עצמאות בימינו אנו

כבוד להדליק משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל גדול עליי בכמה מידות. כשקיבלתי את הטלפון המבשר על הבחירה, חשבתי על הוריי, יעקב אליעזר ופריידה לזרוס, ועל חמי וחמותי, ד"ר הלל וחנה הנקין, כולם ז"ל. עד כמה היו נפעמים מהמעמד, ואולי אפילו חסרי כלים לעבד אותו. הם היו מסתכלים סביבם בהר הרצל ומשתאים מיופייה של ירושלים ושל הארץ הזאת. כל מה שעבר על עם ישראל בשנות דור מבחינת הצמיחה והברכה שיש פה, וגם מבחינת האובדן הנורא במשפחה שלנו — זה בלתי נתפס.

הבחירה באישה כמוני להדליק משואה איננה מובנת מאליה. אני מייצגת את משפחת השכול; אך גם את עולם לימוד התורה. מדליקי המשואות הם פסיפס של הציבוריות הישראלית; ואני מתרגשת מההבנה שהתורה והמסורת חייבות להביע את עצמן בטקס הממלכתי.

הקונסנזוס אצלנו הוא רחב יותר ממה שאנו רגילים לחשוב. הלך לפניי הבוקר ברחוב חייל חרדי בעל פאות ארוכות ומסולסלות. לא ראיתי את פניו היפות, אבל מאחוריו ראיתי את הרוחב והעושר של הפסיפס הלאומי.

יצאתי הבוקר כדרכי להתפלל על המרפסת הירושלמית שלנו ולהשקות את הפטוניות שלי. משקיפים על המרפסת אזדרכת פורחת וגם עצי אקליפטוס. במשך השנים ראיתי את ילדיי וגם האקליפטוסים צומחים. האקליפטוס מזכיר לי את גבורת מייבשי הביצות ואת המחיר ששילמו הדורות שלפניי. ואני חושבת על ההצפה המחודשת של חלק מהשטחים שיובשו: הגבורה, הפוריות, והטעויות. אנו מדינה צעירה ועדיין מגששים. ההישגים שלנו בתורה, בחקלאות, בטכנולוגיה, ברפואה יוצאים אל כל העולם. יש גם כישלונות, אבל אנו עם שיודע להרים את עצמו ולהמשיך.

המעבר מהכאב של יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות הוא אחת החוויות הישראליות ביותר. לפחות עבור משפחתי, המעבר כבר אינו חד. מי שחי את השכול חי איתו 365 יום בשנה. הזיכרונות, והכאב המוחץ, נוכחים כל הזמן. אינני יודעת להסביר איך חיים יחד הכאב הנורא ושמחת החיים, אבל זו המציאות החדשה של משפחתנו.

יום העצמאות בביתנו הוא יום חג לכל דבר. זה לא סתם יום ממלכתי בשבילנו. זה יום הפקידה, אחרי אלפיים שנות גלות ותפילות. אני מדליקה נרות — בלי ברכה כמובן, פורסת מפה לבנה על השולחן, אנחנו לובשים בגדי חג, הולכים לבית־הכנסת ומודים לריבונו של עולם על כל הטוב שבמדינת ישראל. אם שאר החגים הם מפגשים של אבות אבותיי עם הייעוד הלאומי — יום העצמאות הוא המפגש שלי. לא "בימים ההם בזמן הזה" אלא בימים שלנו.

הרבנית חנה הנקין היא ראש מדרשת "נשמת", אמו של הרב איתם הנקין וחמותה של נעמה הנקין הי"ד שנרצחו בפיגוע ירי ליד אלון־מורה בחול המועד סוכות 2015. ארבעת ילדיהם הקטנים שהיו עימם ברכב ניצלו