yed300250
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 02.05.2017
    הו, ניו–יורק (תחנה ראשונה במסע)
    שלמה ארצי

    שניים בכרטיס אחד / שני אנשים משכו את תשומת ליבי בבואנו לניו־יורק כדי להופיע בה. האיש הראשון אחז בגלגלת עם ציר והסתובבב ליד קצה המדרכה עם מחשב בידו, כאילו הוא מודד משהו. זה קרה ברחוב אחד במנהטן, לא רחוק מהמקום שבו בן לאדן הוריד לניו־יורק את שני הסמנים העיקריים שלה, כשנכנס בתאומים.

     

    עריכה: תומריקו

    עריכה: תומריקו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אנשים כמוהו נראים רציניים, כי הם עושים משהו שלא תעשה בחיים. אבל ליבי אמר לי שהוא פסיכי, כלומר שהוא עושה פוזה. אבל כשעקבתי אחר תנועותיו, הוא קלט אותי וקילל אותי באנגלית בסיסית. אז זזתי ממנו כדי לא להסתבך.

    האיש השני היה זה שישב בבוטקה והחתים בקשיחות את הדרכונים בכניסה לאמריקה, ושאם היה חוטף קריזה, הייתי נשלח הביתה בבושת פנים וההופעה הייתה הולכת פייפן. אז הייתי צריך לגייס המון חנופה עבורו. אבל כששאל אותי למה יש לי ויזת עבודה ואמרתי שאני מופיע במדיסון סקוור גארדן, הוא עשה לי כבוד כמו שעושים למי שכבש את האוורסט.

     

    אחר כך התוודה בפניי שהוא ממוצא מצרי ושמו ג'מאל ושהוא אוהב את אישתאר עם קובי פרץ. וכשאמרתי לו שבמלחמת יום כיפור הייתי בסואץ, הוא אמר לי שהמלחמה ההיא בכיפור הייתה יכולה להימנע, אבל גולדה לא עשתה כלום בשביל זה, ושרצח סאדאת היה הסיבה שהיגר ממצרים לאמריקה לנצח.

     

    *

    השיחה הזו הסתיימה כששומר הגבולות לחץ את ידי בחום, לא לפני שצייץ משפט עצה סטייל "תגמרו כבר עם הבעיה הפלסטינית, כי אין חרא כמו המלחמות".

     

    בגידת הרוקנרול / "עכשיו זה עידן עליית מגדלי טראמפ לשלטון", אמר לי ניו־יורקי אחד ששונא אותו. "וניו־יורק", הוסיף, "היא כבר לא מה שהייתה פעם".

     

    טוב, אני לא יודע. כי גם בשבילי היא כבר לא המקום שבו הרוק החל להתרחש, אלא איפה שהוא מת או גוסס לאיטו. כמו שאמרה לי מישל, השחורה היפה מהדֵלי שעצרתי בו לקנות מים: "רוק איז דייניג, בייבי".

     

    אבל ניו־יורק, כמו הר געש ענקי, עדיין שואבת אנרגיות ומייצרת אפילו אצלי חלומות, כמו למשל להעלות פה מיוזיקל מקורי. ולכן נסעתי לפגוש בביתה את הבמאית היהודייה של המחזמר "מלך האריות", ג'ולי טיימור, שנחשבת פה לגאון. והיא עשתה לי קפה במטבח שלה ודיברנו על עבודת היצירה ועל המחזמר "המילטון", ששינה סדרי עולם בתחום מחזות הזמר (היפ־הופ מזהיר), ואם למדתי משהו ממנה, זה שאפשר להגיע פה בניו־יורק לכל מקום. עובדה שלמחרת הגענו הלהקה ואני למדיסון סקוור גארדן, וכשנכנסנו לאולם המפורסם ביותר בעולם, מישהו מאנשיי אמר שהוא דומה לסינרמה ז"ל. ומיד חשבתי שאנחנו הישראלים חייבים תמיד להשוות כל דבר לארץ, כדי להקטין או להגדיל אותו.

     

    מרכז העולם? / הזמר בילי ג'ואל אמר שהמדיסון הוא מרכז העולם. אני טוען שתלוי מאיפה מסתכלים אל המרכז. אבל מודה שההופעה במדיסון סקוור גארדן הייתה כיפית, מרגשת ותוססת, כי היו לנו כ־6,000 ישראלים שוקקי חיים שבאו במיוחד מרחבי היבשת ואין מחמאה גדולה מזו עבור זמר. ואז על הבמה, ביני לביני, נזכרתי לפתע שהופעתי פה לראשונה בשנות ה־80 לעיני 300 איש, במה שנקרא אז "צוותא ניו־יורק", ושכבר אז חשבתי שזה מוזר שאני מופיע בעיר של סבא שלי גבריאל.

     

    *

    סבי / בתולדות המשפחה שלנו ידוע שסבא שלי הרומני גבריאל עזב את סבתא שלי פאני בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת כשהייתה בהיריון עם אבי והיגר לניו־יורק, שבה גר אחר כך בלעדיהם 40 שנה. ובתולדות ביקוריי בניו־יורק הלכתי לשכונה שלו בדאון־טאון ולא מצאתי ממנו זכר.

     

    ועוד זיכרון מהעיר. זה היה בשנות ה־80, כשהייתי בבית קפה עם חבר ניו־יורקי ובדיוק נכנס אליו שודד מפחיד, סגר את המקום על יושביו ואיים עלינו עם שרשראות ברזל. הסיוט נמשך כמה שעות, עד שהגיעה NYPD וחילצה אותנו חסרי נשימה. ומאז, למרות שנשבעתי שאני לא חוזר לניו־יורק, חזרתי אליה שוב ושוב, כי היא מהפנטת בעיניי.

     

    *

    הלוחם מווייטנאם / ירדנו לרכבת התחתית, או מה שקרוי הסאבוויי, ומיד נתקלנו באנשים עם הפנים המזוגגות, כלומר אלה שיושבים ללא הבעה. והכי שמתי לב לזה כשאיזה שחור צולע עם מקל ענקי נבח על כל עומדי ויושבי הקרון ברכבת שהוא יוצא מלחמת וייטנאם שאיבד בה רגל ושאין לו במה להאכיל את הילדים שלו, אז מי הפראיירים שהוציאו כמה סנטים לתת לו, אם לא אנחנו הישראלים? ולמה? כי אנחנו יודעים להעריך גיבורי מלחמה אבודים.

     

    אז ניו־יורק היא עבורי סטייט אוף מיינד, כלומר מחשבה, הרגשה או רעיון. ובמילים אחרות, התבוננות במיליוני אנשים שנעים במהירות ליעדים לא מוגדרים, שממלאים את המסעדות ובתי הקפה ומחפשים תהילה ובעיקר כסף, כשהם מדברים בקולי קולות בעיקר על עצמם ועל איך יכבשו את היעד הבא.

     

    ניו־יורק אינה היעד לאוהבי הטבע, למרות הסנטרל פארק, ואין בה את היופי התרבותי העתיק של רומא או פריז. זו עיר שנראית קצת כמו אתר של בניינים מוגבהים ומגובבים בצפיפות ומשדרת משהו בין נינוחות לאתר מצוקה, כשכל הזמן חוצות אותו מכוניות לוחמי האש ביבבות היסטריות. אגב, אני זוכר שבפעם הראשונה בחיי שהגעתי מישראל לניו־יורק ועוד לא היו בארץ גורדי שחקים כמו מגדלי יו ועזריאלי, חשתי כמו אחד שנחת במאדים. עכשיו הרגשתי כמו אחד שהמאדים נחת עליו.

     

    *

    מהגרים / אז סבי הרומני גבריאל היה מאוהב בעיר, כי עשה בה ים כסף והפסיד בסוף כמעט את כולו במשבר בוול־סטריט. חוץ מזה הייתה לו מאהבת בשם קלרה במקום סבתא שלי, אי שם בין רחובות צ'יינה טאון והמלפפונים הכבושים של היהודים שחיו פה. ועם כל זאת, בסוף הוא עלה ארצה בעל כורחו, כי התעוור, ונקבר לא תאמינו איפה... בחולון. אז התרפקתי עליו קצת. וכשישבתי בקפה אחד וחשתי בעורף שלי המון פיליפינים ופיליפיניות (כאילו כל המטפלות הפיליפיניות מהדיור המוגן של אמי עברו בשלב מסוים מהארץ לפה), הרמתי את עיניי והבנתי שנקלעתי לבית הקפה שלהם, שזה כמו להיקלע למעדנייה של היהודים הכשרים בעיר התחתית, שסבא שלי נמנה עימם פעם. כן, כולם מהגרים בסוף בעולם הזה, חשבתי.

     

    *

    לא יכול לישון / יש לי בחדר במלון ענבים ששוכבים פה כבר כמה ימים ותכף יצטמקו ויהפכו לצימוקים. ויש לי טלוויזיה שלא פתחתי, והכי גרוע שאני לא יכול לישון בגלל הג'ט־לג.

     

    מוזר גם שלא מצאתי דיאט ספרייט בניו־יורק, כמו שלא מצאנו כרטיסים לשיחה שהתקיימה בתיאטרון "ביקן" בין ברוס ספרינגסטין לטום הנקס. וכשספסר התלבש עלינו ולא הרפה, ברחנו ממנו כי חששנו שהוא מוכר לנו כרטיסים מזויפים. כן. עד כדי כך אתה מאבד ביטחון בעיר זרה, כי אתה לא מכיר עד הסוף את חוקי המשחק שלה.

     

    מה שכן, מצאתי עצמי חוצה את הסנטרל פארק היפהפה פעמיים ומשחק במשחק מעברי החצייה, שחוצים אותם לפי השניות המתחלפות ברמזור ונהניתי כמו ילד עם צעצוע. אגב, במסגרת ניו־יורק המשתנה סגרו את הסניף של "טויס אר אס" (צעצועים זה אנחנו) בטיימס סקוור, החנות לצעצועי ילדים ולמבוגרים שרצו להיות ילדים.

     

    *

    הטראמפ שברח / "אני חושב שאתמקד בעיקר", אמרתי לעצמי אחרי שיצאנו נרגשים מההופעה במדיסון, כי זה מה שאני אומר לעצמי תמיד אחרי הופעות כדי להתאושש ולקבל פרופורציות. אבל מה העיקר ומה הטפל? זו השאלה הכי גדולה באתר המרכזי הזה של העולם המודרני שנקרא ניו־יורק.

     

    אז שוב קניתי אספרסו בקפה של הפיליפינים, אחר כך הבטתי דרך זגוגית בית הקפה בכל מי שמיהרו לחפש את האושר הגדול בביג אפל. וכשראיתי לפתע מישהו עם שיער אדום חוצה את הרחוב עם גינונים של מלך, חשבתי שאולי זה דונלד טראמפ שברח מהבית הלבן, כי פשוט נמאס לו להיות נשיא.

     


    פרסום ראשון: 02.05.17 , 21:49
    yed660100