מהר גריזים נראית הקסבה של שכם, השוכנת בוואדי העצום שלמטה, כעיסת בטון אחת גדולה. עמדנו על קצה ההר, סנטימטרים בודדים מהמדרון התלול, ואל"מ נמרוד אלוני, מפקד חטיבת הצנחנים, ביקש למקד אותנו בכיפת מסגד צבועה בירוק בלב הקסבה. נעמי אסולין זיהתה את כיפת המסגד וסייעה בהכוונת המבט אליו. מכאן, מרומו של ההר הנישא, אפשר רק לדמיין את הדרמה שהתרחשה באותו בוקר גורלי ב־2002, בשיאו של מבצע "חומת מגן", שבו נהרג בנה אסף בסמוך לאותו מסגד. את צפיפות הסמטאות, הבתים הדבוקים זה לזה, חילופי האש וכוחות צה"ל הנעים בשטח הבנוי בצפיפות, עוברים מבית לבית דרך הקירות, בלי לצאת החוצה אל הסמטאות שבהן אורבים החמושים הפלסטינים שהתכוננו לקראתם.
רק למחרת, כשנפרש תצלום אוויר של הקסבה על שולחן המטבח בדירת ההורים השכולים בתל־אביב, מושלמת תמונת האירוע ומורכבותו. כאילו לא עברו 15 שנה מנפילתו של אסף, מתארים ההורים בכאב ובתסכול את הנסיבות שהביאו למותו. הנה בית שמספרו בתצלום האוויר 6012: בניין ענבתאווי, בניין חצי עגול ששימש מפקדת גדוד 890 של הצנחנים. בערב שלפני מותו הגיע אסף אל הבית הזה, ועל קופסת טונה ישב לשיחת רעים עם חברו, מפקד הגדוד דאז אמיר ברעם. אחרי שאכלו ונפרדו בטפיחות על השכם חזר אסף אל הכוח שאליו הצטרף ערב המבצע בהתנדבות.
עניין ההתנדבות ממשיך לנקר בהוריו בכאב עד היום. בן 30 היה, לשעבר מפקד הפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה). חצי שנה לפני "חומת מגן" סיים את תפקידו ונשלח לפו"ם כדי להכשירו לתפקידים בכירים יותר בצבא. "בליל הסדר, כשישבנו סביב השולחן והגיעה ההודעה על הפיגוע במלון פארק, אסף מיד אמר שהפעם מדינת ישראל תצטרך להגיב בפעולה גדולה והודיע לנו שהוא מתכוון להתנדב כדי להיות שם עם החיילים בשדה הקרב", מספרת אמו. "הוא לא התכוון להסתכל על המלחמה מפו"ם שבגלילות. אמרתי לו, 'אתה לא יכול להחליט שאתה מצטרף לפלחה"ן, יש להם כבר מפקד' והוא ענה בחיוך רציני, 'אני לא מתכוון להצטרף כמפקד, בסוף אני לוחם, חייל'".
ובחזרה אל תצלום האוויר שמונח לפנינו ותמונת הקרב שנצרבה בהוריו מהסיפורים ששמעו ממפקדיו וחבריו. הכוח שאליו הצטרף אסף פעל בשכונת יסמין. עם אור ראשון התמקם הכוח בבית ברחוב ג'מע אל־כביר, רחוב המסגד הגדול. הבתים שברחוב נראים מהאוויר דבוקים זה לזה, בלי הפרדה או מרווח ביניהם: גג ארוך ורציף ועליו נראים קווים חלשים, שהם למעשה חיבורי הקירות והגגות. ובסמוך למסגד מסומנים הבתים במספרים: 1411, 1412, 1413 וכן הלאה. אסף והחיילים מהפלחה"ן שאליהם הצטרף התמקמו בבית מספר 2016. "הנה הוא בתצלום", שמה עליו האם את אצבעה, "צמוד למסגד חנבלי".
וכבר השמש עלתה, שעת בוקר מוקדמת, ואסף הוציא את הראש מחלון הבית, מחזיק בידיו חפץ כבד שהתכוון לזרוק אל גגון שסוכך על הסמטה והפריע לחיילים לתצפת, כדי למוטטו. "ואיך שהוציא חצי מהגוף מהחלון", מרימה נעמי את פניה מתצלום האוויר, "נורתה ירייה מ־1416". היא מביטה באמנון והוא בה, ושפתיהם רוטטות.
בעקבות רעם התותחים
בתפר שבין ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל וליום העצמאות נוכחת גם שגרת היומיום הישראלית, שתובעת הכנה תמידית למלחמה. סיפורו של אסף ממחיש זאת היטב: לאחר שנפל בקסבה בשכם ב"חומת מגן" נשמר זיכרונו עם חבריו, שהמשיכו בצבא, הפכו למפקדים בכירים ומכינים היום את חייליהם לעימות הבא.
על הציר הזה נענו השבוע, בין המפגש עם הוריו בתצפית מהר גריזים על הקסבה שבה נפל בנם, דירתם בתל־אביב שעל קירותיה תלויות תמונותיו, הזיכרונות שהותיר אחריו, לבין שטחי האימונים בנגב שבהם התאמנו הצנחנים של המח"ט אלוני לקראת עימות עתידי עם חמאס בעזה. כך שזה לא רק סיפור על שכול או גבורה. אפשר לראות בו גם פיסת מציאות של חיינו כאן.
בקיץ הקרוב היה אמור אסף לציין את יום הולדתו ה־46. יליד שכונת יד אליהו בתל־אביב, ילד נבון, מעידה אמו, חרוץ ומלא שמח חיים. אח אמצעי בין רונן הגדול ואיתי הקטן. אביו אליהו נפטר כשהיה בן 10 ממחלת הצהבת. נעמי מספרת שאסף לקח על עצמו אחריות: "הוא היה חוזר מבית הספר, מחמם לו ולאחיו אוכל, מסדר ומנקה את הבית. תיפקד כמו גבר קטן".
כשהיה בן 12, בכיתה ו', הצטרף לצופי ים יפו. אמנון, אז גרוש פלוס שתי בנות, היה רכז השבט. אסף, הוא אומר, בלט קודם כל בגלל הנוכחות שלו. "הוא היה נער גבוה וחסון, ואי־אפשר היה לפספס אותו. אבל לא רק פיזיות הייתה לו. הוא היה בוגר לגילו, נער חייכן שידע ואהב לקחת אחריות". שנה לאחר מכן, בטיול שנתי של השבט לאזור אילת, הצטרפה נעמי כהורה מלווה, והכירה את אמנון. כעבור שנה, כשאמנון כבר גר עם אסף ואמו ואחיו כמה חודשים, הצביעו הילדים בשכונה על אמנון ואמרו לו "אבא שלך הגיע הביתה". "מאותו ערב", אומרת נעמי, "אסף קרא לאמנון 'אבא'".
הוא הצטיין בלימודיו, הדריך בצופי ים והפך לרכז שכבה. אחיו רונן התגייס לפלוגת הנ"ט ("עורב") של חטיבת הצנחנים ו"הרעיל" את אסף על היחידה. שני ההורים אומרים שלאסף לא הייתה בכלל התלבטות: "הוא הלך לצנחנים בעקבות רונן".
גם לאלוני בן ה־44 היה ברור שיתגייס לצנחנים. הוא נולד במושב אוגדה בסיני, ואחרי הפינוי התיישבה משפחתו בניר משה שבצפון הנגב. כשהיה בן 16 עבר ללמוד בפנימייה הצבאית שעל יד בית הספר הריאלי בחיפה. הוא התגייס שמונה חודשים אחרי אסף ובפעם הראשונה נפגש איתו כשזה הגיע לגדוד 890 כדי לדבר עם החיילים שהיו אמורים לצאת לקורס קצינים. "הוא היה אז בקורס קצינים והביאו אותו להסביר לנו על הקורס ולתת לנו מוטיבציה", מספר אלוני. "הוא הרשים בנוכחות שלו ובמקצועיות. כשחזרתי לגדוד כסג"מ היינו שנינו מפקדי צוותים. אסף היה מפקד של צוות בוגר בעורב ואני פיקדתי על צוות טירונים. תמיד הוא היה צעד אחד לפני, כך שהוא גם תמיד היה בעל הניסיון מבין שנינו וידע לתת עצה. ידעתי שאני יכול לפנות אליו ושהוא יקשיב ויעזור. בהמשך הוא מונה לסמ"פ של העורב, כסגן של אמיר ברעם".
ב־97' לקח אסף חופשה של שנה ללא תשלום ונסע לטיול בדרום אמריקה. כשחזר לצבא מונה לקמב"ץ חטיבת הצנחנים וכעבור כשנה למפקד הפלחה"ן. "הייתי אז מפקד העורב, ולראשונה היינו שנינו בתפקידים מקבילים", נזכר אלוני. "אחר כך יצאתי גם אני לטיול במזרח ולחופשת לימודים, והפעם הבאה שבה נפגשנו הייתה בהכנות לחומת מגן".
באוקטובר 2001 ביקש מאלוני מח"ט הצנחנים דאז, אביב כוכבי, להפסיק את לימודיו ולחזור לצבא כדי לפקד על הסיירת החטיבתית. בערך באותה תקופה סיים אסף את תפקידו בפלחה"ן ויצא ללימודים בפו"ם, שם הוא פגש את ברעם, שהיה ותיק ממנו בלימודים. השבוע, באזכרה לאסף בבית העלמין קריית שאול, שבו נקבר, סיפר ברעם כי כעבור חודש וחצי של לימודים משותפים הוא נקרא לפקד על גדוד 890. "'בוא בעקבות רעם התותחים', אמר לי המח"ט כוכבי", הוא אמר והוסיף, "נפרדנו אני ואסף כחברים על מנת לחזור ולהיפגש".
היו אלו ימי השיא של האינתיפאדה השנייה. אלוני מספר על תקופה של מבצעים רחבי היקף בשטחי A בגדה, שבאו בעקבות פיגועי ההתאבדות בערי ישראל. "הסיירת השתתפה בפיצוץ תחנת השידור של הרשות הפלסטינית ברמאללה, במבצע מעצרים גדול בטול כרם, ממש רצנו ממבצע למבצע. בפברואר 2002 נכנסנו לראשונה למחנה הפליטים בלאטה בשכם. בחודשים שקדמו לכך צה"ל פעל בעיקר בכפרים או במרכזי אוכלוסייה גדולים, אבל לקסבאות ולמחנות הפליטים הוא לא נכנס בגלל החשש מעוצמת ההתנגדות וכמות הנפגעים שתהיה לנו. ואלה היו מקומות ששימשו ערי מקלט לטרוריסטים ששילחו את המתאבדים ולמעבדות שבהן יוצרו המטענים וחגורות הנפץ. ארבעה ימים בבלאטה הצפופה להחריד. סמ"ר חיים בכר, לוחם בסיירת נהרג ממטען. 15 חמושים פלסטינים נהרגו, כמה נעצרו אך הרוב נמלטו.
אחרי בלאטה נשלחו אלוני וחייליו למחנה הפליטים דהיישה ואל־עאידה, ומשם המשיכו למחנה הפליטים בג'נין. "אתה מרגיש כמו ילד בלונה פארק שעולה על רכבת הרים", הוא אומר, "כל לילה אתה באירוע לחימה משמעותי. אני והחיילים בסיירת היינו בפלוגה הכי מבצעית בצבא, בשפיץ".
אמנון מספר כי אסף, שלמד אז בפו"ם, התגעגע לאקשן. "אחרי כל מבצע שכתבו עליו בעיתונים הוא השתגע מזה שהוא לא נמצא שם עם החבר'ה. הוא ממש השתוקק לחזור ללב העניינים, להצטרף ללחימה בשטח".
קודם נכבוש את הקסבה
"ואז הגיע פסח", מסכם אלוני. את ליל הסדר ערך גדוד 890 בפיקודו של ברעם בבית ג'אלה. אל החיילים הצטרפו שר הביטחון בנימין בן אליעזר ואלוף הפיקוד יצחק איתן. אלוני היה אצל הדודה של אשתו בחולון, ואילו אסף ואחיו רונן חגגו אצל סבא שלהם, אביה של נעמי, ברחובות.
אמנון זוכר שהביפר של אסף ציפצף. פיגוע במלון פארק בנתניה, 30 הרוגים. הדיווחים דיברו על טבח. "לא היה לו בכלל ספק", הוא אומר. "הוא קם מהשולחן ואמר שהוא נוסע כדי להצטרף לחיילים". גם הביפר של אלוני ציפצף. כל חטיבת הצנחנים הוקפצה לבית ליד, וכולם הבינו שהפעם מדובר במשהו גדול.
בשבוע שעבר בין פסח ליציאה למבצע חומת מגן ביצעה החטיבה נוהל קרב מסודר ואישורי תוכניות. המשימה של הצנחנים, יחד עם גולני, הייתה כיבוש שכם. "ההחלטה הייתה שקודם כל נכבוש את הקסבה ואחר כך את שאר העיר", אומר אלוני. "היה לנו ניסיון מבלאטה, אבל הקסבה בנויה שונה. זו עיר עתיקה עם סמטאות צרות, בתי גשרים שמחפים על הסמטאות למטה. בתצלום אווירי הקסבה נראית כמו גוש בטון אחד גדול. הרבה מאוד גגות, מעט מאוד סמטאות או חלקי סמטאות. לכן חילקנו אותה לפלחים וכל יחידה קיבלה תא שטח של 250 על 100 מטר. ואין לך מפה מדויקת, אתה לא יודע כמה מחבלים יש שם ואיפה הם. ידענו שהם מתבצרים ומתארגנים לקראתנו וידענו שיש בריחה של אוכלוסייה, אבל לא היה לנו מושג כמה ברחו וכמה נשארו".
בשלושה ימים נכבשה הקסבה. לפני היציאה לקרב נתקל אלוני באסף בבית גולדמינץ בנתניה, שם נערכה החטיבה לקראת המבצע. "ראיתי אותו שם על הדשא והתפלאתי. כמה חודשים לפני כן הוא סיים תפקיד ויצא ללימודים ופתאום הוא אומר לי שחזר בלי תפקיד מוגדר, בתור לוחם. זה דבר שקצינים בגיל הזה לא עושים בדרך כלל. מי שחוזר במלחמה בתור רס"ן מקבל תפקיד במטה, במפקדת החטיבה, באג"מ. אני חושב שמעבר לנטייה הקרבית שלו הוא חזר כי הרגיש מחויב לחיילים שלו. הוא הכיר אותם, אלה אנשים שהוא גידל ואימן. המפקד החדש לא הרגיש מאוים ממנו. אסף בא בטוב, לא בא לתת פקודות".
הפלחה"ן פעלה תחת גדוד 890 של ברעם, שקיבל את הפלח הצפוני של הקסבה. אחרי יומיים של קרבות נמנו כמה אירועי ירי של כוחותינו על כוחותינו בגדוד ובערב היום השני כינס ברעם את המפקדים במפקדה שבבית ענבתאווי לתדרוך בטיחות, כדי שהמקרים לא יישנו. "כשהתדרוך הסתיים", מספר אמנון, "אסף ואמיר ישבו לדבר. רונן, אחיו הגדול של אסף, היה בן מחזור של אמיר והייתה גם ההיכרות שלהם מהתקופה שלהם יחד בעורב. זו הייתה השיחה האחרונה ביניהם".
למחרת בבוקר ישב אלוני בבית בלב הקסבה ותיצפת לרחוב. "ומגיע דיווח ראשון על פצוע של הפלחה"ן ואחר כך עוד דיווח שמדובר בהרוג. וכשאתה שומע על הרוג אתה לא מתפלא כי אתה בלחימה, אתה בקרב, כבר ראית הרוגים לפני כן. אבל אז עולים מולי בקשר מהאג"מ של החטיבה ואומרים לי ליצור קשר במירס. ואז אומרים לי שזה אסף. והתחושה הראשונית שלי היא איך הוא קשור בכלל למה שקורה כאן, הוא חניך בפו"ם, אבל אני נזכר שראיתי אותו לפני כמה ימים בנתניה על הדשא ושהוא אמר לי שהוא מצטרף כלוחם, ומרגיש אגרוף חזק בבטן. לא מילולית, ממש פיזית. אתה מרגיש את זה בבטן".
הוא נפל ב־07:25. קלע של גדוד 890, שישב בבית במרחק 60 מטר מהבית שבו היה אסף, זיהה אותו בטעות כמחבל וירה לעברו. אלוני אומר כי כששמע שמדובר בירי כוחותינו חש תסכול גדול. אל נעמי הבשורה הגיעה כעבור כשלוש שעות. היא התמוטטה בפתח משרד הנסיעות שלה בגבעתיים, משם נסעה יחד עם אמנון אל ביתם בתל־אביב. באותו היום נאמר להם שאסף נהרג מירי חייל צה"ל.
אמנון אומר שנעמי עדיין כועסת אבל הוא לא. "בטח שאני כועסת" היא מאשרת. "זה משגע את המוח, אני נורא כועסת וזה לא עובר. ובתוך הסיטואציה המטורפת הזו התיישבה לי מחשבה מטומטמת, קמט קטן של ניחום, שהאויב לא יכל על אסף, הוא לא זה שהרג אותו. אבל כן, זה אכל ושרף אותי והתחושות הללו עדיין מלוות אותי. זה כעס בלתי נגמר. כי אם זה היה קורה על ידי מחבל אז זו מלחמה. אבל גם להתנדב, הרי הוא לא היה צריך להיות שם וגם על זה אני קצת כועסת עליו, וגם להיהרג על ידי כוחותינו, זה כבר מטריף את הדעת".
"לא כועסים על היורה"
"ירי כוחותינו על כוחותינו עם נפגעים מלווה בתחושת אשמה נוראית שאין דרך להתמודד איתה", אומר אלוני. "אורן ליפשיץ, לוחם שלי בגדס"ר, נהרג כך בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה. הייתי אז מפקד הגדס"ר, אבל לא משנה מה חלקך באירוע – התחושה היא של כישלון. הידיעה שזה מוות מיותר לא מרפה. היה לי עוד חייל בסיירת, עידו שפירא, שנהרג מירי כוחותינו בג'נין במארס 2006. גם בתקרית הזאת וגם לאחר מותו של ליפשיץ דיברתי עם החייל היורה, ואני אומר לכם שמדובר בצלקת לכל החיים. זו טראומה קשה מאוד".
גם משפחתו של אסף ניסתה לדבר עם החייל היורה. "כבר בשבעה", מספר אמנון, "העברנו מסר דרך החיילים, המפקדים והחברים לחייל שירה שאנחנו לא כועסים עליו. ההפך, אנחנו רוצים שיבוא כדי שנוכל לחבק אותו ולומר לו שאנחנו לא כועסים. פנינו אליו אפילו דרך כלי התקשורת בקריאה שיבוא, הדגשנו שאנחנו לא כועסים עליו ואין עליו בליבנו שום טענה".
"ועברו 15 שנה מאז", מסכמת נעמי, "ועד היום הוא לא בא. אני יכולה להבין אותו".
בעקבות מותו של אסף הגיש המג"ד ברעם את התפטרותו מהצבא למח"ט כוכבי. נעמי ואמנון פנו במכתב נרגש למח"ט ולרמטכ"ל, שבו ביקשו כי ימנעו את התפטרותו והדגישו שאינם רואים בו אחראי למות בנם. הם גם פנו אל ברעם והפצירו בו לחזור בו מכוונתו להתפטר. בסופו של דבר ברעם נשאר בצבא וכעבור תשע שנים מונה למפקד חטיבת הצנחנים. כיום הוא תת־אלוף, וכאמור מפקד על אוגדת הגליל.
המח"ט כוכבי סיים לאחרונה את תפקיד אלוף פיקוד צפון ומונה לסגן הרמטכ"ל. הוא נחשב מועמד מוביל לתפקיד הרמטכ"ל הבא.
גם אלוני המשיך להתקדם. הוא כבר כמעט שנתיים בתפקיד ובקיץ יסיימו, יועלה לדרגת תת־אלוף ויעבור לתפקיד מטה בזרוע היבשה. בערך באותו הזמן תרד חטיבת הצנחנים עם מפקדה החדש, יקי דולף, לעוטף עזה כדי להחזיק את הגבול בינינו לבין חמאס.
עד שיסיים את תפקידו אלוני מאמן את חייליו לעימות הבא. ביום שלישי השבוע דילגנו אחריו בחולות בסיס צאלים בזמן שלוחמי גדוד 890 ערכו אימון לחימה במתאר עזתי. "זה דור לוחמים מעולה", אומר אלוני, "אבל כמו שאותנו לימדו גם אותם צריך ללמד ולאמן". והוא הולך אחריהם בעוד הם יורים ומחפים זה על זה, משתלטים על בית אחר בית ותופסים פיר אחר פיר, ורושם לעצמו הערות בפנקס. בערב יעבור עליהן אחת אחת בתחקיר האימון וידאג שכולם יבינו ויפנימו את הערותיו.
10 לוחמים איבדה חטיבת הצנחנים תוך כדי הלחימה בעזה ב"צוק איתן". החלל ה־11 של אותה מלחמה, רס"ן חגי בן ארי, נפטר בינואר השנה מפצעיו. כך שאי־אפשר להסתכל על הלוחמים השועטים אל עבר הבתים המדמים מרחב בנוי בעזה בזמן שחבריהם מחפים עליהם מכפל קרקע והטנקים ממסכים בעשן לבן את המרחב שאליו הם רצים, ולהימנע מהמחשבה שאם תפרוץ עוד מלחמה חלילה הבחורים האלה יהיו שם בקו הראשון, כמו אסף אסולין ז"ל שהיה בקו הראשון לפני 15 שנה בשכם.
