ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שאטרסטוק
    המוסף לחג • 30.04.2017
    ירושלים שלי
    מיוחד ליום העצמאות: הנשיא ריבלין, נשיאת העליון נאור, מבקר המדינה יוסף, הפילוסוף ברנאר־אנרי לוי ואחרים כותבים על ירושלים — במלאות 50 שנה לאיחוד העיר
    ענבל רכטמן־שלו

    ראובן ריבלין, נשיא המדינה

    אלפי גוונים לה

     

     

    ילדותי ונעוריי עברו עליי בירושלים של אלפי גוונים. בדרך לבית הספר, בריצה למשחק כדורגל עם חבריי בצהריים, במפגשים משפחתיים, בפעולות בצופים – היו רגליי פוסעות, רצות, מדלגות בין קווי תפר עדינים ובלתי נראים. בין שכונת רחביה החילונית לשערי חסד החרדית; בין אבי המזרחן, מתרגם הקוראן, וחבריו הערבים לאם רווזיוניסטית שטיפלה לא פעם בפצועי האצ"ל. בין ההערצה למורי ורבי מנחם בגין להדרת הכבוד לבן־גוריון, שאת משחק הכדורגל ששיחקנו במגרש מול ביתו הסכמנו להפסיק (!) אם הפרענו לשנת הצהריים שלו.

    לקווי התפר ולמפגש בין הזהויות היה תפקיד מפתח בעיצוב האישיות שלי. גדלתי בתוכם וביניהם בטבעיות, כיוון שזכיתי לחינוך שורשי ומעמיק שאפשר לי לקחת חלק במפגש בין זהויות וערכים ממקום בטוח. חינוך יציב שלא התבייש ולא התחמק מנגיעה בנקודות כואבות, כשהיה בכך צורך.

    מהוריי, משכניי, ממוריי ומחבריי למדתי שחברה נבחנת כשהיא נאבקת ביד אחת על קיומה, ובידה השנייה חותרת לשותפות, לסובלנות ולשוויון. היא נבחנת ביחסה לחבריה וידידיה, כמו גם בהתנהלותה מול אויביה. היא נבחנת כשהיא יודעת לכבד אחרים ממנה, רחוקים וקרובים.

    ירושלים של הרעיונות הגדולים וירושלים של הפרטים הקטנים היו ויהיו תמיד אותה ירושלים בשבילי. כמו מנסרה מזכוכית, אני מדמה לי תמיד את גלי האור של העולם משתברים עליה באורכיהם השונים ויוצרים קשת צבעים מרהיבה. כך היא ביופייה ובמורכבות אתגריה, כך היא בגווניה.

     

    מים ביאליק, שחקנית

    אהבה בת 16

     

     

    ירושלים, ירושלים היקרה, ירושלים של זהב. ירושלים שלי.

    הזיכרונות הראשונים שלי מירושלים הם מהביקור הראשון שלי בישראל כשהייתי בת 16. זה היה חורף שבו ירד ממש שלג בירושלים. רוב הימים היו קרים וגשומים. באותו ביקור ראשון הגענו לכותל בחנוכה בגשם. זה היה קסום.

    התמקחתי עם הרוכלים בשוק על כל גרוש, חיפשתי  אסימונים בתאי טלפון ישנים כשהזדקקתי להם מאוד, וצברתי אלפי מתנות, עבודת יד ירושלמית, לחברים ובני משפחה בגולה, שהמסר בכולן היה: "תראו מה יש לירושלים להציע".

    כל ההיסטוריה היהודית שלי מקבלת משמעות בירושלים. היא מהדהדת מקירות הבתים, מהאותיות על שלטי הרחוב והסמטאות בעיר העתיקה, שמתמזגות לזהות של "יהודיות" אחת. הפלאפל במעלה המדרגות המובילות אל הכותל הוא הטוב ביותר שאכלתי מימיי. חנויות התיירים לאורך הרחוב המקומר חרוטות בזיכרון שלי.

    בירושלים שלי הצלחתי לחוות אוכל כשר המייצג את כל קצוות תבל. התפללתי תוך נדנוד, התפללתי תוך ריצה, התחממתי בקרני השמש, הירח וכל הכוכבים הזורחים על ירושלים.

    משהו נגע וריגש את נשמתי, נישקתי אהובים והתאהבתי שוב ושוב בעיר שחזרה ונגאלה רק כדי שנוכל לאהוב אותה שוב ושוב.

     

    אורי מלמיליאן, כדורגלן עבר

    סטנגה בממילא

     

    נולדתי בשכונת ממילא בשנת 1957, לפני 60 שנה בדיוק. גרנו תשעה ילדים בדירת שלושה חדרים, ליד חומות העיר העתיקה שהיו אז נוף ילדותי. אני זוכר את התקופה שלפני מלחמת ששת הימים - את הצלפים שירו כדורים מחרכי הירי בחומה, את השכונה, את בית הספר בית יעקב.

    כילדים עשינו לעצמנו מגרש על החול ושם היינו משחקים. כשהכדור עף מעבר לגדר, שהובילה אל הצד הירדני ושאותה היה אסור לעבור, היינו מזדחלים תחתיה ומחזירים את הכדור אל המגרש המאולתר.

    לאחר שירושלים אוחדה הלכנו באופן חופשי לעיר העתיקה. בחגים היינו יורדים במדרגות, כל המשפחה, מהבית לכיוון הכותל. תחושת הביטחון הייתה חזקה - לא פחדנו ללכת בלילה או לבד, לא הרגשנו צורך להביט לאחור או לחפש את אנשי הביטחון כמו היום.

    הבית השני שלי היה מגרש ימק"א. מבוקר עד ערב היינו משחקים שם סטנגה ומתאמנים בקט־רגל. בצהריים כולם היו מגיעים לראות את בית"ר. כבר בגיל שש, ידעתי שהיא חלק בלתי נפרד ממני. החלוקה בעיר הייתה ברורה: אלה שגרו בשכונות מוסררה וממילא אהדו את בית"ר, ותושבי קטמון שאהדו את הפועל ירושלים. אני הייתי שרוף של בית"ר אבל הערצתי את אלי בן רימוז', שחקן הפועל.

    ירושלים של אז מסמלת עבורי את הפשטות, את המשפחתיות, את ה"עמך", את השוויון - ואת הימים שאין אנשים גדולים או קטנים. גדולתו של אדם היא תמיד לדעת מהיכן בא ולאן הוא הולך. אני אמנם עזבתי את העיר אך היא תמיד חקוקה אצלי בלב ובנפש ונמצאת מעל הכל.

     

    מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון

    נפלאה ושסועה

     

    ירושלים שלי. עירי האהובה, האחת והיחידה שאין שנייה לה בעיניי בעולם. העיר בה התגוררתי כל ימי.

    נולדתי בהר הצופים בשלהי שנת 1947. הייתי מהילדים האחרונים שנולדו על ההר לפני שהעיר הופרדה והר הצופים נותר מובלעת.

    אני ירושלמית גאה. כאן גדלתי ולמדתי, כאן נישאתי לאישי אריה, כאן נולדו ילדינו. כאן עבדתי בשירות הציבור - בפרקליטות המדינה, בבתי משפט השלום, המחוזי והעליון. המילה מא־אתים (200) שגורה על לשוני כמנהג בני ירושלים. שוק מחנה יהודה הוא חלק בלתי נפרד מחיי. בהפצצת בן יהודה בפברואר 1948 נפל קיר על העגלה בה שכבתי כתינוקת, אך כשנחשפו ההריסות התברר כי למעט שריטות לא קרה לי דבר. העניין אינו זכור לי כלל ועיקר אך הוריי הרבו לספר כיצד ניצלו חיי בהפצצה ההיא שהייתה מאירועי הטרור הראשונים שידעה העיר. מאז חשתי בעיר מוכת הטרור מוגנת מכל רע.

    כילדים נהגנו חבריי ואני לנסות לצפות בעיר העתיקה מכל זווית אפשרית: משכונת אבו טור משם ראינו את כיפת הסלע המוזהבת; מגגות ממילא. כה קרובה וכה רחוקה הייתה העיר העתיקה. זכיתי והחלום שחלמנו התגשם. ירושלים אוחדה. שבנו אל הכותל המערבי, אל הר הבית, אל סמטאות העיר העתיקה, אל הר הצופים ואל קבר סבי בהר הזיתים.

    כשופטת בעיר הזו וכנשיאת בית המשפט העליון אני מקווה שהעיר ירושלים תתברך במהרה בימינו בהיכלי משפט ראויים לשמם לטובת ציבור המתדיינים. אני מקווה שמדינת ישראל תמצא את התקציב הנדרש להקמת היכלי המשפט, עתה בשנת החמישים לאיחודה של העיר, לתפארת מדינת ישראל ובירתה ירושלים.

    נפלאה ומרהיבה היא ירושלים שלי.

    למרבה הצער כיום העיר שסועה וקרועה, גדר ההפרדה הנדרשת מטעמי ביטחון פוצעת את נופיה. חלומי היום הוא שנזכה לעיר שישכנו שלום ואחווה בין תושביה. אינשאללה. לו יהי.

     

    ברנאר־אנרי לוי, פילוסוף וסופר

    המקום האחרון בחיי

     

     

    אושר וציפייה. שלווה ותקווה. הזמן עומד מלכת, כמו תלוי באוויר. עיר־סימן. האלימות שבשקט. עיר של המרה, כלומר של היפוך. אור עיוור. קטגוריה של העולם ושל הישות, של החלל ושל הרוח. היסטוריה והיסטוריית נגד. בשגרת היומיום ומחוצה לה. זירה ומוקד המלחמה העכשווית של כולם (כמעט) נגד כולם - ובו זמנית הקדמה הכרחית לכל שלום עתידי. ידידי בני לוי, קצת לפני מותו, אמר לי (ואני מצטט מזכרוני): "רק האבן הירושלמית מרגיעה אותי". כך היה גם עבורי, מהרגע הראשון. אינני יכול לבקר בישראל מבלי לשהות, אפילו כמה שעות, בעיר היחידה במדינה שעליה אמר יהושע ליבוביץ' שהיא אינה ניתנת למשא ומתן מבחינה אונטולוגית.

    כבר ב־1984, ברומן הראשון שכתבתי, ושנקרא "השטן בראש", הגיבור שדמיינתי סיים את חייו בירושלים. שמו היה בנימין והוא מעין תוכנית עתידית. אני, כמובן, עדיין לא שם. אבל זו מחשבה המנקרת בפינה בראשי ואני יודע, שבצורה זו או אחרת, היא תתגלם לרעיון. אם לומר זאת באופן יותר מדויק: אני חושב שירושלים תהיה, יום אחד, המקום האחרון בהרפתקה הארוכה והיפה של חיי.

     

    יוסף שפירא, מבקר המדינה

    חינוך של פעם

     

     

    מקום המדינה נושא החינוך על גווניו השונים תפס מקום חשוב בהוויה של ירושלים. התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי החילוני "בית חינוך כצנלסון" בשכונת רוממה. גרתי אז בקצה רחוב רש"י פינת רחוב רבנו תם (נכדו של רש"י) בשכונת "יגיע כפיים". חלק מתושביה היו דתיים, ולמדו בבתי הספר בסביבה ששיקפו את הזרמים השונים ביהדות. בשכונה היו גם בתי כנסת רבים, הקרוב לביתי היה בית הכנסת הספרדי "יגיע כפיים". הגבאי, הרב דוד ספיא, לימד אותנו פעמיים בשבוע לשיר פרקי תהילים. לאחר שידענו אותם בעל פה, היינו מגיעים עם הרב לבתי אבלים לנחם בפיוטים אלה.

    כילדים בילינו אצל משפחות חברים בשכונה, שעלו ארצה ממדינות ומעדות שונות, כל אחת עם מנהגיה ומאכליה. לעיתים, כשחזרתי הביתה מאוחר ולא ביקשתי לאכול, אמי הבינה שאכלתי אצל השכנים, אצלם טעם לחכי האוכל המזרחי. בבניין ילדותי התגוררה משפחת נמרודי, שהבן יעקב שירת במודיעין. כשהיה מגיע לחופשה, היה מספר לילדי השכונה סיפורים מרתקים.

    קיבלנו אז חינוך לערכים, הן בתוכן והן במעשה. וכך, לצד לימוד עיוני עם נעמי ענבי ועליזה גורי, המחנכות שאי־אפשר לשכוח, אחת לשבוע התקיים "יום חקלאות" שבו עסקנו בגידול ירקות בגינה הצמודה לבית הספר. והיה כמובן גם ספורט: מכדורסל באולם "הגבורות", קליעה למטרה, ועד משחקי גולות, אלמבוליק ואג'ו (גלעיני משמש) - כך קראנו להם אז בירושלים.

    רוח העידן הייתה אמנם שונה, אולם ערכי הייסוד לא השתנו, וכך חרף מוצא שונה ושפת אם אחרת, חיינו יחד באחווה (כשמו של בית הכנסת בו כולנו התפללנו), כמשפחה אחת גדולה. בסופו של יום, חינוך רוכשים במסגרת הפורמלית – אבל לא רק בה.

     

    שאנן סטריט, מוזיקאי

    בניינה או חורבנה

     

     

    יובל שנים לפאזה הנוכחית של ירושלים. 50 שנה מאז יוני 1967. המון זמן במונחי חיי אדם, כלום ושום דבר במונחי חייה של עיר. אני אוהב את ירושלים כל ימיי. אוהב אותה למרות, אוהב אותה בגלל ואוהב אותה בזכות. אוהב אותה ומבין היטב שאת יתרונה היחסי הגדול ביותר היא עוד לא הפנימה, עוד לא אימצה לקרבה. תרצה או לא תרצה משמשת ירושלים כמקרה מבחן. בימיה הרגילים, האגביים, נדמה כי המבחן עולה יפה. "כן" מהנהנים ראשי הברושים, "ברור שכן" - ברור שזה מצליח. ברור שיש לזה עתיד. כן, יש פה סקטורים שונים ודעות מנוגדות ואמוציות ערניות — על, מעל ומתחת לכל סנטימטר רבוע, אבל עדיין זה עובד. עדיין זה מצליח.

    ובימיה הבוערים - בדיוק להפך. בימיה הבוערים נעלמת התקווה לא רק מירושלים אלא מהמרחב הישראלי כולו - ויש שיאמרו שעוד רחוק הרבה יותר.

    ביום חגנו, אני מאחל לירושלים ולעצמי שאזכה לראות בה את היום בו היא תבין שאין לה שרידות בלי מי מהסקטורים שמאיישים אותה. שזה לא מקרי שכולנו נמצאים בה ושהיא חשובה לנו כל כך. שהבחירה בידינו - כולנו יכולים להיות שותפים בבניינה, או שעל כולנו תרבוץ חרפת חורבנה

     


    פרסום ראשון: 30.04.17 , 16:41