לפני שש שנים וקצת נרצחו בפיגוע באיתמר אחי אודי, אשתו רותי ושלושה מילדיהם — יואב, אלעד והדס. אני כותב את זה לא כדי להסביר או להזכיר, אלא כי שש שנים חלפו והאובדן עדיין לא ממש נתפס, עדיין חסר ממשות. איך ייתכן שהאדם שגדלתי איתו, אדם שאני לא זוכר את עצמי ללא נוכחותו, בממשות או בתודעה, איננו? איך ייתכן שלעולם לא אוכל לדבר יותר עם האדם היחיד בעולם שיכול להבין את חוויות הילדות שלי, את הכור שבו התעצבה אישיותי?
לפני זמן מה נשאלתי אם אודי ואני היינו קרובים. "קרובים עד כמה שאחים יכולים להיות", עניתי. אחים הם מעגל שני לשכול. אי־אפשר להשוות אובדן אח לאובדן של בן או בת, אי־אפשר להשוות אובדן אח לאובדן של אב או אם. אבל המעגל השני הזה אינו דרגה פחותה של אבל, הוא אובדן מסוג אחר, אובדן של האדם היחיד שהכרת מילדותך ושהכיר אותך מילדותו, אובדן הקשר האנושי בעל הפוטנציאל להיות הממושך ביותר בחייו של אדם.
אני לא זוכר חיים בלי אודי, ועכשיו כשהוא מת, אני לא יכול לדמיין חיים איתו. מה שנקטע הוא ההמשך. רק השנה, אחרי שהתרגלתי, התחלתי להבין שזה לנצח, שהיעדרו של אודי יתקיים תמיד בתוכי. לא הקיום שלו, ההיעדר, ואיך אפשר לומר היעדר?
אם הייתי צריך לתאר את יום הזיכרון במילה אחת, הייתי בוחר במילה "אחווה". זה יום שבו אנשים שלא מכירים אחד את השני מרגישים אחווה עם המשפחות השכולות. המתים הם לא הילדים שלנו (הם הילדים של הוריהם), הם גם לא ההורים שלנו (אלא של יתומי המלחמות), אבל הם כן האחים שלנו. אחווה היא קשר מתמשך ושקול בין אחים. בשונה מהורות, אחווה היא קשר בין שווים. לא משנה כמה יתחרו זה בזה, עצם קיומם נובע מאותו מקום.
הקשר בין אחים הוא הקשר הממושך ביותר, אבל הוא גם הקשר ההפכפך ביותר. אחווה היא קשר שמצד אחד אינו תלוי בבחירה שלנו, ומצד שני יכול להתהפך לעוינות ואפילו לרצח. הרוצח הראשון, קין, היה גם האח השכול הראשון. הרבה אחרי שאדם וחוה כבר מתו, קין היה האדם האחרון שזכר את הבל. ארור מן האדמה שפצתה את פיה ולקחה את דמי אחיו. איך קין זכר את הבל? האם הבין שבהתכחשותו לאחיו, באומרו "השומר אחי אנוכי", התכחש גם לעצמו?
אובדן אחינו ואחיותינו הוא פגיעה בנו כחברה, ובכל אחד מאיתנו כבני ובנות אדם וחווה. יום הזיכרון צריך להיות יום של אחווה, אבל לאחווה הזו יהיה ערך רק בתנאי שתימשך גם מעבר לגבולותיו. עלינו לדאוג שאחינו לא ייהרגו, שאנחנו לא נהרוג את אחינו. שנהיה שומרי אחינו. √
