הרגע שבו החיים התרסקו

עוד לא נולד הסופר או המשורר שהצליח לזקק בעטו את אותו רגע בודד שבו הופך אושר ליגון והחיים מתרסקים. עוד לא נמצאה המילה המדויקת שיכולה לתאר את הרגע הזה שאין נורא ממנו ושאחריו שום דבר לא דומה יותר למה שהיה. דפיקה בדלת, זיהוי קצרצר, הודעה, והעולם קורס עליך. החיים מתחלקים לשניים: לפני הדפיקה בדלת ואחריה.

למרבה הצער והכאב הייתי עד ראייה ושמיעה למאות מעמדים עצובים כאלה. במהלך עשרות שנים ביקרתי משפחות שחייהן התרסקו רק דקה או שתיים קודם לכן, והתחלתי איתן את המסע שאין לו סוף - המסע אל השכול. ראיתי בעיניי אמא רצה למרפסת ומבקשת לקפוץ מהקומה השלישית; אבא מבוהל שהסתכל בנו בתימהון ורגע לאחר מכן איבד את הכרתו; בני משפחה שלא האמינו לבשורה הנוראה ותבעו שוב ושוב לבדוק אם היא נכונה.

והלוואי שלא הייתי עד לאותם מראות. פעם סיפר לי המודיע מטעם קצין העיר שטעה פעם אחת ויחידה בימי שירותו והודיע למשפחה על מות בנה, שהיה פצוע קשה ביותר. כבר נעשו ההכנות להלוויה הצבאית, ואז אמרו לאיש להודיע שנפלה טעות: "אלוהים אדירים", אמר לעצמו, "כבר הודעתי עשרות פעמים על מות הבן, אבל איך מודיעים למשפחה שהבן חי?" לצערו, לא נקרה בדרכו עוד נס שכזה.

תמיד הודיעו למשפחה בשעת בוקר, ורק אז פירסמו את שם החלל בכלי התקשורת. לאט־לאט התקבצו בני המשפחה והחברים בבית ויצאו למסע התפוררות שארך שנים. עוד לא הייתה משפחה שהידיעה המרה על אובדנה השיגה אותה וחייה לא חישבו להישבר. היו משפחות שהתמוטטו דקות אחרי קבלת ההודעה ולא התאוששו עוד. היו משפחות "חזקות", שעיתונאים נהגו לשבח את איפוקן, אבל כשכבו אורות הזרקורים נאספו אל הדמעות.

חלק מהמשפחות לא זוכרות דבר מאותו יום נורא, מאותה שעה ומאותן דקות, אחרות זוכרות כל פרט: מה עשה כל אחד מבני הבית רגע לפני, היכן היו, מה הרגישו כשצילצל פתאום הפעמון בכניסה, מי אמר מה, מי התעלף, מי זעק, מי קפא על עומדו. כל שנייה ועשירית שנייה נחרתו בזיכרון וילוו את המשפחה כל ימיה.

שום זמן אחר לא דומה לרגע הזה שבו, באבחה, החיים מתנפצים והחלומות נשברים. ואז, מתחילים לאסוף וללקט כל מה שעד לפני דקות או שעות לא ניתנה לו תשומת לב מיוחדת וכבר הופך לאבן זיכרון: הצילומים על הקיר, מתחת לזכוכית השולחן, על המקרר, באלבומים, בדף הפייסבוק; כל פיסת נייר, כל מילה כתובה; כל בגד שנלבש לאחרונה; כל חפץ שידו של ההרוג ליטפה או טיפחה...

23,544 איש ואישה הוכרו עד היום כחללי מערכות ישראל. רק חלקם נפלו מכדורי אויב, בפעילות מבצעית, במלחמות, אבל מחר יתקבצו מאות אלפים ברחבי המדינה כדי לזכור ולהזכיר את כולם. אנחנו מדינה של אנדרטאות, ושמותיהם של רבים מהחללים מופיעים על האבנים הקרות והפסלים הסמליים. כעת מתווסף להם היכל הזיכרון הממלכתי, שייחנך היום וינציח לעולם את שמו של כל מי שהעניק למדינה את היקר מכל - את חייו. וכדי לדעת מה חושבים מנהיגינו, חשוב לדעת שהשאירו שם מקומות ריקים נוספים לעתיד. ביום הזיכרון ה־69 של מדינת ישראל כולנו - ימין ושמאל, דתיים וחילונים, בני כל גיל, עדה ודת - תפילה שלא יהיה שימוש בהם. אין לנו דמעות רזרביות. √