המפתחות לצוללות

ציניקנים יצטטו את הבדיחה הישנה על האיש השוכב על ערש דווי ומתחנן בפני רופאו, שיכתוב בתעודת הפטירה שלו שמת מסיפיליס ולא מדיזנטריה, כדי שלפחות ייזכר כמו גבר ולא - סליחה על השפה - כמו קאקר. עובדה שהנשיא ריבלין, שיותר ויותר מתגלה כתשובה השפויה להנהגה שלנו, לא היסס להיפגש עם השר זיגמר גבריאל, למרות שאי־אפשר לטעון שעמדותיו של ריבלין שמאלניות יותר. הן רק חכמות יותר. כי מה יצא לנתניהו מהסחרור הזה שנכנס אליו עם ממשלת גרמניה? או שאולי גם הוא מריח שגרמניה עומדת לבטל את עסקת הצוללות, ומעדיף שייחרת בזיכרון הלאומי כי העסקה בוטלה בגלל עמידה לאומית זקופה ולא בגלל שחקירה העלתה חשד לכאורה לשחיתות וטובות הנאה של בני דודים ומקורבים. התגובה הגרמנית להתניה של ראש הממשלה הייתה קרת רוח ונבונה - מצער יהיה אם יבטל נתניהו את הפגישה, אבל זו לא תהיה קטסטרופה. בסופו של דבר, ביטל נתניהו את הפגישה, ואכן זו לא קטסטרופה.

בכל אופן לא לגרמנים. לנו זה כבר סיפור אחר לגמרי. כשנתניהו ביקש לקיים ביום שלישי אחר הצהריים שיחת טלפון עם שר החוץ הגרמני כדי להסביר לו מדוע התנה את פגישתם - סירב גבריאל לקבל את השיחה. האם יכולה להיות השפלה מזוככת מזו, בפרט כשברור שההוראות לשר החוץ ניתנות מלמעלה, היישר מהקנצלרית מרקל, שעד לא מזמן התפאר נתניהו בידידותו המופלאה עימה.

מספיק לראות מי הביע תמיכה במהלך של נתניהו כדי להבין איזו טעות זו הייתה: מפלגת הימין הקיצוני, ה־AFD, שחבריה מחזיקים בדעות אנטישמיות, הומופוביות ושוביניסטיות, שזורעת פחד ושנאה כלפי זרים בגרמניה. אחד מחברי המפלגה הזאת, ביורן הוך, אמר רק בחודש ינואר שהנצחת השואה בברלין היא אנדרטה של חרפה בעיר הבירה הגרמנית. מנגד, ההחלטה של גבריאל זכתה לתמיכה רחבה מהממשלה הגרמנית ואפילו מהפלג השמרני. גרד מולר, השר לפיתוח, ציין שאפילו הממשלה הסינית מאפשרת שיחות בין נציגי מדינות זרות ופעילי זכויות אדם.

וכל זה על מה? על רצונו של שר החוץ הגרמני להיפגש עם גורמים ישראלים שנמצאים אמנם מחוץ לקונצנזוס אבל לא מחוץ לחוק. אנשים שבנסיבות אחרות, שפעם אולי עוד יתקיימו - היו נחשבים כאן לגיבורים.

בואו נזכיר לעצמנו במי מדובר: אנשי שוברים שתיקה, חיילים קרביים אשר ראו בעיניהם את פעילות צה"ל בשטחים, במבצעים השנתיים בעזה ובמחסומים, ואפילו השתתפו בה באופן פעיל. לא מדובר בג'ובניקים שרגלם מעולם לא דרכה שם, אפילו לא בחיילי העילית מ־8200, לא במשרתים בצנזורה ולא בדובר צה"ל. אלה חיילים שנשלחו למשימות מבצעיות ביהודה ושומרון, ראו בעיניהם את המתרחש ומצפונם לא נתן להם להמשיך ולשתוק.

אפשר להתווכח וגם למתוח ביקורת על האופן שבו הם פועלים, מול מדינות זרות, דיפלומטים זרים או בקמפוסים בארה"ב, בכל מקום בו לא צריך לעשות יותר מדי כדי לשכנע את המשוכנעים. אפשר להבין, אם כי לא חייבים להסכים, עם אלה שטוענים שהם מוציאים את דיבת חיילי צה"ל. שלא כל העדויות מדויקות, שכבר נמצאו עדויות מוגזמות, לא רלוונטיות לזמן שבו הן סופרו. ובכל זאת, אי־אפשר לכנות את הצעירים האלה בוגדים, ובוודאי שצריך להתנער מדבריה של סגנית שרת החוץ, ציפי חוטובלי, שבלי למצמץ השוותה בין ארגוני השמאל לבין החמאס.

הטור המלא של סימה קדמון יתפרסם מחר ב"מוסף לשבת" ובאפליקצית ידיעות אחרונות