'ורג' הרגיע אותי, בלעדיו לא הייתי עושה את זה".

     

    צילמתם את הסרט לפני הבחירות. יש לו משמעות מיוחדת אחרי?

     

    "יש לו אותה משמעות בכל תקופה. גזע זה ביג דיל במדינה הזו והדרך עוד מאוד ארוכה, אבל הנה ג'ורג' וולף השחור ואופרה ווינפרי השחורה עשו סרט על אישה שחורה שאף אחד לא הכיר, ועכשיו זה יהיה ב־HBO וכל העולם יראה. זה ניצחון, זה עוד צעד קדימה, אנחנו לא יכולים לשקוע בנגטיביות. דברה מתה ב־2009 וחבל לי מאוד שהיא לא זכתה לראות את זה, אבל אני עושה מדיטציה כל בוקר, והיום היא ביקרה אותי. אני יודעת שאף אחד לא היה יותר מאושר ממנה לראות שסוף־סוף נעשה צדק עם אמא שלה שהצילה כל כך הרבה חיים. אחד התפקידים שלי בעולם הוא לספר סיפורים כאלה על נשים שחורות".

     

    שחורים באמריקה חוששים מסורתית ללכת לרופאים בדיוק מהסיבות האלה. יכול להיות שהסיפור הזה יגרום להם לפחד עוד יותר?

     

    "לא. זה כן יגרום לאנשים לשאול יותר שאלות. גם היום זה חוקי לגמרי לקחת את התאים שלך בלי שתדעי, כל עוד הם לא מפרסמים את שמך. עכשיו אנשים יידעו שכשהם הולכים לניתוח, הם יכולים לשאול את הרופא, 'האם תיקח את התאים שלי?'"

     

    זה סיפור שיש בו הכל, כולל רבקה כגשר המיתולוגי בין שחורים לבנים.

     

    "זו קצת רומנטיזציה להגיד שהסרט מספר על גשר בין לבנים לשחורים, הוא מספר על שני בני אדם שהנסיבות קשרו ביניהם. כולם בגדו בדברה והיא נקשרה לרבקה כי היא הייתה הראשונה שהתעניינה בסיפור. לרבקה יש את הסיבות שלה, שהן כמובן שונות, אבל שתיהן מתעניינות באותה אישה".

     

    איך הגיבה משפחת לאקס?

     

    "נפגשנו איתם ממש לפני תחילת הצילומים, וחוץ מאחד הבנים, לורנס, כולם היו נרגשים. הוא אמר לי שהוא מתנגד כי הספר תיאר אותם כמשפחה ענייה ומסכנה, אבל זה לגמרי לא נכון. האנשים שהתלוננו הכי הרבה על הספר לא קראו אותו. כשסיימנו את הסרט ג'ורג' נסע לבולטימור להראות אותו למשפחה לפני כולם, ולורנס לא הסכים אפילו לתת לו צ'אנס. נו, מה אפשר לעשות".

     

    ווינפרי אולי לא משחקת הרבה, אבל כשהיא עושה את זה ברור שמדובר בשחקנית מצוינת. על 'הצבע ארגמן' ב־1986 הייתה אפילו מועמדת לאוסקר. היא זוכרת סצנה אחת שבה סטיבן ספילברג ביקש ממנה לבכות והיא לא הצליחה. אחרי כמה ניסיונות, עצר ספילברג את הצילום ואמר, 'עזבו, זה לא יקרה'. אופרה הלכה למלון ובכתה כל הלילה. 30 שנה אחרי, היא בכתה עכשיו בכזו קלות, עד שג'ורג' וולף היה צריך להגיד לה, 'די, מספיק עם הדמעות'.

     

    מעבר למחסור בזמן, הסיבה העיקרית שבגללה עשתה כל כך מעט סרטים, היא העובדה הפשוטה שאופרה ווינפרי הפכה גדולה מכדי שהקהל יאמין שהיא מישהי אחרת. לפני עשר שנים רצתה לעשות את התפקיד הבלתי נשכח של ויולה דיוויס בסרט 'ספק'. היא הפעילה את כל כובד האופרה, אבל הבמאי, ג'ון פטריק שאנלי, אפילו לא הסכים לתת לה אודישן בהסבר ההגיוני לגמרי: לדמות בסרט לא היה מספיק זמן מסך, כדי לאפשר לקהל להפסיק לראות את אופרה ולהתחיל לראות את האישה שהיא מגלמת. אבל כל תפקיד שהיא כן לוקחת מקלף עוד שכבה מהמסתורין שנשמר למרות המעמד הנדיר שלה. בסרט הזה, אולי יותר מכל פרויקט שעשתה אי פעם, משילה ווינפרי מעליה עשרות 'אופרה' ונותנת גם אפשרות להציץ לזעם שליווה אותה כל השנים.

     

    ווינפרי נולדה בכלל כ'עורפה', ממגילת רות, אבל טעות באיות בתעודת הלידה תקעה אותה עם השם אופרה. אמא שלה, וורניטה לי, הייתה בת 18 כשנכנסה להיריון מסטוץ עם גבר בשם ורנון ווינפרי. היא נטשה את התינוקת אצל סבתא האטי מיי, שגידלה אותה בעוני נורא ובקשיחות חסרת פשרות: גם נתנה לה מכות רצח, וגם לימדה אותה לקרוא לפני גיל שלוש ולקחה אותה לכנסייה, שם הפכה הפעוטה לכוכבת. "לא חשוב כמה היה רע, תמיד היה לי נוח לדבר מול קהל", היא אומרת, "כשאני מדברת עם אנשים, הכל תמיד מרגיש נכון".

     

    הילדה המשיכה להיטלטל בין הבתים של אמא, אבא וסבתא, ובכל מקום עברה סוג אחר של התעללות פיזית. ידיד של המשפחה אנס אותה כשהייתה בת תשע, ואחר כך לקח אותה, כשהיא עדיין מדממת, לאכול גלידה. למרות כל זה, עדיין היה לה מספיק מקום בלב לעזור לאחרים. בבית הספר היסודי היא שמה בצד את מעט הכסף שקיבלה לארוחות צהריים, אספה אותו בספל קטן והחזירה לכנסייה ביום ראשון כדי להעביר לילדים רעבים בקוסטה־ריקה.

     

    היא ברחה מהבית בגיל 13, נכנסה להיריון בגיל 14, והתינוק מת זמן קצר אחרי הלידה. בסופו של דבר נחתה בבית אביה, ורנון, בנאשוויל. גם הוא, כמובן, הפחיד אותה, אבל לפחות שם את החינוך שלה בראש סולם העדיפויות והפוטנציאל החל להתפרץ. היא הפכה לסטונדטית מצוינת, תלמידה פופולרית, זכתה בתחרות היופי של מיס טנסי השחורה, ומצאה עבודה ראשונה בתחנת רדיו מקומית.

     

    ווינפרי עברה כמה תחנות רדיו וטלוויזיה קטנות, עד שהתמקמה בשיקגו, שם קיבלה תוכנית בוקר קטנה ודלת רייטינג. תוך כמה חודשים הפכה ללהיט. מבקר הסרטים המנוח רוג'ר אברט, שגם היה בן זוגה, עזר לה להשיג חוזה סינדיקציה ובספטמבר 1986 שודרה 'התוכנית של אופרה ווינפרי' בפעם הראשונה ושינתה את ההיסטוריה.

     

    ווינפרי הפכה מיליונרית בגיל 32, בקושי 15 שנה אחרי שנסעה באוטובוס לבית ספר עם ילדים לבנים, שאמא שלה הייתה עוזרת הבית שלהם. היא אירחה על הספה שלה כל שם גדול באמריקה וכולם בכו מולה. לפעמים סתם חילקה לקהל מתנות. חלק מהצופים שקיבלו ממנה פונטיאק לא יכלו להרשות לעצמם לשלם את המיסים, אז היא אישרה להם למכור את המכונית ולקחת את הכסף. היא הקימה מגזין משלה שרק היא מצולמת על השער שלו, הייתה האישה השחורה הראשונה על השער של 'ווג', ושיתפה את העולם במאבק הקבוע נגד עליות וירידות במשקל.

     

    ב־2011, לפני העונה ה־25, אמר לה אחד המפיקים, כנראה בצחוק ואולי לא, "השנה אולי ניקח את הקהל לחלל". זה היה עבורה סימן שהגיע הזמן ללכת, אחרי קרוב ל־40 אלף ראיונות שלא רק הפכו אותה לאייקון עשיר, הם גם שימשו עבורה סשן תרפיה אחד גדול, כי עם כל מה שעברה בחיים היא מעולם לא הלכה לטיפול.

     

    לווינפרי יש עכשיו ערוץ טלוויזיה משלה, OWN, אותו הקימה אחרי שסיימה עם התוכנית, ומאז 1986 היא חיה עם איש העסקים והמורה, סטדמן דראהם. הם מעולם לא התחתנו, למרות שכבר היה להם תאריך ב־1992, ואין לה ילדים - "אם היו לי ילדים, הם היו שונאים אותי, הם היו מגיעים בסוף לתוכנית שלי לספר כמה אני איומה", אמרה להוליווד ריפורטר.

     

     

    * * *

     

    לאופרה ווינפרי יש טריק כזה של משיכת מילים שהיא רוצה להדגיש, והורדת הקול לאוקטבות לאונרד כהן. כשג’ורג’ וולף אומר שהתפקיד הזה הוא אחת ההופעות האמיצות ביותר שראה, העיניים שלה מתלחלחות והיא אומרת בקול הנמוך, "כללללללל כך פחדתי, גם עכשיו אני לא יכולה לראות את עצמי בסרט, אבל זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. להשאיר את כל ההתעללויות מאחור דרש ממני המון עבודה, ובהכנה לסרט הבנתי שאין בי יותר את הזעם והחמה שצריך כדי לגלם את דברה. יש לי בית ספר לבנות בדרום־אפריקה, שהוא בעיניי ההישג הכי גדול של חיי, אז התקשרתי לאחת הבנות שם שעברה התעללות בידי סבתא שלה. זה היה לפני אחת הסצנות הכי קשות בסרט, שבה דברה מתפרצת בזעם, וביקשתי מהילדה שתספר לי איך היא מרגישה. זה עזר לי לעבור את הסצנה, וגם להבין שאני במצב הכי שלו שהייתי בו בחיי. אין לי יותר שום דבר להוכיח. הרבה שנים הייתי בתחרות עם עצמי, אבל עכשיו גם אם לא אעשה יותר כלום, זה יהיה בסדר".

     

    impikk@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 25.04.17 , 00:36