מסך הזיכרון
יוסי צור הפך את הנצחת בנו למפעל חיים. יש לו 20 חולצות עם דיוקנו של אסף, "בלונדי", שנרצח בפיגוע בחיפה. הוא ביקש מגולשים להצטלם עם תמונת הבן בארצות שונות ובאתרים אקזוטיים, וליד הקבר מונחות אבנים שנאספו מכל העולם, ואפילו מהחלל. עכשיו הוא התפנה לפרויקט השאפתני מכולם: אפליקציה שבה מאוגדות מאות אנדרטאות לחללי טרור, גם כאלו שנשכחו והוזנחו. "לפעמים אשתי מזכירה לי בעדינות למתן קצת עם האובססיה"
ארץ זוכרת יושביה, כך נקראת האפליקציה שהגה יוסי צור, אביו של אסף ז"ל, שנרצח בפיגוע בקו 37 בחיפה, בשיאה של אינתיפאדת אל־אקצה. את השיגעון לזיכרון החל צור מהמקום האישי והמשפחתי בפרויקטים חובקי עולם לזכרו של אסף, המכונה בלונדי. עם השנים הפרויקט התרחב וכיום הוא מקיף 700 אתרי זיכרון לנרצחי טרור. האפליקציה מורכבת מדף מרכזי ובו מפה, שמרכזת ומספרת את סיפורן של האנדרטאות הדוממות. צור הגיע לכל אחת מהן בעצמו, צילם וחקר על אודותיה. כעת האפליקציה, שמאפשרת לנווט לכל אנדרטה ואנדרטה בג'י־פי־אס. לפני הכל אני שואלת את צור שאלה עקרונית, שאלה קשה: אנחנו ארץ אוכלת יושביה או ארץ זוכרת יושביה?
“אנחנו גם וגם. הרבה מאוד דברים שנעשים גרוע, או לא נעשים בכלל, הופכים אותנו לארץ אוכלת יושביה. אנחנו משחררים מחבלים, נכנעים לטרור ומאבדים את ההרתעה. אנחנו לא מתנהלים נכון. הממשלה לא עושה מספיק, ואנשים משלמים על זה בחייהם. מצד שני, אחרי שזה כבר קורה ומישהו משלם ונהרג - אנחנו הופכים להיות ארץ זוכרת יושביה. המשפחות והקהילות מאוד רוצות לזכור, לספר את הסיפור".
מה הסיפור של בלונדי? וקודם כל, מאיפה השם?
“כשהגענו לשכונה הזו בחיפה אסף הלך למגרש כדי להצטרף למשחק. הילדים לא הכירו אותו, אבל הוא הגיע בזמן כי היה חסר להם שחקן. הם קראו לו ‘בלונדי, רוצה לשחק?’ והשאר היסטוריה. הוא אהב את הכינוי, ואת השיער. נשים היו אומרות לו שהן מקנאות שיש לו שיער טבעי כזה, כשלהן זה עולה מאות שקלים במספרה.
“אחרי שאסף נרצח חיפשתי במחברות שלו שירים ודברים שכתב. רציתי מאוד למצוא משהו שאפשר להלחין, לנצור בלב. לא מצאתי. אסף היה נער בן 17 טיפוסי, שאהב לבלות עם החבר'ה והחברים ואהב לגלוש. הוא לא השאיר אחריו יצירות ומורשת. הוא לא הספיק. זה כואב. הייעוד שלו בחיים היה לסיים בית ספר, להתגייס לצבא, לטייל בעולם, ללכת לאוניברסיטה, להקים משפחה. מהשנייה שבה הוא נהרג זה הפך להיות התפקיד שלי. לקחת אותו איתי לכל מקום, לספר את הסיפור שלו שלא הספיק להיות מסופר".
לבד על הרציף, בוכה
הלקיחה של בלונדי לכל מקום מתרחשת אצל צור בכל מיני אופנים - ובעצם, גם מילולית. "לפני כמה שנים, בהחלטה של רגע, זרקתי את כל החולצות בבית והכנתי לי 20 טישרטים עם הדפס תמונה של אסף, וכתובת אתר האינטרנט שהקמתי לזכרו. איתן אני הולך לכל מקום, למעט אירועים יוצאי דופן של נסיעות לחו”ל במסגרת העבודה, שבהם אני לובש חולצה עם צווארון. יש גבול למה שאפשר לדחוף לאנשים בגרון".
הבכי מסתתר שם בגרון. דחוק עמוק, ארוז היטב בעטיפות יגון בנות 14 שנים, אֵבל על הילד שאתמול - ה־27 באפריל - היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־31. תחילה צור מתנסח היטב, מדבר ברוגע, מדבר מהראש. עד שברגע אחד הלב מתפרץ והדמעות ממסות את כבלי ההיגיון. והן מפתיעות ומבהילות את צור, שמנסה לארוז מחדש את הכאב.
"סליחה", הוא מתנצל בין הדמעות. איש גדול שבוכה כילד על הילד. "הייתי בחו"ל באותו היום", נזכר צור, איש היי־טק במקצועו, ברגעים ההם ששינו את חייו. "הפיגוע היה ביום רביעי, ה־5 במארס 2003. באותו היום לפנות בוקר נסעתי לחו"ל לפגישת עבודה. נחתתי בפרנקפורט. אסף התקשר כשהייתי על רכבת בדרך לדוריסבורג. הוא שאל מה נשמע והזכיר לי לא לשכוח להביא לו משהו. שיחה קצרה. אחר כך עוד התברר לי שבאותו היום תיכנן להבריז מבית הספר עם חברים כדי להתכונן למבחן תיאוריה, אבל חברה שלו שיכנעה אותו להישאר בבית הספר. הגעתי למלון ויצאתי לעיר לאכול משהו. אחותי התקשרה אליי ושאלה מה קורה. עידכנתי אותה שאני בגרמניה. היא אמרה, אה טוב, וסגרה את השיחה. זה היה מוזר. אחרי כמה דקות התקשר אריק, הבן הבכור שהיה אז חייל, ושאל אותי אם שמעתי מה קרה. הוא עידכן שהיה פיגוע בחיפה. אמרתי לו, טוב, אז תעשה רגע סבב טלפונים לכולם ותבדוק שהכל בסדר. לא היה בי אז שמץ של חשש".
מהר מאוד הבינו בני המשפחה שבלונדי היה על האוטובוס. חברתו ירדה שתי תחנות לפניו, שמעה את הפיצוץ והגיעה מיד לעדכן את האם, לאה. "אשתי רצה בין בתי החולים. כל החברים התפזרו וחיפשו את בלונדי בכל מקום. אני מיד הסתובבתי חזרה למלון. יצאתי לרכבת וניסיתי לרכוש כרטיס במכשיר האוטומטי. לא הצלחתי, למרות שזו פעולה שעשיתי פעמים רבות בעבר. ראיתי חושך בעיניים. קניתי בסוף כרטיס באופן ידני. עמדתי ברציף ופחדתי שיעצרו אותי. אדם מבוגר שעומד על הרציף וממרר בבכי. הבנתי שזה לא הולך לשום מקום טוב. לפני הטיסה עודכנתי שאשתי והבן הלכו לאבו כביר. נחתתי בשלוש לפנות בוקר. התקשרתי מיד לבני. הוא אמר לי שתי מילים: אנחנו בבית. הבנתי שהרע מכל קרה. משחררים הביתה מאבו כביר רק אחרי זיהוי ודאי".
ושוב הדמעות מורדות בו. עוד רגע אחד שנצרב בלב צף ואינו מרפה. האח הצעיר, אלמוג בן השש, נשלח לחברים, ורק בערב, מאוחר, נזכרו הוריו כי יש לבשר לו בצורה מסודרת על מותו של אסף. "ישבנו איתו, אשתי ואני, ואמרנו לו שבלונדי מת. הוא התחיל לרוץ בכל הבית ולצעוק: 'מה פתאום, בלונדי לא מת'. נזכרתי בזה לפני כמה ימים, כשהתרחש פיגוע ליד עפרה ובו נהרג אלחי טהרלב ז"ל. אחיו הצעיר התקשה לקלוט את הבשורה ושלח לנייד שלו מסרון: 'אלחי, אתה באמת מת? זה אליה'. בבת אחת כל הכאב צף שוב".
אך דווקא תום הילדות, והייסורים אל מול חידת המוות, הביאו בהמשך גם נחמה. "אחרי שאסף נהרג החלטנו שננסה להביא עוד ילד. היינו כבר די מבוגרים, בני 46. בחסדי האל והטכנולוגיה שנתיים וחצי אחרי הפיגוע נולד איתן. היום הוא בן 12. אנחנו, כהורים, נותנים חיים לילדים, מגדלים אותם, דואגים להם. במקרה שלנו, ואני מניח שגם במקרים דומים אחרים, הילדים שנולדים אחרי אסון נותנים חיים להורים. הם פשוט מצילים אותם. בפיגוע נהרגו 17 איש. חמישה ילדים נולדו אחרי הפיגוע למשפחות הקורבנות, ואנחנו בקשרים טובים איתן עד היום. הילדים האלה עושים טוב למשפחות שלהם. הבעיה היא שהילדים האלה גם מפונקים במיוחד. משום הנחמה שהם מביאים איתם ההורים מפנקים אותם בלי סוף. אצלנו בבית איתן מפונק כמו נסיך סעודי".
איך המשפחה מקבלת את העיסוק האינטנסיבי שלך בהנצחה?
"הילדים חיים את החיים שלהם. אני פחות מערב אותם בהנצחה. את כל הפרויקטים אני עושה בלילות בפינת העבודה שלי. יש לי מזל שאשתי הרבה יותר פרקטית ועל הקרקע ממני. כשאני קצת סוטה מדרך הישר, היא אומרת לי: 'יש לך ילדים חיים וילדים מתים, במי אתה מטפל היום?' כך היא מזכירה לי בעדינות למתן קצת עם האובססיה. אני נאבק לשמר את החדר של בלונדי. אף אחד לא ישן מאז במיטה שלו. החדר נשאר אותו דבר. עם ציורי הגרפיטי שבלונדי צייר על הקירות, עם הגלשן שתלוי על הקיר, וחליפת הגלישה, והבגדים שלו עוד בארון. כל פעם שדוחפים משהו לחדר - אני מוציא אותו החוצה".
בלונדי אצלי בראש
מפעל ההנצחה הזה של בלונדי, בשלל גלגוליו, החל זמן קצר אחרי מותו. תחילה הוריו בחרו ליצור מצבה מיוחדת על קברו, בתקופה שעוד לא היה מקובל לעשות זאת. "את המצבה עיצב פסל בצורה של שלושה גלים וגלשן. בהמשך הקמנו גן משחקים בשכונה ואנדרטה בבית ספר. גם אחרי האסון המשכתי לנסוע במסגרת עבודתי בהיי־טק לחו"ל. בכל פעם שהייתי חוזר לארץ, הייתי מביא משם אבן ומניח על המצבה. מנהג יהודי ידוע.
"כשאסף היה אמור לחגוג יום הולדת 21 הוצאתי מכתב ברשת שבו סיפרתי על אסף ועל כך שהוא לא יכול לטייל בעולם. ביקשתי מאנשים לשלוח אליי אבנים ממקומות שבהם הם מטיילים, וכך חשבתי שאביא את העולם אליו, אבן־אבן. זה הפך לקמפיין ענק. האבנים היו מגיעות בדואר מכל קצות תבל, ויחד איתן מכתבים מרגשים. הגיעו למעלה מ־1500 אבנים מ־75 מדינות, עשרות מכתבים בכל יום. הגיעה גם אבן מהחלל. פנסיונר של נאס"א שלח חלק ממטאוריט שנפל. גם לקרוא את כל המכתבים שנשלחו איתן היה פרויקט של ממש. אנשים סיפרו סיפורים נפלאים. יש לי קלסר שלם בבית. זוג אחד, למשל, נסע לטיול ביוון. גם האיש וגם האישה הרימו כל אחד אבן כדי לשלוח אלינו. פתאום הם גילו שהאבן שלהם היא אותה אבן שנשברה לשני חלקים".
במחשבו של צור סרוקים חלק מהמכתבים. למשל, זה ששלחה צעירה בשם עדינה שנסעה לטייל במזרח הרחוק: "הבקשה הכל כך מיוחדת שלך לאסוף אבנים לבנך ז"ל הביאה איתה ערך מוסף לטיול", מקריא צור בהתרגשות. "בכל מקום חדש שאליו הגעתי, בלונדי היה אצלי בראש". מבחינתו, זו בדיוק הייתה מטרת הפרויקט - להביא את בלונדי לתודעת אנשים רבים ושונים. "איש אחד שלח חתיכה מחומת ברלין כששברו את החומה. בחור אחר העביר אליי פסלון עתיק שנמצא בחפירות מתחת לרכבת התחתית במקסיקו. סיפור מרגש נוסף היה של בחורה שתיכננה לצאת לטיול בדרום אמריקה יחד עם חברה מהצבא, ובסוף השירות החברה חלתה ונפטרה. היא הביאה איתה שתי אבנים, אחת לזכר החברה ואחת היא השאירה במגירה. כשראתה את המכתב שלי, היא הבינה למה לקחה שתי אבנים והביאה לי את האבן".
את האבנים ריכז צור באדנית מיוחדת שהונחה סמוך לקברו של בלונדי. עם השנים קמפיין האבנים דעך ("יש עוד אבנים שמגיעות מדי פעם. יש בחור מאוסטרליה שכל הזמן עוד שולח אבנים"), ויוסי הרגיש צורך לצאת בקמפיין חדש. "כתבתי שוב מכתב באינטרנט, תחת הכותרת 'בלונדי סובב עולם'. סיפרתי שאסף לא עשה את הטיול שלו, ולכן אני מבקש מאנשים להצטלם עם תמונה של בלונדי כשהם מטיילים בעולם. צירפתי פלקט עם תמונה של בלונדי, והתמונות החלו לזרום". מבחר מהתמונות ריכז צור באלבום שהדפיס. תמונתו של בלונדי צפה בשלווה באגם בתאילנד. אלי ויזל לצידו של צור, מחזיק את תמונת בלונדי. תמונתו של בלונדי עם אביזרי צלילה על חוף הים ועוד.
מנציחים מהשטח
מההנצחה הפרטית עבר צור להנצחה ציבורית, לא לפני שגילה כי מדינת ישראל אינה משקיעה באמת בהנצחת נרצחי פעולות איבה וטרור. "היחידה להנצחת החייל דואגת רק לשמר את זכרם של חיילים ואנשי כוחות הביטחון. אין שום גוף שמטפל באזרחים חללי טרור. פניתי לביטוח הלאומי ולמשרד הרווחה, והבנתי שאין להם שום יכולת או רצון להתעסק בזה. התחושה היא שנפגעי טרור הם סוג ב'. כל החלוקה הזו מאוד מוזרה בעיניי. חייל שנהרג בתאונת דרכים זוכה ליותר הנצחה מאזרח שנלחם במחבל. בכל עיר קורה משהו אחר. יש ערים שהקימו אנדרטאות משותפות לחללי צה"ל ונפגעי טרור, ויש ערים שההנצחה בהן נפרדת. זה תלוי ביו"ר של יד לבנים בכל עיר. אם הוא מסכים - זה ביחד, ואם הוא מתנגד אז תהיה הפרדה. אין מדיניות אחידה.
"בכל מקרה, החלטתי שאני לוקח על עצמי את האתגר. לקחתי חופשה ללא תשלום מהעבודה למשך כמה חודשים. הביטוח הלאומי נתן לי מסד נתונים ראשוני, והתחלתי לחקור את הנושא, בעיתונות ובספריות. הגעתי לרשימה של כמה מאות אתרי הנצחה לזכרם של חללי טרור מאז שנות ה־60 של המאה ה־19, עוד לפני העלייה הראשונה. ואז יצאתי לשטח. עברתי אתר־אתר וצילמתי אותו עד שריכזתי נתונים על כמה מאות אתרים. את כל המידע ריכזתי באתר אינטרנט מיוחד שהקמתי עבור הפרויקט. ברגע שהאתר עלה התחילו לזרום אליי עוד נתונים מהשטח. מצד אחד, בחור בשם רמי לנדאו, שעובד ביש"ע־ניוז ומסתובב הרבה בשטח, שלח אליי תמונות של אתרים נוספים. מצד שני, דרור אטקס מ'יש דין', שמסתובב בשטח כפעיל שמאל, שלח אליי כמה תצלומים של אנדרטאות שהוקמו לזכר יהודים שנרצחו ביהודה ושומרון. וגם אני עוד מסתובב בשטח ומחפש אנדרטאות חדשות לתעד, כשכל המידע נכנס לאפליקציה ולאתר".
לבד ממאות שעות העבודה שהשקיע צור בפרויקט בהתנדבות מלאה הוא גם שילם מכספו כמה עשרות אלפי שקלים לאנשי מקצוע שיסייעו להקים את האתר והאפליקציה. "חלקם עשו זאת כמעט בהתנדבות, למשל - שני מ'אינדיגו עיצוב אתרים', שנרתם למלאכה והשקיע מזמנו גם פרו־בונו".
רבים מאתרי ההנצחה ממוקמים בלב ערים. כך, למשל, יש אתרי הנצחה בדיזנגוף סנטר בתל־אביב, ברחבי חיפה ועל קירות רבים ברחובות ירושלים. אבל יש אנדרטאות נידחות, שצור גאל אותן מבדידותן. "יש אנדרטאות בעוטף עזה משנות ה־50, ובעמק החולה משנות ה־60 כשהסורים ישבו ברמת הגולן. יש אנדרטאות שהגעתי אליהן שנים רבות אחרי שאיש לא ביקר בהן. ההורים כבר מבוגרים מכדי להגיע אליהן. את המקומות האלה אני מביא אל האנשים בבית בעזרת אתר האינטרנט, וכעת גם אל המטיילים בשטח בעזרת האפליקציה החדשה. מאחורי כל אתר הנצחה יש סיפור".
לא את כל האתרים מצא צור במצב מיטבי. חלק מהאנדרטאות כוסו עם השנים בצמחייה. "אם האתר מכוסה בקוצים, אני עוקר הכל, כדי שהצילום ייצא מכובד. יש גם אתרים מלוכלכים. אנשים עשו פיקניק והשאירו אחריהם את הזבל. ביו"ש יש גם השחתה מכוונת של אתרי זיכרון. במקרים של הזנחה או השחתה אני מעדכן את הרשות המקומית ולעיתים גם את המשפחות. אני כבר מכיר את רובן. יש לי חזון שעוד לא הצלחתי לממש: רציתי לשתף את משרד החינוך בפרויקט - שכל בית ספר יאמץ אתר הנצחה, וכך המקום יישאר מטופח. דרך האנדרטה אפשר גם ללמוד על הפיגוע וליצור קשר עם המשפחות. אני מחכה שמישהו במשרד החינוך יתלהב מהרעיון וינחיל את הזיכרון גם לדורות הבאים".
yifater1@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
