ללכת עד הקוף
60 שנה אחרי שהגיעה לאפריקה לראשונה, חוקרת הקופים המהוללת ג'יין גודול עדיין חיה ודואגת לחיות הבר, ובעיקר לאהובי לבה השימפנזים, ויש לה סיבה: אוכלוסיית קופי האדם מידלדלת בקצב. דנה ספקטור נסעה לחזית המאבק, שמורת גומבה שבטנזניה – ואחרי לינה באוהל יוקרתי מול נופי אגם יפהפה, וקבלת פנים מקומית סוערת, הצליחה לראות ממש מקרוב את משפחת השימפנזים המפורסמת ביותר בעולם, ולהתחבר לג'יין גודול הפנימית שבה. מסע ממין אחר
אנחנו מתיישבים בתוך גבעולי דשא גבוהים בתוך היער בשמורת גומבה, ליד אגם טנגנייקה שבטנזניה. חולפת שנייה, ואנחנו שומעים צליל חייתי, צליל שאי־אפשר לשמוע בשום גן חיות בשום עיר אירופית. זה מתחיל בנחירות כאלו של התרגשות, שלאט־לאט מתגברות למין צרחה כמעט אסתמטית, יש לזה ווליום של סירנה של מכבי אש, ובכל זאת זה מתוק יותר מנשיקה. ברכת השלום המסורתית של קופי האדם.
"הנה פאדג'", אומר איזאיה, טנזני שמכיר כל שימפנזֶה ושימפנזה בשם, ואפילו יודע לנתח את התכונות של כל אחד מהם. "הוא זכר האלפא והוא מצא אוכל, ועכשיו הוא קורא לחברים לחגוג איתו".
אנחנו מרימים עיניים, והנה הוא, במלוא תפארתו, מאצ'ו שחור פרווה שיושב ברגליים פסוקות ואשכים מתנודדים מטה. בתוך פחות משנייה נשמע רחש מטורף מסביבנו, הצרחות מתגברות עד שצריך לכסות את האוזניים, וחמישה בני המשפחה שלו מתיישבים לידו ומתחילים ללקט פרי צהוב, כולל אמא אחת עם תינוק יונק. אני חושבת על האמא הגדולה של השימפנזים האלה, החוקרת ג'יין גודול, ונזכרת איך אתמול בבוקר ראיתי את הזריחה מול החוף של ג'יין בכבודה ובעצמה. חוף לבן, פראי וריק מכל אדם, חוף חלומות שרק מחכה שאעלה עליו ואטייל עד שאיעלם מהעין.
מהגוני באוהל
זה היה על שפת אגם טנגנייקה, הזריחה הרוחנית ביותר שראיתי בחיים. שכבתי באוהל, משקיפה דרך היריעה המרושתת. צעיפים של ערפל ריחפו בשמיים. רן עוד ישן, מצונף בתוך סדיני הכותנה הצחורים כמו מומיה שאין לה שום כוונה לחזור לחיים. דווקא התאים לי שהוא ישן, לא בא לי להפר את דממת האלוהים הזאת עם שיחות של בני אדם כמו "איפה הספריי ציטרונלה נגד יתושים?" ו"מתי הם אמרו שמתחילה ארוחת הבוקר? בשש וחצי או בשבע?" אני קמתי מוקדם ולכן הרווחתי את העולם הבתולי הזה שמנצנץ בשמש החיוורת, הוא שלי כדי לקרוע לו את האריזה ולהטביע ראשונה את כף הרגל שלי על החול שלו.
"אפריקה תשנה אותך", הבטיח לי אחי הגדול לפני שנסענו. הוא עבד שם שנים. "אין על אפריקה", אמר. "זה לא רק השמיים שקרובים אליך יותר מאשר בכל מקום אחר, באמת, הכוכבים כל כך קרובים שאת כמעט יכולה לגעת בהם. אבל זה גם היופי של האנשים, הריחות, אפילו העוני. אני מבטיח לך, את לא תחזרי אותו הדבר".
רק שבינתיים אני בטנזניה כבר יומיים, ודומה שעוד לא קרה לי שום דבר.
המיטה המפוארת עשויה מעץ עשיר ומגולפים לתוכה ביד אמן כל מיני פרחים וחיות. איך לעזאזל הצליחו לגרור את מיטת המארי אנטואנט הזו לתוך סבך הג'ונגל של טנזניה, ולא סתם למעבה היער, אלא לתוך השמורה של גודול? כאן, במקום הזה ממש, אולי אפילו ממש ליד עץ הפפאיה הזה, היא תיצפתה על הקופים בסביבה הטבעית שלהם, גילתה את כל התגליות פורצות הדרך שלה על הקשר בין שימפנזים לבני אדם. וכן, היא עדיין חיה, למרות שהיא שייכת למועדון המכובד של "מה, היא לא מתה כבר?" שאליו שייכים גם סרבני הספדים מכובדים כמו דוריס דיי וקליף ריצ'רד.
ולא סתם חיה, עדיין עובדת ומאוד פעילה בגיל 83. היא נודדת בעולם ומרצה על שימור חיות הבר, ותחנת המחקר שהקימה פה בשנות ה־60 עדיין חוקרת קופי אדם לפי השיטה שלה, והיא טורחת לבקר במקום פעם בכמה חודשים. "אנשים בוכים כשהם רואים אותה מסתובבת פה", מספרת לי מנהלת השמורה היפהפיה, הפינס. "בשבילנו היא רגילה, אבל בשביל התיירים היא כמו אלוהים".
או לפחות קדושה מודרנית. מופת לטוהר מוסרי ולמצוינות מחקרית. אז איך היא הסכימה שיפרו את הטוהר המדעי של תחנת השימפנזים שלה, אחת מחזיתות המאבק להצלת הקופים באפריקה, ויביאו לשם אוהלים עם מיטות אפריון ועם רצפת פרקט ממורקת, ואפילו חדר אמבטיה עם מראה וניאגרה? "קוראים לזה גלאמפינג, שזה קמפינג עם גלאם", אמר לי רן. "אוהלים שגורמים לך להרגיש הכי אדון אחוזה קולוניאליסטי שנייה לפני שהוא מטריד מינית את המשרתת השחורה".
והאמת היא שזה באמת יפהפה, וגם רומנטי כל כך, להיכנס לאוהל סיירים כמו שהיה לאבא שלך במלחמת ההתשה ופתאום לגלות שבתוכו מחכים לך שולחן מהגוני וברזי מתכת וסל מקש עם תפוחי עץ שאפילו לא צריך לציין שהם האמ־אמא של האורגניים. רק שזה גורם לי להרגיש כמו עוד תיירת מערבית מפונקת שבאה לפה כדי להרגיש לשנייה חוקרת שימפנזים מהוללת. ואני נזכרת שגודול אמרה שהיא אף פעם לא עולה להר לבקר את השימפנזים האהובים שלה, כשיש כאן יותר מדי אנשים.
מבאס אותי להיות התיירת הזאת שהורסת לג'יין גודול את גן עדן. אני עדיין מרגישה בתוכי את הפראות והסקרנות שהיו לי בגיל 20, את הגודול הפנימית שמתה לזרוק הכל ולנסוע לטיז־דה־לוך כדי להציל איזו חיה, לאמץ כפר ולשנות את הגורל שלו. "מאוחר מדי", אני חושבת, ואלה אולי שתי המילים הכי עצובות שקיימות בשפה העברית.
"זה גלאמפינג בעינייך?" אמרה לי רונית. רונית זו רונית הרשקוביץ, הבעלים של "ספארי קומפני", שגילוי נאות: היינו אורחיה כל המסע הזה. את החברה הקימה בעקבות משבר גיל 40 די דומה לשלי. רק שבניגוד אליי, היא הפכה את המשבר לחברה שמתמחה בעיצוב חוויות ספארי ייחודיות. אפריקה בסגנון בוטיק. היא טיפוס כובש, רונית, סוג של לורנס איש ערב ממין נקבה שמרחף לו בגלביות לבנות ומדבר בתנועות ידיים מלאות רגש. הקיק שלה הוא לגלות מדינה אפריקאית שהישראלים לא גילו, נגיד כמו מוזמביק שאליה נמריא אחרי טנזניה, ולמצוא בה לפחות עשר נקודות קסומות, לא נגועות ולא מתוירות מדי.
ג'יין הנכונה
אני כמעט לא שמה לב שמזמן יצאתי מהאוהל, והרגליים שלי כבר הובילו אותי לשפת האגם. אני משקיעה את הבהונות בחול הפודרתי, מהרהרת אם ייתכן שברגע זה ממש הן נוגעות בחתיכת היסטוריה. העולם כל כך טרי ורחוץ, שאני יכולה ממש לדמיין את הבוקר ההוא, שבו ג'יין גודול בת ה־26 הגיעה לפה בפעם הראשונה. זה היה ב־14 ביולי 1960. אני עוצמת את העיניים ומדמיינת שתי נשים אנגליות בספינת דיג לבנת מפרש: צעירה יפה עם עיני דבש ואמא שלה, שמסתכלת על החוף הבודד בדאגה. הממשלה הבריטית סירבה לתת לג'יין שלה לנסוע לחוף הזה בלי בת לוויה, בטענה ש"זה לא מכובד לעלמה צעירה", אז היא נאלצה לעזוב את הבית הנעים שלה באנגליה, ולנסוע עם הבת המיוחדת שלה, זו שנכנס לה בראש ג'וק לחקור קופים.
איך בדיוק מתהווה אדם שמשנה את העולם? מה בילדותו מרמז על תהילת נצח? גודול היא אייקון תרבות, סימן רשום. היא תמיד אהבה חיות, את דוקטור דוליטל ואת טרזן. "כל כך התאהבתי בטרזן", סיפרה, "שלא הבנתי מה הוא עושה עם ג'יין הרכרוכית הזאת, מה לאיש הקופים שמשתלשל מענפים ולאיזו בת אצולה מפונקת שלא יודעת לטפס על עץ בלי לבקש שגבר יעזור לה".
אז היא הפכה את עצמה לג'יין הנכונה, עבדה בעבודות מזדמנות וחסכה מספיק כסף כדי לקחת את עצמה לאפריקה. שם היא פגשה חוקר בתחום האנתרופולוגיה בשם לואיס ליקי, והוא זה ששינה את חייה, ואת גורלם של כל השימפנזים בעולם באופן עקיף. הוא התאהב בה מיד, סיפרה, "לא הפסיק להציק לי עם הצהרות אהבה ופתקים דביקים והצעות לארוחת ערב, רק שהוא היה גבר נשוי בן 50 עם שלושה ילדים, ואני הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי, 'הממ, לא תודה'".
גודול עבדה אצלו כמזכירה שלוש שנים. רק אחרי שהשתכנע שיש לה מספיק סבלנות, גייס אותה לחקר הקופים שלו, כאחת משלישיית נשים: גודול הופקדה על השימפנזים, דיאן פוסי הוצבה אצל הגורילות בזאיר, קונגו של היום, ובירות גלדיקס נסעה ליערות של בורנאו, לחקור אורנג־אוטנים. אף אחד לא ידע למה בחר ליקי דווקא בנשים צעירות שייסעו למקומות מסוכנים כאלו, דיאן פוסי אפילו נאנסה על ידי אנשי מיליציה ואחר כך נרצחה על ידי ציידים זועמים. הוא הסביר שיש בנשים משהו סבלני, פתוח ולא נפוח מחשיבות עצמית שמביא למדע גישה מרעננת. גודול, למשל, הייתה מלצרית לפני שבאה לכאן. היא לא הייתה מדענית, אפילו לא סטודנטית לזואולוגיה כשהוא גייס אותה, ובכל זאת הפכה לחוקרת הקופים המפורסמת בעולם.
אני כבר בגיל של אמא של גודול כשהיא הגיעה לכאן, ועדיין לא הגשמתי שליש מהיעדים שהצבתי לעצמי. וגם באפריקה אני אותו בן אדם מאכזב, חושבת בעיקר על דבר אחד: מה אני יכולה לקנות פה?
חיית המלאך שלי
די קשה להגיע לשמורת גומבה, ולכן היא נשארה כל כך אותנטית. זו גם הסיבה שהשימפנזים בה עדיין חיים, שעה שבמקומות אחרים הם נכחדים. השמורה כל כך מרוחקת, שאפילו הציידים שהכי חמים על הרעיון של לתלות פרוות שימפנזה ליד הפלזמה לא טורחים לחצות בשבילה ג'ונגלים ואגמים.
במטוס קל – פחד בלתי נתפס – וסירה, הגענו לגומבה חמורת הסבר שנשארה בדיוק כמו בסיקסטיז. חמישה מבני אבן בסיסיים מהווים את תחנת המחקר. הדבר היחידי שנראה טיפה מתקדם זה צלחת הלוויין, וגם היא סובייטית ומיושנת. אני מציצה דרך החלונות ונדהמת לגלות במבני האבן גלובוס ומצפן ומה שנראה כמו משדר ישן, דברים שראיתי רק בסרטים של אינדיאנה ג'ונס. יכול להיות שעם הציוד הזה החוקרים פה מביאים לעולם את הממצאים הכי מתקדמים על קופי אדם?
על דלת עץ אחת תלויה תמונתה של ג'יין גודול, גזיר עיתון שמצהיב בשמש הקופחת. "דיס", אומר לי אחד הטנזנים, "דיס היר ג'יין גודול אופיס". היא הרוויחה המון וקיבלה מלגות, תחנת המחקר שלה היא אחת המפורסמות בעולם, והמשרד שלה נותר חושת ספארי, אפילו בלי שלט מזהב עם שמה? "את כל הכסף אני מעבירה למען המטרה", אני נזכרת שהיא אמרה. "הכל הולך בחזרה לקרנות שהקמתי כדי לשמור על החיות".
אחת הבעיות הכי גדולות של הקופים, מתברר, היא כריתת היערות בסמוך להם. ככל שהכפר שקרוב לשמורה יותר עני, כך גדל הסיכוי שתושביו יכרתו יותר עצים כדי להצליח לשים אוכל על השולחן. כדי למנוע זאת, גודול יזמה תוכנית שהמטרה שלה היא לנטוע כמה שיותר עצי פרי ושיחי מאכל בכפרים שליד השמורה כדי שהכפריים יוכלו להתפרנס מהם ולא יתקרבו לג'ונגל היקר.
ועכשיו, על החוף, אני נזכרת במשרד של גודול. היא הצליחה למצוא משמעות לחיים שלה באפריקה, ואני? אני כבר יומיים מנסה להרגיש משהו אחר, חוץ מ"מעניין אם יהיו שם חנויות". אפילו פה אני לא מניחה לחיפוש־אחרי־משהו שלי. ואולי זה לא רק אני, אולי זה בעצם הסיפור של האדם הלבן באפריקה. הוא תמיד חיפש בה אוצרות, שדד אותה מכל המשאבים והשנהבים והספירים והבחורות עם עור הקטיפה. זה כל מה שתמיד עניין אותנו, המערביים, בערש התרבות שממנו כולנו הגענו, מה אנחנו יכולים להעמיס על אונייה ולשנע הביתה. אם זה אנשים, נכבול אותם בשלשלאות ונהפוך אותם למשרתים. אם זה חיות, ניקח אותן לגן החיות בברלין, שגם הילד שלנו יידע מה זה צ'יטה.
זה כאילו אנחנו יודעים בחוש שכאן זקפנו לראשונה את הגב וירדנו מהעץ והתחלנו לדבר. וזה מאיים עלינו, הקרבה הזו לאנשי הכפר, לחיות. בכל פעם שאנחנו שומעים את צמרות הדקלים שרות ברוח, משהו עתיק ונשכח זז בנו, ואנחנו יודעים, עם כל הסקיני ג'ינס והנעליים הנכונות של נייקי בצבע הוורוד המדויק שקנינו, שמתחת אנחנו בדיוק כמו כל יציר טבע אחר. וזה מאיים עלינו.
ופתאום, מישהו מטיל צל על החול מולי. אני מרימה את הראש ורואה אותו. בבון גדול יושב אולי עשרה סנטימטרים ממני, וזה הכי קרוב לקוף שישבתי בחיי. העיניים שלו כל כך חכמות שאי־אפשר לא להאמין בתורתו של דרווין. הוא שולח יד ומלטף את עצמו למטה, ואני מגלה שהפין הוורוד שלו כבר לגמרי בחוץ. "ככה מהר אתה מביא לי דיק פיק?" אני אומרת לו, "אפילו בלי שלום?"
היד שלו ממשיכה ללטף את עצמו בחוסר מבוכה שיש רק לחיות, והעיניים החומות־אדומות שלו ממשיכות לסקור אותי בסקרנות. הוא לא מפחד ממני בכלל, ואני לא מפחדת ממנו גם, למרות שיש לו שיניים חדות כמו מצ'טה ואיבר המין שלו שלוף.
"אני קוראת לזה חיה מלאך", אמרה פעם גודול. "לכל אחד יש אחת כזאת, חיה שמגיעה ומראה לו כמה היא אנושית, כמה היא מלאה ברגשות ובחששות ובתקוות בדיוק כמוהו". חיית המלאך שלה הייתה שימפנזה. קראו לו דיוויד גרייבירד, הוא היה אלפא מייל עם אטיטיוד. אחרי חודשים שבהם אף שימפנזה לא התקרב לגודול, יום אחד הוא ניגש וסקר את המחברת שלה, ואחר כך גם הסכים לקחת בננה, ואז התחיל לבוא כל יום, ממש כמו חבר אמיתי.
הוא נתן לה להתקרב כשגהר מעל קן טרמיטים, וככה היא יכלה לראות שהוא משתמש בענף שקטף כדי לגרות את הטרמיטים לתקוף את הענף במקום אותו, מה שאיפשר לו להעלות לפה שלו חופן נאה שלהם. הממצא היכה את הקהילה המדעית בהלם. עד אז חשבו שמותר האדם על החיה הוא ביכולת שלו לייצר כלים ולהשתמש בהם. "אם זה ככה", כתב לה פרופ' ליקי, "אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש מה זה אדם".
גודול לקחה את ההלצה שלו ברצינות, והיא עד היום טוענת שקופי האדם הם קרובי משפחה שלנו ולכן אסור לכלוא או לצוד אותם, או לעשות בהם ניסויים. המאבק הכי מפורסם שלה היה בגן חיות אחד בארה"ב שביקש לייבא שימפנזה. היא טענה שכיוון שמדובר בסוג של בן אדם, זו חטיפה בלתי חוקית. והיה המאבק שהיא ניהלה נגד מייקל ג'קסון שאימץ את השימפנזה באבלס. היא טענה שהוא מכה אותו, שמהרגע שהוא הפסיק להיות גור חמוד מייקל הפסיק להתייחס אליו. היא ניצחה והביאה את באבלס לבית האבות לקופי אדם שהקימה בפלורידה.
אני לא יודעת אם הבבון הזה הוא חיית המלאך שלי, אבל הוא בפירוש הדבר הראשון באפריקה שחודר את מעטה האישיות היומיומית שלי. זאת שהבאתי מהבית וחושבת על איך להדביק את הצדפים האלו על מראה ואם רן יכעס שלא הערתי אותו כדי לחלוק את הזריחה הזו. קצת קשה להסביר את זה, אבל הנוכחות שלו גורמת לי סתם להיות. אני לא רוצה שום דבר חוץ ממה שיקרה כרגע.
"פסססט", אני פתאום שומעת צעקה ורואה שניים מעובדי השמורה מנופפים במקל ליד האוהל שלנו. מתברר שבזמן שהתאחדתי לי עם הבבון, החבר שלו גנב מהאוהל את התפוחים. "עשה לך תרגיל טינדר טיפוסי", אומר לי אדי הצלם. "פיתה אותך עם דיק פיקס, הסתכל עלייך כאילו את האישה הכי יפה בעולם, וכל הזמן הזה כל מה שהוא רצה זה את התפוחים שלך".
ולא רק זה, הבבונים פה גם למדו לפתוח את הריצ'רץ' של האוהל. לכזאת רמת תחכום הם הגיעו, רק שאף אחד לא מתפעל מכמה שהם דומים לבני אדם, כי רק לשימפנזים יש 98.7 גנים משותפים איתנו.
סופר־מאם לפניך
השעה עשר בבוקר בגומבה, ואנחנו מתכוננים לעלות להר, לראות את השימפנזים. למרבה הצער, השמועה על בואה של קבוצת עיתונאים מארץ הקודש הגיעה לאוזני משרד התיירות המקומי, שמיהר לשגר משלחת מכובדים. גם ככה השימפנזים חמקמקים, לא תמיד אפשר לראות אותם, לא תמיד הם מניחים להתקרב. אז בטח כשזו משלחת עצומה.
יש מערכת יחסים מורכבת בין המכון של גודול לבין משרד התיירות הטנזני. הטנזנים מעוניינים שכמה שיותר מערביים יבואו לראות "את יופייה הטבעי והשגיב של ארצנו". רק שלגודול יש חוקים מחמירים שנועדו לשמור על אוכלוסיית הקופים המידלדלת של האזור. כשהיא התחילה היו מיליון שימפנזים בעולם, עכשיו יש פחות מ־250 אלף. וגם אוכלוסיית שימפנזי גומבה הידלדלה אחרי שהקופים נדבקו בדלקת ריאות מאחד המבקרים. לכן צריך לשמור מרחק של עשרה מטרים מהשימפנזים. אסור להציע להם פירות ובטח לא ביסלי כמו בספארי.
השימפנזים בגומבה מחולקים לשלוש משפחות, כולן קרויות על שם האמא. אנחנו הולכים בסבך, מחכים לבואם, לא שבכלל ברור מה יהיה טיבו של המפגש. אם אסור להתחבק ואסור לתת בננה, מה יש לי להציע לחיית ג'ונגל פראית? הדבר המדהים הוא שנפלנו על המשפחה אולי הכי מפורסמת בעולם המדע, המשפחה של גרמלין, הלא היא הסופר־מאם. גרמלין היא השימפנזה היחידה בעולם שהצליחה להרות תאומים, גולדן וגליטר, ולגדל אותם. כל השימפנזות האחרות שכלו לפחות גור אחד בתהליך.
כדי להבין איך גרמלין עשתה את זה, צריך להתבונן בסגנון האמהות של הקופות. "האמא הקופה במיטבה היא אמא נפלאה", סיפרה גודול. "היא אכפתית ומגוננת, מקפידה לשחק עם הגורים, ומצד שני לא מהססת לאכוף משמעת ולחנך את התינוק לעצמאות, שילמד ללקט אוכל לבד". שנים אחר כך יבוא לבקר באי צלם של "נשיונל ג'יאוגרפיק". הוא יתאהב בגודול והם יתחתנו ויעשו ילד, הוגו שמו הרשמי, שמו בקופית "גראב", לתפוס חזק. גודול מספרת שהיא חינכה את התינוק בדיוק כמו שהיא ראתה את גרמלין מגדלת את התאומים.
"התאומים של גרמלין פה?" אני שואלת את איזאיה. "אחד מהם כן", הוא מצביע על שימפנזה מגודל. "השני עבר למשפחה אחרת. אבל כשהם נפגשים הם מתחבקים וצורחים בשמחה, זה מרגש מאוד".
אני חושבת על הוגו, בנה של גודול, שהתחנך בג'ונגל בשיטת עקרון הרצף עם אמא שמחקה שימפנזה, ואני מסתכלת קצת על גרמלין, היא כבר בת 47, די זקנה יחסית לקופה, כלומר היא כמעט בגילי. אף זכר כבר לא יריב עליה, ואני מדמיינת את ג'יין גודול, כמה סבלנות היא הייתה צריכה כדי לשבת פה שנים על גבי שנים וסתם להסתכל על השימפנזים אוכלים, ישנים, מזדווגים ורבים על טריטוריה. שלושה דברים עיקריים הביאה גודול ממחקר הקופים שלה והם שינו את התפיסה המדעית. הראשון הוא שקופים מייצרים כלים, השני הוא שהם לא צמחוניים, אלא אוכלים בשר, אפילו בשר של קופים קטנים, והשלישי, שהם מסוגלים לרגשות עזים ולא הישרדותיים בעליל, שעד אותו זמן יוחסו רק לבני אדם.
ופה אנחנו מגיעים לחלק ששבר לגודול את הלב. שימפנזים הם יצורים שמסוגלים להתאהב, ממש להתאהב, כמו שקרה כאן לאחת השימפנזות. למרות שזכר האלפא כפה עליה יחסים, יום אחד היא ברחה עם שימפנזה אחר. איזאיה מספר שהיה אפשר לראות שהם נאהבים, הם נהגו לשוטט ביחד בג'ונגל. הוא היה מגיש לה פירות ואגוזים. כשהיא נכנסה להיריון, הקופות קינאו בתשומת הלב שקיבלה מהזכרים, וכשנולד לה גור, הן אכלו אותו לנגד עיניה. "היה נורא לגלות את זה", כתבה גודול. "חשבתי שהם כמונו, רק נחמדים יותר. ואז ראיתי מה הם עושים אחד לשני. ובכל זאת אני משוכנעת שיש להם נשמה, גם את החלק הרע שלה — קנאה, תחרותיות ואגו, ובעיקר את החלק הטוב שלה — אהבה. הם אפילו מתפעלים. בתוך הג'ונגל יש מפלים, והם יושבים ליד המים, ורק מסתכלים עליהם".
אחרי שעה של צוואר נקוע שמופנה אל צמרות העצים, אין לי ספק שאני לא היחידה שדמיינה את עצמה מחובקת ארוכות בזרועותיו של שימפנזה. זה כמו להתאחד עם התאום שלא ידעת שהיה לך. מין משחק מתעתע כזה, דומה לי או לא דומה. אני מתה לחבק את גימלי, זה השימפנזה היחיד שהסכים לרדת מהעץ ולהתקרב אליי, פשוט ירד וסידר לעצמו מיטה מענפים, ואז שכב שם עם הרגליים למעלה והידיים באוויר כמו בוב מארלי אחרי ג'וינט. הוא כל כך קרוב, מה יקרה אם אושיט לו יד רק לשנייה? אבל אני שוכבת ליד גימלי, אמנם רחוק ממנו, אבל עם הרגליים למעלה והידיים באוויר, בדיוק כמוהו. ולרגע נהיה בינינו משהו עדין. השימפנזים הם לא כמו הבבונים, אישה אחת הפכה אותם לסלבים עם זכויות יתר. ועדיין, דווקא העובדה שאני לא יכולה לרצות מהם כלום, לא חיבוק, לא סלפי, הופכת את זה למיוחד.
"אנחנו כל כך רגילים להאניש דברים", אומר רן. "בכל פעם שהכלב שלנו משפיל זנב ונכנס מתחת למיטה, אנחנו אומרים שהוא נעלב. ודווקא את מי שחולק איתנו הכי הרבה גנים אנחנו לא יכולים להפוך לשלנו, לא יכולים להאניש".
והוא צודק, בפעם הראשונה בחיינו זה הבן אדם שאחרי הקוף, לא הקוף שאחרי הבן אדם. אנחנו הולכים אחריהם מעץ לעץ, אנחנו מרכינים את הראש ושותקים כשהם מגלים סימנים של פחד. ופתאום אני לא חושבת על איך אני אקנה יהלומי דם בזול. אני נמצאת במקום שבו אסור לי לרצות שום דבר, ודווקא שם אני נהיית הכי אני. ואם יש איזשהו שינוי שמחכה לי באפריקה, ייתכן שהוא זה עתה התחיל.
העוני החדש
לכפר הכי קרוב לשמורת גומבה קוראים מוואנגונגו, נדמה לי. מה שבטוח זה שהם לא ראו הרבה אנשים לבנים. אנחנו מגיעים לשם בסירה שעוברת לאורך קו החוף ואוספת אנשים. ילדים משחקים בכדורגל שעשוי משקיות מלופפות בסלוטייפ, נשים יושבות בפתח הבית, חדר אחד עם כיסא ולפעמים מיטה, ומקלפות דלועים. הביוב זורם חופשי, אין פה מים זורמים, אבל לפחות לשני אנשים שראינו בדרך יש טלפון סלולרי. "זה העוני החדש", אומר לי אחד מאנשי השמורה. "אתה יכול להסתובב רעב שלושה ימים ושיהיה לך סלולרי. יכולות להיות לך נייקי שקיבלת מתייר, אבל לא מספיק כסף לקנות מחברת חשבון. וכולם פה במוד הישרדות. בגלל זה מערכות היחסים פה הן נזילות. לאישה אחת יכול להיות בעל, ועוד בחור בשביל הסקס, ועוד שוגר דדי בשביל הכסף. אף אחד לא יאשים אותה שהיא בוגדת, היא פשוט מסתדרת עם מה שיש. את נמצאת ביבשת שבה לקנות סקס זה יותר זול מלקנות דג בשוק דגים".
במרכז הכפר אירגנו לנו קבלת פנים. להקת נשות הכפר, המאמות, לבושות שחור ושורקות במשרוקיות עץ ושרות בהרמוניה. להקה של צעירים שרים על שימור היער כמו ילדים טובים. לא משנה, כי הנה סוף־סוף ההוכחה שלי שהייתי פה. אז אני קונה סל, רק שזה לא עושה לי כלום. הסל לא סתם ריק, הוא ריק ממשמעות, נקנה בלי שאני אזכור את האישה שמכרה לי איתו, כי היא כולה הייתה יד שלקחה ממני שטר.
גודול אמרה שנתינה, גם אצל הקופים, נכנסת יותר חזק כשהיא מלווה במשחקים. בתנועות גנדרניות אני מציעה למאמות את כל מה שיש לי בתיק. ואחרי הספריי נגד יתושים ומברשת השיניים, אני שולפת מאה דולר ששמרתי לשופינג ונותנת למנהיגה, בשביל העתיד. לא ציפיתי שהשמחה תהיה כל כך חזקה, זה לא שקניתי להן מחלקה קרדיולוגית. הן מרימות אותי ורוקדות איתי, ובסוף אני מקבלת מתנה — שני צמידי קש פשוטים.
ואת הצמידים האלו אני לוקחת איתי למוזמביק, לאי טרופי מסחרר ביופיו שנקרא איבו. עם הצמידים האלו אני שוחה במי הטורקיז, וראו זה פלא, הם לא מתפרקים. הצמידים האלו נשארים עליי גם כשאני סוף־סוף מגיעה למחוז חפצי, חנות תכשיטי הכסף הנודעת בכל אפריקה.
תושבי איבו מסוגלים לייצר מאבן, סכין וכמה חוטי מתכת עדיים וצמידים שנראים כמו תחרה שנרקמה מאור ירח. את תכשיטי הכסף מייצרים בקצה האי, במבצר פורטוגזי שבו כלאו מאות מבני האי בתאי צינוק, ומשם שיגרו אותם לחיי סבל, אונס ועבדות. אני קונה תכשיטי כסף, אבל צמידי הקש שקיבלתי מהמנהיגה של המאמות בשחור נשארים הרכוש הכי יקר שלי.
זה אי מושלם, איבו אשר במוזמביק, האוכל מופלא, מיני דגים ופירות ים משוחים בתבלינים חריפים. האנשים מקסימים, אני מרגישה כמו עלה גדול מרוב שהאוויר עסיסי וסקסי פה. אבל אחי, שהבטיח לי שאפריקה תשנה אותי, הוא ישמע על טנזניה ועל הקופים. מה למדתי מג'יין גודול? שהטבע הוא אהבה ואהבה היא טבע. אין לי מושג מה זה אומר, רק שמהטבע לומדים לתת ולומדים להילחם, לומדים לשרוד ולומדים לשחק כשיש רגע. ובעיקר מבינים שהכל, כל הקשיים, שווה בשביל רגע אחד שבו נוצר קשר. עיניים פוגשות בעיניים, חיוך מחקה חיוך, ומשהו משנה משהו. לאט, אבל לתמיד. •
לפנייה לכתב/ת 
