הגיבורים שלנו

סמל מאיה קופשטיין ז"ל | צל"ש אלוף, האינתיפאדה הראשונה

זינקה לסייע לפצועי הפיגוע

במלחמת יום הכיפורים היה איתן קופשטיין חייל, שאיבד בקרבות רבים מחבריו. כשחזר, החליט להתחתן מיד עם חברתו, אירית, ולהפוך לאבא כמה שיותר מהר.

"הייתי מאוד צעירה, רק בת 20, כשמאיה נולדה", מספרת אירית קופשטיין (62) מירושלים. "לאיתן היה צורך להביא ילד, להקים משפחה. הוא עבר זוועות במלחמה ברמת הגולן".

מאיה נולדה ביולי 1975. "כבר כתינוקת היא לא הפסיקה לדבר. בכל מקום שהיא הייתה בו היא בלטה והצטיינה", סיפרה אמה. "היא הייתה מדהימה".

כשמאיה הייתה בת שבע נולדה אחותה הקטנה, עדי. הלידה הסתבכה, ועדי נולדה עם פיגור. "מאיה תמיד טיפלה בעדי, דאגה לה ועשתה בשבילה הכל. אפשר היה לסמוך עליה בעיניים עצומות. ידעתי שאם יקרה לי משהו — יהיה מי שידאג לעדי", מספרת אירית.

ב־1993 התגייסה מאיה לחטיבת הצנחנים כמדריכת קשר. "היא נלחמה כדי להשיג את זה", אומרת אירית, "הייתה מלאת גאווה ללבוש את מדי צה"ל וללכת עם הכומתה האדומה".

ביום ראשון, 22 בינואר 1995, הייתה מאיה בצומת בית־ליד. לפתע נשמע פיצוץ. בתיאור שצורף לצל"ש אלוף פיקוד מרכז שהוענק לה על התנהגותה באירוע הדמים נכתב: "בפיצוץ הראשון נהרגו שמונה מחיילי צה"ל. החיילת מאיה קופשטיין ז"ל חשה למקום האירוע במטרה לסייע בחילוץ הפצועים הרבים, למרות ידיעות קודמות אשר הזהירו מפני פיצוץ נוסף. עת הגיעה למקום אירע פיצוץ נוסף, ובו היא מצאה את מותה".

"הרבה ברחו, אבל מאיה נשארה לטפל במפקד שלה, אייל לוי", מספרת אירית, שנתמכת מאז על ידי משרד הביטחון. "אם היא לא הייתה עושה את זה הייתי מופתעת. זו מאיה. היו רגעים שכעסתי עליה שנשארה שם. אני מרגישה גאווה שהיא עשתה מעשה גבורה אצילי, אבל צריכה אותה איתי. אם היא הייתה חושבת על עצמה, היא הייתה פה היום".

רגע אחד היא לא תשכח: "כשדפקו בדלת מקצין העיר. אני לא מאחלת לאף אדם בעולם לשמוע את הנקישה הזו. רגע אחד אחריה — זה כבר לא חיים. אין יותר שמחה. הזמן לא מרפא. זה שקר. אני חיה את מאיה כל יום, כל שעה, כל שנייה, מדברת איתה ומבקשת ממנה שתיתן לי את הכוחות להמשיך. עברו 22 שנה ואני עדיין לא מאמינה. נשארתי שם, בדפיקה בדלת".

סג"מ אמיר בנימיני ז"ל | צל"ש מח"ט, שלום הגליל

התאום שלא שב מהקרב

אמיר וירון בנימיני עשו הכל ביחד. נולדו באותו יום, למדו באותה שכבה, התמחו ביחד באמנויות לחימה לאורך שנותיהם בתיכון, קיבלו יחד חגורה שחורה, התגייסו באותו יום — בנובמבר 1980, הלכו ביחד לחיל השריון, עשו טירונות באותה פלוגה והלכו שניהם לקורס מט"קים.

צילום : ידיעות אחרונות

רק אז, בעיצומו של השירות, זוג התאומים הזהים הבלתי נפרד התחלק לשני אינדיבידואלים: אמיר הלך לקורס קצינים, ואילו ירון סירב לצאת לקצונה. כשאמיר היה בעיצומו של הקורס פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "אני שירתתי בגדוד 9 של חטיבה 211, והקפיצו אותי כמפקד טנק לציר המערבי של לבנון. אחי הוקפץ לציר המזרחי יחד עם החברים שלו לקורס קציני השריון", נזכר ירון.

במשך ימים ארוכים נלחם הגדוד של ירון בפאתי ביירות. באחת ההפוגות ניגש אליו חייל והודיע לו שהמג"ד קורא לו לשיחה. "חשבתי שהוא רוצה לדבר איתי על נושאים מבצעיים", מספר ירון, "נכנסתי לאוהל, ישבו בתוכו מספר קצינים, ופתאום הם אמרו לי: 'בוא תשב. אנחנו צריכים לספר לך משהו אישי. קח כוס מים'. בהתחלה חשבתי שקרה משהו לאבא שלי כי הוא היה חולה לב. אבל אז אמרו לי: 'אחיך התאום נהרג. תאסוף את הדברים שלך וצא דרומה לכיוון ישראל'. לקחו אותי בהסעה כמה קילומטרים, הורידו אותי במערב לבנון, ומשם הייתי צריך לתפוס טרמפים עם אחד מרכבי האספקה כדי להגיע לגבול בראש הנקרה".

כשאמיר נהרג החלו החיפושים אחר אחיו. אולם ירון אותר בפאתי ביירות רק אחרי שישה ימים, שבמהלכם עיכבה המשפחה את ההלוויה. "כשנכנסתי הביתה ראיתי המון אנשים, כמו בשבעה. מצאתי את ההורים שלי ומיד חיבקתי אותם. לא הצלחתי לבכות. הרגשתי שמצפים שאני אהיה המשענת. מצד שני, אולי זה הדבר שהחזיק אותי. אין מילה שיכולה לתאר את הכאב של לאבד אח תאום. זה בור ששואב אותך פנימה אם אתה רק נותן לו".

סג"מ אמיר בנימיני ז"ל נפל ב־9 ביוני 1982. צוות הטנק שלו, שחיסל טנקים סוריים רבים לפני שנפגע ושלושה מארבעת חבריו נהרגו, זכה כולו בצל"ש. מי שהתאבלה עם המשפחה בשבעה שלו הייתה בת זוגו, ענת. שם גם התהדק הקשר בינה לבין ירון. שלוש שנים אחר כך הם הפכו לזוג, התחתנו, ונולדו להם שלושה ילדים. לבכור קוראים אמיר.

"יש תחושה של פספוס גדול כמשפחה שאמיר לא נמצא", אומרת ענת בנימיני. "המשפחה לא שלמה בלעדיו. אנשים לא הבדילו בין ירון לאמיר, אבל אני כן. מעניין היה לראות לאן הוא היה מתפתח. היה ברור שנקרא לבן הבכור שלנו על שמו".

"חשבתי שעם הזמן האובדן יהיה יותר קל, אבל זה נהיה רק יותר קשה", מסכם ירון, "לאבד אח תאום זה להיות נכה. חלק מהנשמה שלי הלכה איתו. חלק ממני מת איתו".

רב־סמל בכיר קסהון ביינסאין ז"ל | צל"ש מח"ט, צוק איתן

התעקש לצאת למשימה

ב־21 ביולי 2014, בשעות הבוקר המוקדמות, התקבלה התרעה על דמויות חשודות באזור קיבוץ ניר־עם בעוטף עזה.

סגן־אלוף דולב קידר, מפקד הגדוד באזור, החליט לצאת למקום. בשל העובדה שהגדוד הגיע למקום רק כמה ימים קודם לכן ולא הכיר היטב את התוואי הצטרף אליו רב־סמל בכיר קסהון (דני) ביינסאין, גשש בכיר בעוצבת "הגפן". ביינסאין לא היה אמור להשתתף במשימה בשל מצבו הבריאותי, אך התעקש לעשות זאת.

בדרך נורו לעבר רכבם טילים נגד טנקים. קידר, ביינסאין והקשר של המג"ד ירדו מהרכב והחלו להילחם בחוליית המחבלים שהגיעה בעקבות הירי. הם נהרגו, ועימם נהג הרכב.

קסהון, בן 39 במותו, שירת בצה"ל 21 שנה. הוא נפצע במהלך שירותו בהתהפכות ג'יפ צבאי במהלך סיור, סבל מכאבים עזים בקרסול, אבל נלחם במשך שנתיים וחצי כדי לחזור אל השטח.

מאות מחבריו לנשק, תושבי נתיבות ובני הקהילה האתיופית מכל רחבי הארץ באו להיפרד ממנו בדרכו האחרונה. התמונה הזכורה וקורעת הלב מההלוויה הייתה זאת של אשתו, גלית, בחודש התשיעי להריונה, פוסעת אחרי הארון ואוחזת בידיהם של שלושת ילדיה. שבוע לאחר שנהרג — היא ילדה את בתם.

השבוע נפגשנו עם אחיו הגדול של קסהון, סרטו (שלמה), ועם אחותו הקטנה, זרתהון דמוזה. "אני הכי צעירה בבית", מספרת דמוזה, "ובכל פעם שמדברים עליו בלשון עבר — זה לא משהו שאני מקבלת אותו. אני מעדיפה לחשוב שהוא במקום רחוק, ואין דרך ליצור איתו קשר. אין יום שעובר בלי לחשוב על דמותו המיוחדת. הוא הכי חסר לי דווקא בכביש 40. לפני שהוא נהרג עבדתי בפתח־תקווה, וכמעט בכל ערב, על הכביש הזה בדרך הביתה, דיברתי איתו בטלפון. מאז, בכל פעם שאני עולה על כביש 40 אני עדיין מחכה לשיחה איתו ופורצת בבכי באמצע הכביש".

"קסהון היה הפרויקט הראשון של חיי", מעיד אחיו הגדול, סרטו. "הצלחתי להביא אותו מאתיופיה לישראל אחרי מאמצים גדולים. הוא היה משהו מיוחד בשבילי. לא רק אח קטן, אלא חבר קרוב. הוא תמיד דחף אותי ללכת לעשות ספורט, ועד היום אני רץ כדי להרגיש אותו ולזכור אותו בכל יום. אי־אפשר לשכוח אותו. החברים שלו מהצבא עוד באים לבכות איתנו. הזמן שחולף לא מקל את הכאב שלנו".

סמל יקותיאל נוביק ז"ל | עיטור המופת, מלחמת ששת הימים

"טפלו בפצועים האחרים"

רות אלול נוביק פגשה את יקותיאל (קותי) נוביק בתל־אביב כששניהם היו בני 18. הם יצאו לאורך השירות הסדיר, ובגיל 21 החליטו להתחתן. "נולדו לנו שני ילדים, ירון ואורית, ואז פרצה מלחמת ששת הימים", מספרת רות, כיום בת 76.

טלפונים סלולריים לא היו אז, ולכן זה היה טבעי בעיניה שלא שמעה ממנו. "כשהסתיימה המלחמה התחילו החיילים לחזור, ורק קותי לא חזר. יצאתי לחפש אותו, עברתי ממקום למקום וניסיתי לדלות מידע. בדיעבד גיליתי שאסור היה להם לספר לי מה קרה. שחלקם ידעו ולא אמרו לי כלום", היא מספרת.

צילום : ידיעות אחרונות

רק לאחר כמה זמן היא גילתה מה הוסתר ממנה: "במלחמה היה בלגן, לא רשמו טוב מי הנופלים ולקח המון זמן עד שהודיעו למשפחות מה אירע בגלל האי־סדר הזה. מתברר שקברו את בעלי, אבי ילדיי, בבית־העלמין בעפולה בקבר זמני — ולא הודיעו לי".

גם כשזכה בעיטור המופת, היא סירבה להכיר בגבורתו. "כעסתי עליו. הייתי בטוחה שהוא נכנע", היא מספרת. רק אחרי 40 שנה היא הגיעה לאגף להנצחת החייל, פתחה את התיק עליו וגילתה מה באמת קרה: הזחל"ם שלו נפגע והחל לבעור. קותי, שהיה הפצוע הקשה ביותר, אמר לחובשים: 'טפלו בפצועים האחרים, לי אין סיכוי'. כעבור כמה דקות מת מפצעיו. "רק אז הבנתי שלא היה לו שום סיכוי. הבנתי שהוא לא רצה להשאיר אותי לבד. עד אז לא בכיתי. באותו יום התחלתי לבכות. שיחררתי את הכעס", היא אומרת.

אורית נוביק הייתה בת שנה כשאביה נפל. "אין לי אפילו תמונה איתו. אין לי זיכרונות ממנו. זה חסך עצום שהולך איתך לכל החיים. לשכן שלי קוראים אבי. יום אחד אמרתי שאצל כולם הוא מופיע ראשון בטלפון כי קוראים לו אבי. מישהי ואמרה: 'מה פתאום, אבא זה לפני אבי'. ואז נפל לי האסימון שאף פעם לא היה לי אבא".

סמ"ר אדם גורן ז"ל | צל"ש אלוף, מלחמת לבנון השנייה 

טנק המחלצים לא ויתר עד הרגע האחרון

סמ"ר אדם גורן ז"ל נולד בדיוק ביום ההולדת ה־40 של אמו, עליזה. "היא תמיד אמרה שזו הייתה המתנה הכי טובה שאפשר לקבל", מספר חנן, אחיו של אדם.

שנתיים לאחר מותו במלחמת לבנון השנייה כתבה אמו: "אדם. בני המתוק, לא עובר יום שאינני חושבת עליך. הגעגועים כל כך חזקים. בבקרים, כשאני ניגשת להסיט את הווילון, אני נוגעת בתמונה הגדולה שלך שעל הקיר. מלטפת את הפנים היפות שלך, את העיניים הירוקות, וטובעת בתוכן. אדמיקוש, בני האהוב, אני מתגעגעת לערבים שישבנו יחד מול הטלוויזיה וראינו סרטים. צחקנו על הדמות הפתטית של גולום בשר הטבעות, ואתה תמיד היית מנסה לחקות אותו ואפילו די הצלחת. אני מתגעגעת לכל מיני דברים קטנים, כאלה שתמיד נשארים איתי, כמו הדרך שבה היית מזמזם איזו מנגינה מתחת לאף — וככה ידעתי שהכל בסדר וטוב לך. אוהבת. אמא".

אדם נהרג ב־2006. אמו נפטרה לפני שש שנים ממחלה קשה. לפני שנתיים נפטר גם אביו, יגאל, גם הוא ממחלה. כשהנפש לא מתאוששת, לפעמים גם הגוף נכנע.

בחדר הזיכרון וההנצחה שהוקם לזכרו של אדם בקיבוץ מעברות, סמוך לספרייה, מוצבים הנשק שלו, חליפת השריון, הקסדה ותמונותיו — צעיר חייכן ויפה תואר. "אדם בחר לשרת בחטיבת השריון", מספר אחיו הגדול, חנן. "הוא הוכשר כטען־קשר במרכבה סימן 4 והיה גאה לשרת בגדוד 'שלח'. אחי היה מאוד צנוע, תמיד עם חיוך ביישני, אמר לכולם משפט שאי־אפשר לשכוח: 'מה אתה יכול לעשות בשביל מדינה'. תמיד חיפש איך לתרום ולהשפיע עוד יותר. אהב מאוד את השירות הצבאי המפרך והמורכב".

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, אדם היה לפני חופשת השחרור שלו ולכן הוצב כעתודה לכוחות הלוחמים. "הוא בכלל לא היה אמור להשתתף בלחימה בשטח לבנון, אבל שאדם יוותר? הוא התעקש עד שהסכימו שייכנס ללבנון כדי להילחם", מסביר חנן.

אדם צורף לצוות טנק בפיקודו של רב־סרן בניה ריין. "כוח בניה" קראו להם. הם ביצעו חילוצים הירואיים תחת אש של כוחות שנפגעו. בין היתר הצילו שמונה לוחמים משטח בשליטת חיזבאללה מתחת לרכס אטייבה, שהנגמ"ש שלהם נפגע מטיל נגד טנקים, וגם את מפקד חטיבת הנח"ל דאז, אל"מ מיקי אדלשטיין, שרכב ה"אכזרית" שלו עלה באש.

"ב־12 באוגוסט 2006, בדרך לחילוץ מבצעי מורכב נוסף, בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה, הטנק ספג טיל בגזרה המזרחית בלבנון. הוא התלקח, היה פיצוץ עז, וארבעת אנשי הצוות נהרגו", מספר חנן.

אדם קיבל צל"ש מאלוף פיקוד המרכז דאז, אלוף גדי שמני, "על דבקות במשימה וחתירה לניצחון, דוגמה אישית ורעות, נחישות יוצאת דופן והתנדבות".

ירתה במחבלים, הצילה חיים

"שבועיים לפני המקרה האחיות שלי ישבו עם הדר ושאלו אותה: 'את תדעי איך להילחם? כשיבוא מחבל תדעי מה לעשות?' היא אמרה להן: 'בשביל מה התגייסתי, בשביל לשבת ולהסתכל על המחבל? כן, אני אדע'. והיא עשתה את זה על הצד הכי טוב" — מספרת סיגלית, אמה של רש"ט הדר כהן ז"ל.

צילום : ידיעות אחרונות

ב־3 בפברואר 2016 הגיעו שלושה מחבלים חמושים לשער שכם. הדר ירתה בשניים מהם, הצילה את חברתה שמחבל החל לחתוך את צווארה, אך לפתע הגיח מחבל שלישי, שלא נראה לפני כן, ירה בה מאחור והרג אותה.

"המ"פ שלה סיפר לי איך היא עמדה, דרכה את הנשק, עשתה הכל לפי הספר. הוא אמר לי: 'אם תשימי קצין או חייל שנמצא שנה־שנתיים במקום הזה, הוא לא היה עושה את זה טוב כמו שהיא עשתה'. היא לא שיקשקה. עם כל האומץ שלה היא עמדה ועשתה מה שצריך לעשות", מספרת האמא הגאה והאבלה.

משפחתה של הדר קיבלה לפני חצי שנה בשמה את עיטור המופת המשטרתי. "חבל שזה נגמר בצורה כזאת. זה קשה", אומרת סיגלית, "אני עוד לא מעכלת שהיא איננה. הימים חולפים והגעגועים הולכים ונהיים יותר קשים. מאז מותה 8 תינוקות נקראו על שמה. אני בקשר עם כולן, משפחות מקסימות, אבל נחמה אין פה. הייתי רוצה אותה לידי".

רב־סמל יוסף ממן | עיטור המופת, מלחמת יום כיפור

"גדלנו על סיפור הגבורה"

בפינת הסלון הענק בבית הוריו של רס"ל יוסף ממן ז"ל עומדת פינת הנצחה, עמוסה בעשרות תמונות, בקטעי עיתונות ובציוד האישי שהיה איתו כשנהרג. הפינה הזו מהווה השראה לשבעת נכדיו — ליאל, ירדן, ים, יוסף, ברוריה, רינת ושילת — שסיפור הגבורה של הסבא מלווה אותם כל חייהם.

צילום : ידיעות אחרונות

יוסף ממן נולד בעיר קזבלנקה שבמרוקו ועלה לישראל עם הוריו כפעוט. משנת 1955 מתגוררת המשפחה בטבריה. במלחמת יום כיפור שירת כמכונאי רכב בפלוגת חרמ"ש, אשר לחמה ברמת הגולן. ב־8 באוקטובר 1973, במהלך משימה, נתקע הזחל"ם. הלוחמים תפסו מחסה בשטח, אך ממן נע במהירות למקום ותחת אש אויב כבדה תיקן את התקלה. ב־12 באוקטובר, בשעת קרב, חלה תקלה בזחל"ם מפקד הפלוגה. תחת אש ארטילרית כבדה של האויב שוב יצא לתקן את הזחל"ם, נפגע ונהרג. "במעשיו אלה היווה רס"ל ממן מופת של מסירות, אומץ לב ויכולת מקצועית מעולה", כתב הרמטכ"ל מוטה גור בדברי ההסבר לעיטור המופת שבו זכה החייל האמיץ.

הוא היה בן 28 במותו, נשוי לאסתר ואב למירב, אז בת חמש, ולתמיר, תינוק בן שנה ושלושה חודשים.

נכדו, יוסף ממן (19), נקרא על שמו. "גדלתי על סיפור הגבורה של סבי המנוח, אני קרוי על שמו ומנסה לחיות לפי ערכיו", מספר יוסף, "שמעתי שהוא גיבור, שכל חייו היו נתינה ומסירות לזולת, ושבשעת מלחמה, כשכולם ברחו מהזחל"ם, הוא לקח יוזמה וניסה להציל את הצוות".