רחבת הכניסה למתחם עיר דוד עמוסה בתיירים. רוסית, אנגלית, עברית, ערבית, בליל שפות שמתנגנות יחד לצד רעש ניסור עצים. ספסלים לאמפיתיאטרון נבנים במקום שבו עתיד להיחנך ביולי חיזיון אורקולי לילי בתלת־ממד, המשוכלל ביותר במזרח התיכון. מנוף לבן מעלה על מגדל התצפית רובוטים חדישים, שעתידים להוות עוד אטרקציה למבקרים שיגיעו ברכבל עד בריכת השילוח.
"רכב העתיד בשבילי העבר", מתלהב דוידל'ה בארי כשהוא מתאר בפני קבוצת המטיילים את הפרויקטים הטכנולוגיים הצפויים בעיר דוד. אחרי רגע הוא מניח לעתיד וחובר לעבר, מצביע באותו הלהט על אבן כותרת שבקצה הארמון החפור: "אתם רואים כאן, בכניסה, את הכותרת הזו? היא נראית לכם מוכרת כי היא מתנוססת על מטבע של חמישה שקלים. הארכיאולוגית אילת מזר ראתה את הכותרת הזו מבצבצת. זו כותרת פיניקית, כלומר לבנונית, הסמל המסחרי בכניסה לכל ארמון או מבנה גדול במזרח הקדום. אילת אמרה לנו, שאם זה פה זה אומר משהו. או שמשה דיין העביר את זה לכאן", הוא מתבדח, "או שאולי זהו הפתח של הארמון.
"התנדבנו להרים באוויר את המשרדים שלנו, שהיו מעל, ולאפשר לאילת לחפור. היא מצאה פה קיר ענק ועבה לאורך כל ההר הזה, שעל פי הבדיקות תוארך למאה העשירית לפני הספירה, לימי דוד המלך. קיר כזה מתאים רק למבנה ענק, כלומר לארמון המלך. באחד הימים אילת התקשרה אליי, אחרי שלא ישנה כל הלילה וביקשה ממני לשבת טוב על הכיסא. היא מצאה בולה, חותמת על איגרת עם הכיתוב 'יהוכל בן שלמיה', שמו של אחד משריו של המלך צדקיהו כפי שמתואר בספר ירמיהו.
"ואז, כמובן, החל מאבק איתנים. האסכולה של אוניברסיטת תל־אביב, שמגמדת את תפקידו של דוד, מול האסכולה הירושלמית, שצמודה יותר לתנ"ך. אנחנו לא מכריעים בוויכוח הזה, קטונו, אבל אנחנו מוחאים כפיים על כל ויכוח. למה? כי היום כולם חופרים כאן, גם אוניברסיטת תל־אביב. מה שחשוב זה שהאבנים ידברו. כל אחד שומע סיפור אחר, זה בסדר, אבל העיקר להקשיב לאבנים".
לא רק לאבנים מקשיבים המבקרים. את הסיור בשבילי עיר דוד מעביר בארי בלי רמקול. אין לו צורך בכך. האנשים מתמגנטים אליו, קשובים לכל מילה היוצאת תחת שפמו. והוא מספר סיפורים, סיפור בתוך סיפור, לולאות שקושרות בין ארץ ושמיים, בין עבר לעתיד.
שער שהתחיל בשירותים
"בחיים יש הרבה דלתות נעולות, אז תמיד אני מחפש גם את החלונות", אומר בארי. "אם החלון נעול, אתחיל לחשוב איך להיכנס. פתאום מגלים שיש עוד חלון או פתח מיזוג אוויר. אם לא חושבים שאפשר להיכנס, לא מחפשים בכלל את הפתחים. למדתי בסיירת מטכ"ל שברירת המחדל בדיון היא לא אם זה אפשרי או לא. ב־90 אחוז מהמקרים הלא אפשרי יהפוך לאפשרי".
דוד בארי עומד בראש עמותת אלע"ד, מפעילת הגן הלאומי עיר דוד בירושלים שפועלת לחיזוק המקום באמצעות תיירות, מחקר וחפירות ארכיאולוגיות, וכן לחידוש ההתיישבות היהודית באזור, בעיקר על ידי רכישת נכסים בכפר סילוואן. בארי לא מתראיין. נקודה. "הוא סרבן ראיונות ידוע", השיבו לבקשתנו לראיינו. אבל מישהו לחש שאם הדלת הראשית סגורה, אולי יש פתח צר באשנב נידח. כשהצצנו משם, בארי לא הצליח לסרב. לא ראיון, אמרו לנו, בשום אופן, לא ראיון. רק השתתפות בסיור בהדרכתו בעיר דוד, שמאפשר מפגש בלתי אמצעי עם האיש והאגדה. הלא אפשרי הפך לאפשרי. כמעט.
קשה לתרגם את בארי, עם החיוניות המשפריצה ממנו לכל עבר, למילים כתובות. הוא נמוך קומה, דיבורו נינוח אך מלא להט, עיניו בורקות, ידיו מדברות יחד איתו. בנימוקים להעניק לו את פרס ישראל נכתב כי הוא ניתן לו "על תרומתו למדינה, בכינון המפעל היחיד שלו שהיה למפעל לאומי — עיר דוד. הוא יזם, הקים, הוביל ומוביל את העשייה המבורכת שהפכה את עיר דוד לאתר מורשת, חינוך ותיירות לאומי ובינלאומי מן המעלה הראשונה".
הנשיא בירך על ההחלטה, וגם יאיר לפיד ויצחק (בוז'י) הרצוג שכינה את בארי "חושף צפונות ירושלים", אבל היו בשמאל גם מי שמחו על הבחירה בו. ב"שלום עכשיו" גינו את ההחלטה בטענה כי הוא מנשל פלסטינים מביתם. גם במרצ. "על איזה מפעל חיים זכה דוד בארי בפרס?" זעמה יו"ר המפלגה זהבה גלאון, "על ההשתלטות על נכסים פלסטיניים במזרח ירושלים?"
בארי לא מתרגש מהביקורת. "היתרון של נמוכים כמוני הוא שהם תמיד רואים את חצי הכוס המלאה, את מה שמעל הם כבר לא רואים", הוא אומר. "בשנים הראשונות עיר דוד לא עניינה אף אחד. הייתה קצת התנגדות בהתחלה, אבל אחר כך היה שקט. מתי התחילו לפעול נגדנו? כשהתחלנו להצליח. התנגדות מעידה על הצלחה, ולכן אני מברך עליה. הפרס הוא על מפעל חיים. יש מי שחושב שיש דברים חשובים יותר. זה בסדר. אבל מה שחשוב באמת זה שלכל אחד יהיה מפעל חיים משלו, שיהיו כמה שיותר אנשים שיקדישו את חייהם לתת לחברה, לכלל, לעם. השינוי יצמח מלמטה על ידי משוגעים לדבר, כל אחד בתחומו"
אין ספק שהוא עונה להגדרה "משוגע לדבר". חצי מיליון תיירים מבקרים מדי שנה בעיר דוד. את בארי זה לא מספק. הוא עובד קשה כדי להגדיל ולגוון את אוכלוסיית המבקרים. לשם כך יש לו שיטות משלו. "בהתחלה הינו מארגנים פסטיבלים. אפס. אף אחד לא בא. הייתי מתקשר לרדיו ומתנצל בפני אלפי האנשים שבדרך, מתחנן שלא יבואו כי אין מקום. קל ליצור ביקוש מדומה, אבל זה טוב רק להתחלה. היום אנחנו מגיעים למצב שאנשים מבקשים פרוטקציה כי נגמרו הכרטיסים לפסטיבלים".
מהארמון אנחנו יורדים לתצפית לכיוון נחל קדרון. "כדי להסביר לכם איך הראש שלנו עובד, אספר לכם איך הצלחנו להביא עוד נוצרים לעיר דוד", מספר בארי. "אתם רואים את הכיפה המוזהבת של כנסיית גת שמנים?" הוא מצביע על מעלה נחל קדרון. "בכל שנה מגיעים אליה מיליון וחצי מבקרים. החלטנו שאנחנו צריכים להביא אותם אלינו.
"ליד הכנסייה היו שירותים ציבוריים מוזנחים. בשלב הראשון ביקשנו מהעירייה לתחזק את השירותים. בהמשך העמדנו ליד השירותים דוכן עם מידע לתיירים, נגנים וקפה ותה בחינם. בנינו טיילת שיורדת עד אלינו. פיזרנו זרעים של כלניות לאורך הנחל, שיהיה 'קדרון אדום' כמו 'דרום אדום'. אנחנו מציעים למבקרי הכנסייה ולמבקרים יהודים סיור גם ב'יד אבשלום' ובקבר זכריה וגם רכב חשמלי שמביא אותם הנה, לנקבת השילוח. והיום גם החבר'ה מסילוואן מוכרים לתיירים אוכל ומזכרות. כך זה הפך להיות האינטרס של כולם. בעצם פתחנו שער נוסף לעיר דוד, והכל התחיל משירותים ציבוריים.
"לא רק נוצרים אנחנו מושכים לכאן. היו פה ראשי מועצות מוסלמיות, חלקם מאוד קיצוניים. הדרכתי אותם באופן אישי וסיפרתי על דוד המלך. אחד מהם שאל אותי, למה אני מדבר רק על המקורות היהודיים. עניתי לו: למה יהודי? דוד המלך לא מוזכר בקוראן? בסוף הסיור אחד הקיצונים שבהם, חמאסניק, אמר לי, 'תודה שחיברת אותנו למקורות'".
מוסלמים ונוצרים שמח בארי להביא כתיירים לעיר דוד. יהודים הוא מביא לא רק לביקור, אלא לישיבת קבע בעיר. כבר מאה משפחות יהודיות גרות בשכונה. שביסים לצד רעלות, ילדים מגודלי פאות משחקים עם שכניהם הערבים. בארי מסתובב בין כולם, מחלק חיוכים וצ'פחות על הגב. בראשית ההתנחלות בכפר היו היהודים מסתובבים ברחובותיו רק עם אבטחה צמודה. היום ילדים יהודים מסתובבים לבד בסמטאות השלוות.
"באינתיפאדה הראשונה הייתי סגן מפקד סיירת דובדבן", מספר בארי. "הסתובבתי בסילוואן רק עם כאפייה על הראש. אז עוד היינו נורמליים וגרנו ברחביה. חזרתי הביתה. לי קוראים דוד ולאשתי מיכל. כנראה שזה לא סתם. אמרתי לאשתי, 'אני מסתובב בעיר דוד כמסתערב ולא יכול להסתובב שם כיהודי. זה לא ייתכן. אני הולך לשנות את זה. יום אחד אנחנו עוד נגור שם'. היא אמרה לי, 'אתה יכול לגור איפה שאתה רוצה. אני לשם לא אגיע'. כמו שאתם רואים, היא הגיעה לכאן, ואני הגעתי, ואפילו אתם הגעתם".
היסטוריה מתחת לפוף
איך מתחילים פרויקט בלתי אפשרי? מהי נקודת ההתחלה? התשובה עבור בוגר סיירת מטכ"ל ברורה — איסוף מודיעין. בארי חקר ומצא שהברון רוטשילד קנה בשנת 1921 קרקעות בעיר דוד, שנוהלו על ידי החברה להתיישבות יהודית שהקים — פיק"א. הקרקעות נרכשו מערבי בשם גוזלן, שהמשיך להתגורר במקום ומונה להיות שומר הקרקעות.
"תחת הכיבוש הירדני כל הקרקעות נרשמו על שם גוזלן בטאבו הירדני, מאחר שגוזלן טען לבעלות עליהן. אני מצאתי בארכיון של פיק"א את כל המסמכים המקוריים של רכישת הקרקע ואפילו את הקבלות על התשלום שקיבל גוזלן כשומר. פיק"א העבירה את כל נכסיה לקרן קיימת לישראל. הגעתי לקק"ל וביקשתי מהם לאפשר לי להחזיר עבורם את הקרקעות. באותה תקופה הייתי לבד. אדם בודד שנכנס לו ג'וק לראש. בלי עמותה בלי כלום. הכינו לי תעודת מתנדב ונתנו לי ייפוי כוח. מצאתי עורך דין שקורא ערבית וטורקית וגם הוא התנדב לסייע. בסופו של דבר הצלחנו להחזיר את כל הקרקעות".
כשבעל המבנה הראשון הגיע אל בארי ואמר לו: "תביא כסף ומחר אני יוצא מהבית", פנה בארי לקק"ל, אלא שמשם לא הגיעה הישועה."באתי לאשתי ואמרתי לה, 'מיכל, אנחנו צריכים למכור את הבית ברחביה'. בהתחלה היא התנגדה נחרצות, אבל בסוף היא הסכימה. זה סימן שהיא אוהבת אותי מאוד. אני אראה לכם איזו עסקה טובה היא עשתה. עזבה בית ברחביה בשביל הבית שתכף תראו".
בארי מעביר בין משתתפי הסיור צילום של הבית הראשון שנרכש בעיר דוד. בית? חירבה. הגרוטאות והעזובה בכל פינה מקשים להבדיל בין הרצפה לתקרה. הוא מכניס את קבוצת המסיירים לתוך סלון ביתו ומציג להם את מפתחות הברזל הישנים שקיבל לאחר הרכישה, המונחים היום בספריית הבית.
אז, כשנכנס לביתו החדש, ראה מיד את החריץ על המשקוף הימני. "מה זה?" שאל את המוכר והצביע על המזוזה. "זו קללה שנתן בעל הבית היהודי כדי שלא ייקחו את הבית", הייתה התשובה. לבעל הבית היהודי הגיע בארי כמה שנים מאוחר יותר, כשאחד התלמידים בסיור שהדריך סיפר לו שסבו נולד בבית הזה.
"מתברר שמדובר במשפחת מיוחס מהעיר העתיקה. משפחה ידועה, דורות רבים בארץ, שמכרה בשר בעיר העתיקה. הם רצו לגדל בקר בירושלים, אבל בעיר העתיקה הצפופה אי־אפשר לגדל אנשים, בטח לא בקר, אז הם חיפשו מקום מחוץ לחומה. הם רכשו בית בסילוואן בשנת 1860 ועברו לגור בו. זו המשפחה היהודית הראשונה שגרה כאן מחוץ לחומה. הם חיו כאן עד 1929, עד פרעות תרפ"ט. אחרי שעזבו, השתלטו להם על הבית וגם אותו רשמו בטאבו הירדני על שם גוזלן".
בארי מזיז פוף גדול מפינת הסלון וחושף לבנת זכוכית, שמתחתיה מציץ חלל גדול. החשד כי משהו מסתתר מתחת לבית התעורר בעקבות מוט ברזל שהיה תקוע בתקרת הסלון וכמה אבנים חריגות בקיר הבית. בארי לא היסס ושלף את האבנים מהקיר. בריכת מים בת 2,700 שנה התגלתה מתחת לבית. "המוט שהטריד את אשתי הייקית היה המוט שאליו חובר החבל, שבעזרתו שאבו את המים לבית. הבן שלי הציע את הרעיון הזה, ואז חפרנו בקרקע מתחת למוט ואכן גילינו את הפתח לבריכה מתוך הבית", מצביע בארי על חלון הזכוכית ברצפת הסלון. "אנחנו גרים על חתיכת היסטוריה. אבל זה לא הכל. רשות העתיקות חופרת כאן מתחת מצודה מתקופת אברהם אבינו ובה ממצאים מפתיעים. זה עוד סגור לציבור".
אחרי רכישת המבנה הראשון שבו הוא מתגורר היום, רכש בארי מבנים נוספים, ולילה אחד, לפני 26 שנים, נכנסו לבתים חמש משפחות יהודיות. "אין דבר יותר בלתי הגיוני מאשר שהבת של הרופא, הפרופסור המכובד מהדסה, תעזוב את רחביה ותבוא לגור באזור סילוואן. הלא הגיוני קרה גם קרה. זה לא היה פשוט. הפגינו נגדנו. אמרו עלינו שזו פרובוקציה שנועדה להבעיר את הכפר ואת כל המזרח התיכון. זה לא קרה. אם יש פה היום המוני מבקרים מדי שנה, אז כנראה שיש פה שקט. וזה היה הנס היותר גדול — להצליח להביא לכאן מאות אלפי מבקרים. למצוא כמה משוגעים לדבר שיבואו לגור כאן זה קל. אבל כדי שהרבה אנשים מהציבור הרחב, לא משוגעים כמוני, יבואו לבקר כאן, צריך שהם ירגישו בטוחים.
"אתם יודעים מה זה להצליח להביא לכאן תיכון חילוני מגבעתיים? הורים לא היו מסכימים אם לא היה פה שקט. איך שקט פה? מהיום הראשון החלטנו שהפרויקט הזה הוא של הכפר. מיד כשבאנו, שרפו לנו את הפיגומים. ידעתי בדיוק מי שרף. במקום לגשת למשטרה, ניגשתי אל השורף. אמרתי לו שאני מחפש שומר וביקשתי ממנו לקחת את המשימה על עצמו. באורח פלא לא נשרפו עוד פיגומים. אנחנו מתאמצים מאוד לשתף את התושבים הערבים בפרויקטים שונים. הכל כדי שהמקום הזה יהיה נורמלי.
"אנחנו חיים כאן כבר 27 שנים. כמעט כולן היו שקטות. יש ניסיונות להתסיס את הכפר, בעיקר על ידי גורמים קיצוניים מבחוץ. אני לא יודע מה העתיד צופן לנו, אבל אנחנו משקיעים מאוד ביחסים טובים עם השכנים. אנחנו מקבלים לכאן רק אנשים שיודעים לכבד את שכניהם. מי שמחפש אקשן זה לא פה. ברמת הכפר, לא ברמה הפוליטית הכללית, הצלחנו ליצור פה שקט שמחזיק מעמד מצוין. יש לי קשר מעולה עם מוכתר הכפר, שגם מגיע לבקר אותי בביתי. יש פה תושבים ערבים שפונים אליי לבקש עזרה בנושאים שונים. הם סומכים עליי לא פחות מאשר הם סומכים על השכנים שלהם ולפעמים אפילו יותר".
אבל לצד האידיליה שמתאר בארי נמתחה במשך השנים ביקורת על הדרך שבה רכשה העמותה את הבתים. בין השאר נטען כי פלסטינים קיבלו תשלום תמורת הצהרה כי הם בעלי בתים נפקדים, ושהנכסים נרכשו בעזרת חברות קש מפוקפקות.
בעמותת עיר דוד אומרים כי מאז הקמתה רכשה העמותה בכסף מלא ואיכלסה יותר ממאה דירות ברחבי ירושלים הקדומה. מדובר בעסקאות שהגיעו לערכאות משפטיות ונמצא שהן עומדות בדרישות החוק. ישנה גם כידוע מורכבות גדולה ברכישת קרקעות ודירות מפלסטינים נוכח האיומים הקשים שמופעלים על המוכרים, בעיקר מצד גורמים המזוהים עם הרשות הפלסטינית. בעמותה מסבירים כי המורכבות הזו מביאה פעמים רבות ליצירת מצגים כלפי הציבור שבינם לבין המציאות אין דבר, אך תכליתם למנוע פגיעה בחיי אדם.
"כשיהודים קונים דירה ביפו", מוסיפים בעמותה, "הם לא חשודים כמי שרוצים 'לייהד' את העיר ולסלק את התושבים הערבים מבתיהם. גם כשערבים קונים דירה בבית הכרם, הם לא חשודים בניסיון להשתלט על השכונה. אז קשה להבין למה כשאנשים קונים בכסף מלא על פי חוק בתים בלב בירת ישראל, מרחק עשרות מטרים מהכותל המערבי — הם חשודים ככאלה?"
בזכות נתניהו. יוני
ב־2010 תוכננה צעדה של אנשי ימין קיצוני בסילוואן. בארי ומוכתר הכפר קראו לבטל אותה ולשמור על השקט ועל מרקם החיים הייחודי שהתגבש במשך השנים. אבל לא תמיד קידם הכפר בשלווה את המוכתר היהודי של העיר. באחד הבקרים, בקיץ 2010, יצא בארי מהכפר ברכבו יחד עם בנו הקטן ברקאי. צעירים ערבים ארבו שם עם אבנים ומצלמות. כשהאבנים הראשונות התעופפו ושמשות הרכב נופצו, ניסה בארי לסגת אחורה. רכב שנסע מאחוריו חסם כל נתיב מילוט.
"הבן שלי היה מבוהל מאוד. אני לא חושב שהמארב היה מתוכנן דווקא עבורי, אבל הם זיהו אותי מיד וצעקו 'דוידל'ה'. בשלב מסוים הם התקרבו לרכב וכמעט פתחו את דלת הרכב בצד של הבן. הבנתי שאם זה יקרה, איאלץ לירות. הברירה היחידה שעמדה בפניי היא לנסוע קדימה ולחלץ אותנו מתוך המארב. נסעתי לאט וניסיתי לפלס את הדרך בין מיידי האבנים. אחד מהם פשוט רץ לכיווני".
הסרטון שבו נער מועף באוויר לשמשת הרכב שודר באל־ג'זירה לצד הדיווח: "כך דרס מנהיג המתנחלים צעירים פלסטינים תמימים". עוד דווח, כי הנערים נפצעו ופונו לבית חולים. בארי טוען כי הצילום של הנער שעף באוויר נראה מרשים, אך הוא כלל לא נפצע, לא פונה לבית חולים וגם לא התלונן במשטרה. צעיר אחר שהשתתף ביידוי האבנים נעצר ונשפט לשמונה חודשי מאסר. "האירוע הזה לא פגע ביחס שלי עם השכנים הערבים", אומר בארי. "כולם הבינו שעשיתי מה שהייתי חייב לעשות. יש כמה שמאלנים שעוד מנסים להציג את האירוע הזה אחרת. הם תמיד שוכחים להזכיר שהיה איתי ברכב ילד קטן".
כשבארי נשאל מהו סוד ההצלחה, הוא בוחר במילה אחת: מיקוד. "אנשים ממצים מהר מאוד פרויקט ראשון ואז מתחילים לקפוץ, שואפים למשהו שילטף להם יותר את האגו. כולנו בני אדם ולכולנו יש גם אגו וגם תחושת שליחות. מי שלא מתמקד, לא מגיע להישגים. אני יודע בדיוק מה השליחות שלי ולא מתכוון להתבלבל וללכת הצידה".
הניסיונות לבלבל את בארי ולשאוב אותו לתחומים אחרים מגיעים כל הזמן. בין השאר ניסו לגרור אותו לפוליטיקה. בראשית ימי מפלגת הבית היהודי, בשנת 2008, התכנסה ועדה כדי לבחור את יו"ר המפלגה. חברי הוועדה בחרו פה אחד בבארי. הוא סירב מיד.
"אני לא אדם פוליטי. השליחות שלי היא ירושלים הקדומה, לפתח אותה, לחפור בה ולהנגיש אותה לציבור הרחב. אני מאמין שבכל אחד מאיתנו יש גרעין שמחבר אותו לירושלים, צריך רק להיחשף אליו. זו שליחות של דורות ושליחות אישית שלי. במשך כל הדורות חלמו על ירושלים ולא הצליחו להגיע אליה, ופתאום אנחנו זוכים ומצליחים. זה לא בגלל שאנחנו יותר טובים, זה מפני שהגיע המועד. אני מרגיש שהקב"ה שלח אותי לפה. מה, אני אבעט בו ואלך להיות חבר כנסת? הוא העביר אותי מסלול מיוחד, כדי להכשיר אותי לתפקיד הזה".
המסלול שלו התחיל ברמת־גן, שבה גדל. בתיכון למד בישיבת "נתיב מאיר" בירושלים ולאחר מכן בישיבת מרכז הרב. ב־1973 התגייס לשריון. מסלול ההכשרה המרכזי שלו היה בסיירת מטכ"ל, שאליה עבר. הוא יצא לקורס קצינים, פיקד על צוות ביחידה ושירת בה בקבע עד 1979.
הקבלה ליחידה לא הייתה פשוטה. "מה תעשה פה? לא כשר כאן", שאל אותו סגן מפקד היחידה דאז, נחמיה תמרי. "אמצא פתרון", ענה בארי. במשך שנה וחצי הוא נמנע מאכילת אוכל מבושל וחי רק על פירות וירקות, עד שיצא למבצע מעבר לקווי האויב עם מפקד היחידה החדש, יוני נתניהו.
בארי הוצמד אז לנתניהו, למרות שהיה עדיין חייל במסלול. המשימה כללה הגעה ליעד דרך הים בחסות החשכה. רגע לפני הכניסה למים הקרים, שאל נתניהו את בארי מדוע הוא בלי כיפה. בארי הסביר שבזמן פעילות מבצעית הוא מסיר אותה. אז גם נודע למפקד מה אוכל החייל ביחידה. מהמבצע ההוא יצאו בנס. כשחזרו הורה נתניהו להכשיר את המטבח בבסיס ופקד על החבר'ה להפסיק לבשל שם ארנבות. למרות גילו, 64, בארי ממשיך גם היום לשרת במילואים, הפעם בשלדג.
"ביחידה לומדים ללכת למרחקים ארוכים", מספר בארי. "היה לנו מסע סמלים מסכם, שבו מנווטים בלילות ומסתתרים בימים. הלילה האחרון היה ניווט מהמכתש להור ההר. בגלל שנעשו עבודות עפר בשטח, נאלצתי ללכת באזימוט במשך כעשרה ק"מ. אתה הולך בלי לדעת איפה אתה נמצא, אבל יודע כל הזמן לאן אתה רוצה להגיע. אתה דבק במשימה ויודע למצוא את הגמישות בדרך הביצוע. אם זה לא הולך מכאן, אתה מנסה משם. אין קיבעון.
"לרוב פרויקטורים יודעים לפרוץ נתיב חדש, אבל הם לא מסוגלים לתחזק את המפעל הקיים. מי שפורץ ורץ קדימה, בדרך כלל מותיר לאחרים לנקות אחריו את השברים ולעשות סדר. בפעילות בעיר דוד יש שילוב גם של פריצת דרך וגם של תחזוקת גוף ענק עם תקציב אדיר. זה לא קל לשלב בין הדברים. גוף גדול חייב לעבוד באופן מסודר, על פי הספר, כי בלי נהלים מסודרים שום דבר לא יחזיק, אבל אנחנו גם מנסים כל הזמן להתחדש ולפרוץ קדימה. ולכן, כמו ביחידה, אנחנו גם יודעים להתגמש איפה שצריך".
גם במשרד החינוך יצטרכו כנראה להגמיש נהלים. נוהלי פרס ישראל קובעים כי מקבלי הפרס יגיעו חנוטים בחליפה לטקס. בארי, שמעולם לא לבש חליפה, גם לא בטרקליני פאר בעולם, עומד להופיע בלבושו הפשוט. בגיל 64 כבר מאוחר מכדי לנסות לתרבת אותו.
"אבא, הנה בור"
מבית משפחת בארי אנחנו יוצאים לרחוב עולי הרגל, הרחוב העתיק שחיבר בין בריכת השילוח לשערי הר הבית. אנחנו עומדים על האבנים המקוריות בנות 2,000 השנה של הרחוב הראשי של ירושלים. "כמו שכל מוסלמי שואף לעלות למכה, כך כל יהודי וכל תייר בכלל ירצו לצעוד ברחוב הזה", מבטיח בארי. "זה הרחוב שדרכו עליו עולי הרגל לבית המקדש. המטרה היא לפתוח בעתיד את הרחוב לציבור הרחב".
בינתיים רחוב עולי הרגל הוא חפירה המרופדת בקורות פלדה אדירות, כדי לתמוך בעיר שמעליה. "הפלדה בעולם התייקרה בגללנו. שפכנו כאן כמות אדירה של ברזל. מדובר במבצע הנדסי מסובך מאוד", מסביר בארי. בתעלה מבוצעות חפירות ארכיאולוגיות אינטנסיביות, וכל העפר שמוצא מוכנס לשקים לבנים, הנתלים על סרט נע המוביל אותם החוצה. "השקים מוצאים אל אתר מיוחד ובו הם עוברים סינון. הארכיאולוגים שיתפו איתנו פעולה ולמדו שאפשר לעבוד בכמה משמרות בכל יום. ישנם מספר מוקדי חפירה לאורך הרחוב".
ב־2010, עוד לפני שנמצא הרחוב, גילה בנו הצעיר של בארי תעלת ניקוז מתחת לרחוב. "אבא, יש פה בור", הזעיק את אביו. "הבן זחל ראשון ואני אחריו, עם ידיים מלפנים, מרוב שהפתח היה צר", מתאר בארי, "אני זוחל והבגדים שלי נקרעים. הגענו לאזור שהתעלה פתוחה והתקדמנו בה. עד שפתאום הגענו לקיר. יוספוס פלביוס מתאר את תעלת הניקוז של העיר, שבה הסתתרו 2,000 לוחמים. הבנתי שהקיר הזה נבנה על ידי המגנים האחרונים של ירושלים".
מאוחר יותר נחפרה תעלת הניקוז ונמצאו בה חרב מהתקופה הרומאית, פיח המעיד על הקרב שהתחולל בה, כלי אוכל שלמים של הלוחמים ופעמון זהב עם ענבל מוזהב בתוכו, המתאים לפעמון שענד הכהן הגדול על בגדיו.
"כשעמדתי מול הקיר שנבנה בתוך התעלה שבה התחבאו הלוחמים האחרונים של ירושלים, סיפרתי לבן שלי את הסיפור על סבא שלו, אבא שלי, ששרד את אושוויץ הודות לידי הזהב שלו. הוא הכין תכשיטים לאחד המפקדים של המחנה מחלקי מתכת במפעל הטילים שבו עבד. עם הזמן המפקד ההוא הפך לידידו. לקראת סוף המלחמה הוציאו אותם לצעדת המוות. מי שלא הלך מספיק מהר, נורה. לילה אחד ניסו אחרוני הצועדים שנותרו לברוח. כולם נתפסו. הגרמנים העמידו אותם מעל בור וירו בהם אחד־אחד. גם באבא שלי ירו, אבל פגעו לו רק ברגל. הוא נפל לתוך הבור וגופות חבריו נפלו עליו בזו אחר זו. הוא הציץ למעלה בין הגופות וראה פתאום את פניו של מפקד המחנה שהיה ידידו. המפקד הצליח להוציאו מהבור וטיפל בפצעיו.
"שאלתי את אבא שלי מה הרגיש בתוך הבור. הוא ענה: 'הרגשתי שאני היהודי האחרון ואלה הם רגעיי האחרונים'. אמרתי לבן שלי שגם הרומאים שנלחמו כאן היו בטוחים שהם נלחמים באחרוני היהודים ושירושלים כבר לא תשוב להיות ירושלים, אלא תהפוך לאיליה קפיטולינה. זה לא קרה. הנה אני, הבן של 'היהודי האחרון', צאצא של אחרוני הלוחמים בירושלים, נמצא כאן יחד עם הבן שלי, חי כאן בעיר דוד, בירושלים".
את מה שאמר לבנו בתעלת הניקוז, מנסה בארי להנחיל לכל ילדי ישראל בעזרת פרויקט מיוחד שאותו הוא מוביל עם משרד החינוך. "ילדים בגיל 16 מקבלים תעודת זהות. הצעתי למשרד החינוך להפוך את זה לפרויקט זהות. נביא את התלמידים לירושלים ושהם עצמם יחפרו פה בעיר דוד. וכך עשינו. היום אלפי תלמידי תיכון מגיעים מרחבי הארץ לחפירות בחניון גבעתי וחופרים שם כמה ימים.
"לאחרונה קבעו באונסק"ו שאין לנו קשר לירושלים. לא צריך לענות על זה. ילד שמוצא מטבע עתיק עם כתב עברי עליו — בחפירות בגבעתי כל יום מוצאים מטבעות — לא תהיה לו שאלה אם יש לנו קשר לירושלים".
