מעלה מאיר

לא התלבטתי לפני שהסכמתי להיפגש עם קוראים במעלה מאיר. הרי אם מה שאני מנסה – בין השאר – לעשות בספרים שלי זה לכפור בכך שיש אמת אחת ולחתור תחת כל מספר שטוען שהוא יודע־הכל, איך אני יכול להגיד לא להזדמנות להכיר אנשים שחושבים וחיים כל כך אחרת ממני?

מה גם שהם ביקשו כל כך יפה. כלומר, היא ביקשה. איריס. הספרנית. אוהבים מאוד את הספרים שלך אצלנו, היא כתבה. והוסיפה: גם אני. אוהבת מאוד. והוסיפה סמיילי.

כמעט בלתי אפשרי לא להשיב אהבה כשאוהבים אותך.

אז קבענו תאריך. וביקשתי רק שרכב חסין ירי מטעמם יאסוף אותי מהמחסום. בכל זאת, אנחנו באמצע מה שמסתמן כעוד אינתיפאדה.

חסין ירי אני לא יכולה להבטיח, איריס אמרה, אבל הפיאט שלי ממוגנת אבנים. זה מספיק טוב?

כבר הייתי ממולכד בהסכמה העקרונית שלי לבוא. והתביישתי להודות שמה שמספיק בטוח בשבילה לא מספיק בטוח בשבילי. אז אמרתי, כן. בטח.

***

ציפית לראות דוסית, הא? היא אמרה כשנכנסתי לרכב.

האמת ש... כן, הודיתי.

עם כובע מכוער ומבט מוטרף בעיניים. ומבטא אמריקאי כמעט בלתי מורגש ובכל זאת מורגש.

בערך.

נעים מאד, איריס, היא הושיטה לי את היד. וחייכה חיוך שבאותו רגע נראה לי בטעות חולמני.

את לא...?

שומרת נגיעה? היא השהתה את היד שלה בתוך שלי – רק אחרי לחיצת היד הראשונה!

הדיבור שלה היה עולץ אבל לחיצת היד קלושה, כמעט נוגה.

***

כל הדרך מהמחסום ועד מעלה מאיר עברה עלינו במורשת קרב.

רואה את האנדרטה פה מימין? איריס החוותה בידה. משפחת ארזי. בקבוק תבערה. הרכב עלה באש, אבא אימא ושלושה ילדים הלכו.

והגל־עד שם, עם השני פנסים? לזכר אהרון גולדשמיט, הרבש"ץ של אלישע ג'. שתי יריות בחזה ממארב. מת לפני שהאמבולנס הגיע.

ועוד מעט, בגבעה שאחרי העיקול, תוכל לראות את הקרוואנים של "מאחז ליאור". החבר'ה שלו מהישיבה הקימו אותו אחרי שהוא נדרס למוות בצומת תפוח. ילד בן עשרים.

מרגע לרגע התכווצתי במושב יותר ויותר. ניסיתי להקטין את שטח הפנים שלי, למקרה שמישהו יחליט לירות דווקא על הרכב שבו איריס ואני נוסעים. בלי משים גם שילבתי כפות ידיים מאחורי הראש, כדי להגן עליו. מבעד לחלון ניסיתי לזהות דמויות אורבות בחושך.

זה לא קשה לחיות ככה, בפחד מתמיד? שאלתי לבסוף. והרגשתי לבושתי שהקול שלי קצת רועד.

תלוי בתקופה, איריס אמרה בקול יציב. עכשיו ספציפית לא משהו. אבל הנה, אנחנו או־טו־טו ביישוב. ואגב, בעוד חמישים מטר, מצד שמאל, תוכל לראות את "יד בועז".

אל תגידי לי – ניסיתי לפוגג את המתח בבדיחה – האבנים פגעו בשמשה. איבד את השליטה על הרכב. בן ארבעים וחמש.

כמעט, איריס חייכה את החיוך שעדיין חשבתי שהוא חולמני. נדקר בחזה. בכניסה ליישוב. בן שלושים וארבע. השאיר אחריו שלושה בנים. ואותי.

***

עצרתי בחריקה.

כלומר, הרכב המשיך לנסוע אבל אצלי בִפנים משהו נבלם באחת.

***

וואו, לא ידעתי. אני ממש מצטער ש –

זה בסדר.

לא, באמת, זה היה כל כך חסר רגישות מצדי.

תרגיע. לא ידעתָ.

בכל אופן אני... משתתף בצערך. זה בטח היה... בשבילך... לפני כמה זמן הוא...?

שנתיים, היא אמרה והעבירה אצבע לאורך הגבה הימנית שלה. ואחרי שהות קלה הוסיפה, אבל זה נראה כאילו שזה קרה הבוקר.

אולי נעצור רגע ליד האנדרטה? הצעתי. בניסיון לכפר. ותספרי לי קצת על בועז?

בהזדמנות, היא המשיכה לנסוע, וחייכה את החיוך שסברתי בטעות שהוא חולמני והתברר שהוא פשוט עצוב – מחכים לנו בספרייה.

***

חצי מהיישוב פה, איריס אמרה כשנכנסנו.

שמתי לב שרוב הנוכחים הן נוכחות. ישובות זו לצד זו על כיסאות כתר פלסטיק שסודרו בצפיפות רבה במרחב הקטן שבין דלפק הקבלה למדפי הספרים.

שתיים מהן – כנראה העוזרות של איריס – קמו מכיסאותיהן, קיבלו אותי במאור פנים ושאלו אם ארצה לשתות משהו, תה? קפה?

רק מים, בבקשה, אמרתי. הוצאתי את הספרים מהתיק, ניגשתי לאין־במה וסידרתי אותם על השולחן, ליד האגרטל עם הפרחים. תמיד יש אגרטל עם פרחים.

איריס הפעילה את המיקרופון והציגה אותי. ציינה שנולדתי בירושלים. מנתה את שמות ספרי. אמרה שהם מעריכים את זה שבאתי, בתקופה שבה אפילו קרובי משפחה שלהם חוששים לבקר.

ואז פנתה אלי ואמרה: דיברתי מספיק. והרי באנו לשמוע אותך.

***

המפגש התנהל על מי מנוחות. לפחות בהתחלה.

בחרתי במכוון קטעי קריאה שאינם פוליטיים באופן ישיר ומאידך יש בהם לפחות רגע אחד של הזדהות לא צפויה עם האחר: גבר מבין פתאום למה אשתו לא מאושרת איתו. אב לילד קטן סולח בדיעבד לאביו שלו על פגמיו.

בשלב השאלות השואלים התמקדו, בזהירות רבה, בתהליך הכתיבה. באילו שעות אתה כותב? מה קורה אם אין לך על מה לכתוב? מה התפקיד של העורכת שלך?

תהיות נייטרליות כאלה, שאפשר לענות עליהן בהומור שנראה ספונטני ולמעשה הוא מתוכנן ומתוזמן היטב.

ואז איריס הרימה יד.

הבחנתי ביד המורמת ואמרתי לקהל, נישא על גלי הצחוק הקודמים – ועכשיו, כמו בחידון התנ"ך, כשיש את "שאלת ראש הממשלה" – "שאלת מנהלת הספרייה"!

להבדיל, איריס ציינה בצנעה. כמעט בלי קול. ואמרה: אני חייבת לשאול אותך משהו. איך זה... למה הסכמת לבוא אלינו?

מה זאת אומרת למה? למה לא?

אף אחד מהסופרים האחרים מ... השמאל לא רצה לבוא. כל שנה אני מנסה להזמין. ואל תגיד שאתה לא שמאל. עשיתי עליך גוגל. קראתי מאמרים שלך. די ברור באיזה צד אתה.

חשבתי לפני שעניתי.

לגמתי מכוס המים.

שקלתי מילים.

אני מניח, אמרתי לבסוף, שהתשובה העיקרית שלי לשאלה שלך היא סקרנות. להתנחלויות יש השפעה אדירה על ההווה ועל העתיד של המדינה שלנו. ושל החיים שלי באופן פרטי. אני באופן אישי חושב שיישובים כמו שלכם הם מכשול לשלום. ולא רק לשלום: אתם מחסלים כל סיכוי שיהיה לי ולבנות שלי אי־פעם קיום נורמלי פה. אבל אני חושב את כל זה מרחוק. הפעם האחרונה שחציתי את הקו הירוק הייתה בצבא, וסיקרן אותי לבוא ולראות דברים יותר מקרוב. ואצלי, בדרך כלל, הסקרנות מנצחת כל כוח שעומד מולה. כולל אידיאולוגיה.

מה כבר תוכל לראות בשעה וחצי? עלתה טרוניה מהשורה האחרונה.

ואיך – החרתה החזיקה אחריה אישה שישבה מולי – איך תכיר אותנו אם באת להשמיע ולא לשמוע?

כן, אמרה חברתה שישבה לידה, תעשה פה שבת, ואז תדבר.

למה אצלנו? נשמע קול גברי, שיעשה שבת אצל השכנים שלנו בעין טור. ויביא גם את הבנות שלו. נראה אם תמשיך לדבר על שלום אחרי קבלת הפנים שיארגנו לכם שם.

מִרמורים של הסכמה עלו מהקהל.

לגמתי שוב מכוס המים. כלומר, כמעט לא נותרו בה מים אז הטיתי אותה נואשות כדי ללכוד טיפות אחרונות. ולמעשה, אם נודה על האמת, לגמתי אוויר.

לקחתי ליד את הספר האחרון שלי. נאחזתי בו. יש שם קטע שאני תמיד מקריא בסוף מפגשים כדי לשלוח אנשים הביתה עם תחושה נעימה של נחמה. אבל מה נחמה, מה? הנחתי את הספר מידי ושקלתי אם לספר להם על אביו של החבר הפלשתיני שלי. על הרגע ההוא, לפני יציאת ביירות, שבו הוא עמד בפתח החדר, הסתכל על הציורים שעמל עליהם כל חייו, ונפרד מהם. במבט. אולי ניגש לאחד מהם והעביר יד על המסגרת, ליטף. ואולי לא, אולי לא היה זמן –

אבל לא הייתי בטוח שזה הסיפור המתאים לקהל הזה. ובכלל, שסיפור זה מה שצריך לקרות עכשיו ביני לבין הקהל הזה. אבל מה כן? ומה... אני עושה כאן בכלל? אני סופר. אני אמור לכתוב ספרים, שאחרי הדף האחרון שלהם יש תמיד כמה דפים לבנים שבהם כל קורא רשאי להתווכח איתי בדמיונו.

שם אני צריך להיפגש עם הקוראים שלי. בדמיון. אחד על אחד. ולא אחד מול קהל.

טוב – איריס הושיעה אותי, אנשים כבר החלו להתנועע בכתר־פלסטיקיהם במבוכה – זמננו תם. אני רוצה להודות לך מקרב לב שבאת. הסקרנות היא לא רק מהצד שלך, כפי שאתה יכול לראות לפי כמות האנשים שהגיעה לשמוע אותך ולפי כמות השאלות. אני מקווה שזאת לא הפעם האחרונה שנראה אותך כאן, ושבעקבותיך יבואו אחרים.

***

הקהל התפזר במהירות. אספתי את הספרים שלי לתוך התיק ולגמתי לגימה אחרונה מכוס האוויר.

איש לא ניגש לשאול שאלה אישית. או לבקש הקדשה.

חוץ מאיריס. שניגשה ואמרה שהיה מרתק.

הערכתי את זה שהיא לא אמרה שהיה "מקסים". אנשים שאומרים שהיה "מקסים" מסתירים בדרך כלל מחשבה אחרת.

נקפיץ אותך למחסום? היא שאלה־קבעה.

אבל אז בקע צליל של הודעה נכנסת מהנייד שלה.

היא הביטה במכשיר ארוכות.

ואמרה: אוי.

מה קרה? שאלתי.

חסמו את הכביש. יש התראה ממוקדת על חוליה שמסתובבת באזור.

אז מה עושים?

מחכים.

כמה זמן זה יכול לקחת?

מינימום ארבע־חמש שעות.

עד כדי כך?

כן, אני מצטערת, אבל נראה שתיאלץ לבלות פה את הלילה.

וואלה. יש פה צימרים?

צ־י־מ־ר־י־ם? עכשיו זה כבר לא היה חיוך עצוב, אלא צחוק של ממש.

איריס התגלגלה מצחוק, והמחזה היה מרהיב. גומות גדולות נפערו בלחייה וכל גופה הדק נרעד בשעשוע גדול.

או־קיי – הרגשתי איך הסומק מטפס לי בצוואר, כמו תמיד אחרי שאני פולט שטות גמורה – אני מבין שאין צימרים. אז איפה...?

אתה מוזמן אלי הביתה.

באמת? וזה לא יעשה לך בעיות פה? בכל זאת אני... גבר.

שמתי לב.

***

"צימרים" – היא שיחזרה בדרך למכונית, והניחה לעצמה יד על הבטן – גדול! מזמן לא צחקתי ככה.

***

כשגרנו ברחוב התשבי בחיפה, גרה מולנו משפחה ששכלה את האב במלחמת לבנון הראשונה. הבן שלהם היה חברי למשחקי שוטרים וגנבים אז שרצתי אצלם בבית, ואני זוכר איך אחרי מותו של האב באסון צור הסלון שלהם הפך לאתר הנצחה: נרות זיכרון דלקו בו בכל שעה משעות היממה. תמונות שלו, בצבע ובשחור־לבן, עם המשפחה ולבד, ניצבו על כל שידה ועל כל מדף בבית, לצד מגני הוקרה מהיחידות שעליהן פיקד. על הקיר היה תלוי שיר־הספד שמישהו הגדיל ומסגר.

אי אפשר היה להיכנס לבית של החבר הזה בלי להתאבל.

ואילו אצל איריס –

בזמן שהיא הלכה להביא כלי מיטה מחדר השינה סקרתי את הסלון שלה.

לא נרות. לא תמונות. לא מְגֵנים.

להפך: ערסל, מתוח מקצה עד קצה. פטיפון. עם שורה ארוכה של תקליטים לידו. את התקליט שבסוף השורה, זה שהעטיפה שלו, עם המאפרה ובדלי הסיגריות, הייתה חשופה, זיהיתי מיד: "מחכים למשיח" של שלום חנוך. על הרצפה היו כריות הסבה גדולות ועל הקירות נתלו ציורים סוערים, לא מהוקצעים. חלקם חושניים למדי. אולי שלה?

***

היא חזרה לסלון ופרשה סדין יחיד של ילדים על הספה. הוסיפה גם שמיכה וכרית.

ועל הכרית הניחה טרנינג של גבר. וחולצת סוף־מסלול של גולני.

אמרתי, תודה. וצמרמורת של־על־סף־טעות חלפה בכל הגוף שלי.

קפה? היא הציעה. או שאתה תמיד שותה "רק מים"?

***

היא חזרה מהמטבח עם שתי כוסות קפה מהבילות ובחיקוי של טון־של־מ"כית־בנים אמרה, אחַרַי.

עלינו במדרגות לקומה השנייה של הבית. לרגע חששתי שהיא מובילה אותנו לחדר השינה שלה, אבל היא המשיכה לטפס גם אחרי הקומה השנייה עד שהגענו לסולם קטן. שהוביל למכסה.

בוא, היא אמרה והרימה את המכסה, רואים מפה את עזריאלי.

***

בין דודי השמש שעל הגג ניצבו שני כיסאות חוף מפוספסים באדום ולבן.

התיישבנו עליהם. והשקפנו על האורות של גוש דן.

לגמתי מהקפה שלי ושתקתי. דיברתי כל כך הרבה במפגש הקוראים שלא נותרו לי מילים.

כשיש שקט שמים לב לדברים. אז שמתי לב שהאדים שיוצאים מהכוס שלי מתערבבים עם האדים שיוצאים מהכוס שלה.

ושיש לה ריח דק של קרם גוף, שנושב אלי עם הרוח.

ושהג'ינס שלה נגמרים קצת לפני קו הגרביים.

ושכל הבתים ביישוב מוארים לגמרי. כאילו אף אחד כאן לא מתכוון ללכת לישון. אף פעם.

***

שם הכרתי את בועז, היא אמרה אחרי כמה רגעים והחוותה בידה לכיוון המגדלים של תל־אביב.

בעזריאלי? תהיתי.

לא רחוק. למדתי ספרות והוראת ספרות בסמינר הקיבוצים. היתה מסיבת יום העצמאות אצל אחת הבנות מהשנה שלי, והוא נכנס. העיניים שלנו נפגשו. והוא לא הזיז את המבט. ואמרתי לעצמי, יש לו כיפה, תרגיעי. ואז הוא ניגש והתחיל פשוט לדבר איתי – בלי משפט פתיחה מתוחכם, פשוט פתח שיחה. ואמרתי לעצמי, איריס, תפסיקי עם הדפיקות לב האלה, לא יצא מזה כלום, יש לו כיפה. ואז הוא הציע להסיע אותי הביתה ואמרתי לעצמי, אם היה סיכוי שיצא מזה משהו היה טעם לשחק אותה קשה להשגה, אבל במילא אין סיכוי, אז שיסיע אותי הביתה, ויעלה אלי לקפה, וינשק אותי בצורה הכי עדינה שנישקו אותי אי פעם, וישכב איתי כאילו הוא השיג מידע פנימי על מה עושה לי טוב, ויישאר לישון, ויחבק אותי כל הלילה, חיבוק מגונן כזה, חזק, ויכין לי ארוחת בוקר, מה כל זה משנה? יש לו כיפה.

היא דיברה מהר מאוד, בלי לקחת אוויר בין מילה למילה, בין משפט למשפט. כאילו הדברים ערוכים אצלה בלב והיא מחכה כבר הרבה זמן להזדמנות להוציא אותם לאור.

וזהו? שאלתי. מאז לא נפרדתם?

מה פתאום. נפרדנו וחזרנו במשך ארבע שנים. כל אחד ניסה לכפות על השני את דרך החיים שלו, וכמובן שזה לא הצליח, אז היינו מתרחקים ומנסים לצאת עם אחרים, וכמובן שגם זה לא הצליח, ובסוף אני באתי ואמרתי לו, תקשיב, אני אגיד לך את זה בדוסית, כדי שתבין, אנחנו הזיווג אחד של השני, אתה הפלוני ואני הבת פלוני. עכשיו, אנחנו יכולים לבזבז את כל החיים בניסיון להתחמק מזה, או שאנחנו יכולים להשלים עם זה. בתור התחלה, אני מודיעה לך שאני מוכנה לגור איתך איפה שאתה רוצה. בתנאי שבתוך הבית פנימה אני אוכל לחיות איך שאני רוצה.

וואו.

איך אמרת במפגש? שסקרנות מנצחת אצלך כל כוח שעומד מולה, כולל אידיאולוגיה? אז אצלנו האהבה ניצחה כל כוח שעמד מולה.

כולל אידיאולוגיה.

א־הה.

וככה התגלגלתם למעלה מאיר?

רצינו בכלל לשכור דירה בירושלים. אבל היה שם יקר מדי. אתה מבין? מתחת לכותרת הזאת, "מתנחלים", מסתתרים בני אדם שלכל אחד מהם יש סיבה אחרת להיות כאן. אהבה. כסף. מורשת אבות. אמרת שרצית לראות דברים מקרוב? אז כשרואים מקרוב מבחינים גם בפרטים. ואחר כך יותר קשה לעשות הכללות במאמרים שמפרסמים בעיתון.

כלומר, הלך עלי. זה מה שאת אומרת. סיבכתי לעצמי את החיים עם הסקרנות שלי.

בדיוק!

***

רק דבר אחד אני לא מבין, אמרתי אחרי שתיקה קצרה.

תשאל חופשי, איריס אמרה.

לגמתי מכוס הקפה. ונכוויתי ברותחין. ידעתי מה אני רוצה לשאול אבל לא ידעתי איך לנסח את זה כך שהיא לא תיפגע. משהו בדרך שבה היא תיארה את בעלה המת היה כל כך חי.

***

אני אגיד לך מה אתה רוצה לדעת, היא אמרה.

מה אני רוצה לדעת?

מה משאיר אותי כאן, עכשיו כשבועז איננו? למה אני לא לוקחת את הילדים ופשוט עפה מפה, נכון? אני אגיד לך למה. כמה ימים נמשכת שבעה לדעתך?

אה... שבעה ימים, לא?

אז במעלה מאיר היא נמשכת שלוש מאות שישים וחמישה ימים. שנה שלמה עוטפים אותך מכל הכיוונים.

זה יפה.

במקרה שלי זה לא היה רק יפה, זה היה קריטי.

למה?

בחודש־חודשיים הראשונים הגוף שלי הגיב כאילו זאת עוד פרידה בסדרת הפרידות שהיו לי ולבועז. עם זה הוא ידע להתמודד, הגוף. קטן עליו. אבל אז, בערך אחרי שלושה חודשים, באה הנפילה. לא יכולתי להרים את עצמי מהמיטה בבוקר. ולוקח זמן עד שהכדורים נגד דיכאון מתחילים להשפיע. ומישהו צריך לטפל בילדים בינתיים. אז אנשים פה עשו משמרות מסביב לשעון. לא עניין אותם שאני הולכת בלי כיסוי ראש. ונוסעת לפעמים לבקר את ההורים שלי בשבתות. הם לקחו אליהם את הילדים אחרי בית הספר. הביאו לי רופאים. עשו לי קניות. רפלקסולוגיה. יש פה מישהי שעושה הידרותרפיה בגיגית ענקית שיש לה בחצר. כל אחד נתן כפי יכולתו, אתה מבין? אחרי השנה הזאת נכרתה ביני לבין היישוב הזה ברית עולם.

אני מתאר לעצמי.

לא, אתה לא. כי אתה לא יודע מה זה קהילה. רואים את זה גם בספרים שלך. כולם בודדים כל הזמן. ואם אתה בראת את הדמויות האלה, כנראה שגם אתה בְּדִיד. אז תאר לעצמך שאין יותר בדידות בחיים שלך. שלא נותנים לך להרגיש בודד אף פעם כי יש סביבך מעטפת תומכת וחמה כל הזמן. אתה מבין כמה כוח זה נותן?

***

ישבנו עוד קצת על הגג, עד שאפילו האורות של תל־אביב החלו להתמעט. והקפה הצטנן. והרוח הפכה מקרירה לקרה.

ניכנס פנימה? היא שאלה.

הנהנתי. וקמתי אחריה.

כשעברנו ליד חדר השינה שלה היא השתהתה קלות, כאילו היא מתלבטת אם להזמין אותי פנימה או לא, ואז ניענעה בראשה, כמי שמבקשת לנער מעליה מחשבה, והמשיכה לרדת במדרגות.

ירדתי אחריה. עד שהגענו לסלון.

נעמדנו זה מול זו. כמו לפני פרידה. או חיבוק.

הטמנתי את כף ידי הימנית בכף ידי השמאלית, מאחורי הגב. כתלמיד שקדן. או כמי שמפחד שידיו עלולות לנוע מעצמן.

יש לך ילדים? היא שאלה.

שלוש בנות, עניתי, ופירטתי שמות וגילאים.

שלושה בנים, היא אמרה. ופירטה שמות וגילאים.

ואלה, שלך? החוויתי בידי לעבר הציורים.

כן, היא אמרה, ואל תגיד לי שהם יפים. אלף, הם לא. בית, לא מעניין אותי אם הם יפים בעיני מישהו אחר. ציירתי אותם בשביל עצמי. אחרי שבועז. קורה לך לפעמים? לכתוב סתם ככה, בשביל עצמך?

פחות ופחות.

כדאי לך.

הינהנתי בהסכמה.

היא נסוגה צעד לאחור.

פרידה, אם כן – חשבתי – לא חיבוק. עדיף ככה. נשענתי לאחור והנחתי יד על מסעד הספה.

צריך עוד שמיכה? היא שאלה.

לא, תודה.

סבבה – היא הושיטה יד פתאום (זה באמת היה פתאומי. לא היה שום סימן מקדים לכך שזה עומד לקרות) וליטפה לי את הלחי ארוכות ועדינות, כמו שמלטפים לילד. וריפרפה באצבעותיה גם על הסנטר.

ואז, בבת אחת, משכה את היד חזרה ואמרה:

אני אעיר אותך בשש וניסע למחסום. עד אז בטוח יורידו את ההתראה.

***

ניסיתי לישון עם מכנסיים וחולצה מכופתרת, ואחרי קרוב לשעה של התהפכויות נשברתי. פשטתי את בגדי בחשכה ולבשתי את הטרנינג והחולצה של בועז. מצאתי אותם נוחים ומתאימים מאוד. ועדיין לא הצלחתי להירדם. מגע כף היד של איריס עדיין ריפרף לי על הלחי, וכל מיני קרעי זיכרונות החלו לשוט בתודעתי, מחפשים אחר משמעות.

ואז שמעתי צעדים. טפיפה כזו, עדינה.

לא זזתי. והשארתי את העיניים שלי עצומות. חששתי שאם אעשה תנועה חדה או משתוקקת מדי איריס עלולה להיבהל ולהתחרט.

הצעדים התקרבו לכיווני.

נשמתי לאט במכוון. נשימות של שינה.

שמרתי על הקצב האיטי של הנשימות גם כשהרגשתי שכף יד משעינה משקל גוף על חלקת המזרן הפנויה שליד המותן שלי.

אבל הגוף שחיבק את גבי כעבור שנייה לא היה גופה של איריס, אלא גוף קטן יותר. עם זרועות קטנות יותר.

נשארתי עם הפנים לקיר, והזרועות הקטנות הידקו את אחיזתן בגופי.

זמן מה שכבנו כך, הקטן ואני.

וכבר לא הצלחתי להתאפק והסתובבתי בזהירות כדי לראות. הילד זע מעט אבל לא התעורר. ויכולתי עתה להתבונן בפניו. לא מצאתי בהן דמיון לאיריס. כנראה קיבל מאביו את האף הדומיננטי. את הריסים הארוכים. את השפתיים המשוכות מעט מטה, במעין עלבון.

הזרועות הקטנות שלו נשלחו אלי שוב. הוא לא היה מוכן בשום אופן לוותר על החיבוק שלנו.

פיניתי לו עוד קצת מקום על הספה. הפכתי אותו קמעא. ועכשיו יכולתי לחבק אותו מגבו, לאסוף אותו אלי.

***

חשבתי: מעולם לא חיבקתי ילד־בן.

חשבתי: ההרגשה אחרת. קשה להסביר. שרירי יותר? לא בדיוק. גם לא מתרפק פחות. אולי: מהדהד את זיכרון נשיאת גופך שלך כשהיית קטן.

***

נרדמנו חבוקים.

***

התעוררתי למגע עדין של יד בכתפי. איריס עמדה למראשותינו, התבוננה בשנינו בעיניים מבריקות ולחשה: הסירו את ההתראה.

פחדתי לזוז, שהילד לא יתעורר חס וחלילה. ויגלה שהוא ישן עם האויב.

לחשתי לה: אני לא רוצה להעיר אותו.

והיא לחשה: אז תישאר לשבָּת.

ואחרי שתיקה קצרה, קצרצרה, שבמהלכה אולי המתינה לתגובה שלי להזמנה שלה, חייכה את החיוך העגום שלה והדריכה אותי בלחש, כשהיא מסמנת לי בכף ידה מה לעשות אבל נזהרת מלגעת בי: קודם תוריד את הזרועות שלך. אחר כך תרחיק את הגוף. כן, בדיוק ככה. ותיזהר כשאתה מעביר מעליו את הרגל.

***

נמרוד היה השם שתיכננתי לתת לבן, לו היה לי. וכיוון שכתיבה היא גם, ואולי בעיקר, פיצוי על מה שלא קרה, הענקתי לילדים שונים, בספרים שונים, את השם נמרוד.

והנה, נמרוד־של־אמת ישן בזרועותי. לילה שלם.

בחוסר רצון ניתקתי את עצמי מהילד. לאט־לאט. להאריך את הרגע.

ריסיו הארוכים נרעדו קלות, כאילו עומדים להיפתח, אבל אחרי כמה שניות הרעד שכך. והוא המשיך לישון.

***

השמש עלתה מעל גבעות השומרון. איריס האטה מעט, ותוך כדי נהיגה חבשה את משקפי השמש שלה.

זה קטע, היא אמרה. על פני השטח, נמרוד לקח את המוות של בועז הכי בסדר. בשבעה, כשבאו אליו חברים, שמעתי צחוקים בוקעים מהחדר שלו. האחים שלו, לעומת זאת, לא הפסיקו לבכות ולהתרפק עלי. מהצד זה נראה כאילו לנמרוד פחות אכפת. חשבתי שאולי זה כי הוא הקטן והוא לא מעכל עד הסוף. ובאמת אחר כך זה התחיל לצאת לו בכל מיני התנהגויות.

מה למשל? שאלתי. השתוקקתי לדעת כל מה שאפשר על הילד שישן איתי לילה שלם.

מכות בבית ספר, איריס אמרה. הוא הרביץ לאחרים, זאת אומרת. ומצד שני, פתאום הוא נהיה אדוק ונזף בי על כל ההקלות הקטנות שאני מרשה לעצמי בשבתות. והתחשבן איתי על זה שקראתי לו נמרוד. שזה שם קצת... חריג אצל דתיים. תקופה מסוימת הוא גם דיבר מתוך שינה. ואחר כך התחיל ללכת מתוך שינה. ברחבי הבית.

ממש ללכת מתוך שינה, עם הידיים מושטות קדימה?

לא, זה רק בסרטים. במציאות הולכים עם הידיים לצדי הגוף ועם העיניים סגורות.

וואלה.

כנראה ש... ככה הוא הגיע אליך לספה.

***

זיכרון המגע שלו עדיין נשמר בי. כמו אחרי לילה של אהבה. חשתי את פעימות הנועם בגופי תוך כדי הנסיעה למחסום, בבטן שנצמדה לגבו. בזרוע שחיבקה אותו.

***

מעניין אם הוא יזכור משהו כשיקום, חשבתי בקול רם.

ואיריס אמרה, בדרך כלל הוא שוכח לגמרי את כל מה שקרה בלילה. פעם הוא שתה חצי סיר מרק שהיה במקרר. ככה. ישר מהסיר לפה. כאילו זה מימייה. ולא זכר כלום בבוקר. אבל אם הוא יגיד משהו, אני אדווח לך. יש לי את המייל שלך, לא?

***

אף אחד לא יעז להודות בזה. אפילו לי, עכשיו, האצבעות מסמיקות תוך כדי הקלדה. אבל כשהנפגעים בפיגוע גרים מעבר לקו הירוק, לאלה שגרים בתוך הקו הירוק פחות אכפת. הנפש שומעת את החדשות, מזהה לפי השמות האם הנפגעים הם מהשבט או לא, ולא פעם בוחרת להסיט ממנה את הכאב והחרדה: "הם בוחרים לחיות שם ולסכן את עצמם ואת הילדים שלהם? אז שישלמו את המחיר".

לא קיבלתי מאיריס מייל. וגם לא שלחתי. אבל אחרי הלילה שביליתי במעלה מאיר הקו הירוק הפסיק להיות בשבילי קו הפרדה לאכפתיות.

להפך, שנים רבות לאחר מכן עוד נדרכתי לשמע כל דיווח על בקבוק תבערה, מכונית שהתהפכה אחרי שנזרקו עליה אבנים, חדירה ליישוב. העברתי משמונים ושמונה לגלי צה"ל, ארבתי למבזקים. וכשהתפרסמו השמות למחרת בעיתון סרקתי את הידיעה בלב הולם: רק־לא־נמרוד־רק־לא־נמרוד־רק־לא־נמרוד־רק־לא־נמרוד.

אולי בגלל החיבוק.

אולי בגלל השם שלו.

אולי בגלל שאיך שהיא תיארה אותו נשמע שהוא מועד לפורענות.

***

"ארבעה נערים נכנסו לכפר פלשתיני, ככל הנראה בכוונה לבצע פעולת 'תג מחיר' ולרסס כתובות נאצה על קיר המסגד המקומי. על פי המידע שהגיע לידינו, המתינה להם שם קבוצה של רעולי פנים וכעת הם לכודים בתוך המסגד. צה"ל פועל בכפר. בשעה זו התמונה עדיין לא ברורה לחלוטין, אבל אנחנו כבר יכולים להגיד שיש נפגעים."

ישבתי מול הטלוויזיה ועקבתי אחר הדיווחים.

תמר אמרה, תראה איך הם משגעים את כל הצבא, המתנחלים האלה.

ואמרה גם, שילמדו לקח.

לא עניתי. לא התווכחתי. לא טענתי שאהבה מנצחת כל כוח שעומד מולה, כולל אידיאולוגיה. או שאהבה היא האידיאולוגיה. המשכתי לצפות בטלוויזיה כל הלילה. והמתנתי לשמות.

הייתה לי תחושת בטן. כמו שיש לאימהות לפני שנציגי קצין העיר נוקשים על הדלת.

לקראת בוקר זה הגיע: הנערים חולצו בחיים. אחד מהם, נמרוד סלע, פצוע בינוני עד קשה. מאושפז בבית החולים "תל השומר".

***

חיכיתי לשעת כושר. לא רציתי שמישהו מבית החולים יעצור אותי ויטען שאלה לא זמני הביקור. לא רציתי שאיריס או מישהו מהמשפחה שלה יבחין בי. נשארתי ליד המיטה של ארי באונקולוגית ושיחקנו את המשחק הקבוע שלנו מאז שההכרה שלו התחילה להתעמעם: הוא עוצם את העיניים ומנמנם קצת, וכשהוא פוקח אותן הוא שואל אם שירי ביקרה בזמן שהוא ישן. אני אומר לו שכן, בטח, והוא מחייך בסיפוק, עוצם שוב עיניים, פוקח אותן כעבור זמן ושואל אם איילת ביקרה בזמן שהוא ישן, ואני אומר לו שכן, בטח. וכך הלאה והלאה, עוד ועוד שמות של בחורות שנעלמו לו מאז שהוא חלה.

***

אחרי שארי נרדם סופית הסתובבתי שעות במחלקות אחרות של בית החולים. העמדתי פנים שאני בן משפחה בהמתנה וניסיתי לגלות מה הנתיב שיוביל אותי באפס חשיפה ובמינימום דלתות שנפתחות רק מבפנים אל החדר שבו נמרוד מאושפז.

בארבע בבוקר נעתי לעבר היעד.

כשנכנסתי לחדר איריס ישנה עמוקות, מוטלת על כיסא.

בשערה זרקה שיבה ומצחה נחרש קמטים. בכל זאת, חלפו שנים.

התקרבתי למיטה. אור עמום בקע מהמכשירים שליד נמרוד. מאיר את פניו. את הזיפים שעל לחייו. את שפתיו המשוכות מעט מטה באותו עלבון ישן.

טיפסתי על המזרן, בזהירות, וחיבקתי אותו מאחור. כמו אז. הגוף שלו התמסר־התקער לחיבוק, כאילו זכר. הריסים הארוכים שלו נרעדו קלות, כאילו הם עומדים להיפתח. אבל הוא המשיך לישון.

הקשבתי לנשימותיו, מוודא שהן לא פוסקות. וחיכיתי שהאור הראשון יעלה בחלון. רק אז חמקתי ממיטתו ושמתי פעמי לביתי. נסעתי ברחובות הריקים והחלפתי בין תחנות ברדיו, אולי במקרה אחת מהן תשדר עדכון או לפחות את "מחכים למשיח" של שלום חנוך.

אבל משיח לא בא. וגם לא טילפן. חיכיתי בסלון ביתי לבשורה. מדי פעם קמתי ופטרלתי בין החדרים. עם בוקר, חדרו קרני השמש מבעד לתריסים בחדרים של הבנות שלי והאירו את פניהן העדינות, ואת בובותיהן השומרות את שנתן, ואת הרהיטים שבחדריהן, הצבועים ורוד ותכלת.

לא התלבטתי לפני שהסכמתי להיפגש עם קוראים במעלה מאיר. ולא אתלבט אם יזמינו אותי שוב למפגש מעבר לקו. בין פתוח לסגור אני מעדיף פתוח. בין אמת לבדיה אני מעדיף בדיה. ובין שיר לשיר ברדיו, אני עדיין ממתין לדיווח שנמרוד סלע יצא מכלל סכנה.