שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אל־עד, יעלי ורז הפעוט. "מנסים לתקן אותנו, להפוך אותנו לשומעים. שולחים אותנו לניתוחים ומעבירים אותנו תרגולים קשים. בדיוק כמו מי שמנסים 'לרפא' הומואים ולהפוך אותם לסטרייטים"
    7 ימים • 02.05.2017
    סימנים שבלב
    ליעלי רז ואל־עד כהן יש כמה דברים במשותף. היא לסבית והוא הומו, ושניהם חירשים. חוץ מזה הם גם חברים טובים. אז כשיעלי החליטה להרות, אל־עד החליט שהוא מצטרף למסע, ועל הדרך מתעד אותו. מהחיבור ביניהם נולד תינוק, שאותו הם מגדלים בהורות משותפת, וגם הסרט התיעודי "איך מסמנים אהבה", שיוקרן בפסטיבל דוקאביב 2017. עכשיו, כשבנם רז כבר בן שנתיים, הם מספרים על החיים המורכבים כחירשים בחברה שומעת, למה חשוב כל כך לדעת לסמן, ולמה העובדה שהילד שלהם שומע היא לא בהכרח דבר משמח
    אלון הדר | צילום: יונתן בלום

    כשאבא של אל־עד כהן הגיע לראשונה לבקר את נכדו הטרי, כל הצדדים היו לחוצים. ההורים, יעלי רז ואל־עד, וגם הסב. אין מדובר בהורות סטנדרטית: שני ההורים הטריים חירשים מלידה, הוא הומו, היא לסבית — והם החליטו להביא ילד לעולם. כשהסב הגיע, נשאלה השאלה מיד: "הוא חירש או שומע?" והשניים מיהרו לעדכן. רז התינוק שומע.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מתוך הסרט "איך מסמנים אהבה?"

     

    "הרציתי לאחרונה על אבהות חירשת", אומר אל־עד. "אמרתי: אתם יודעים מה החלום שלי? שהשאלה הראשונה שישאלו אותי תהיה 'איך קוראים לבן שלך?' ולא אם הוא מדבר או חירש".

     

    את הפער הזה, שבין החירשים לשומעים, אל־עד, 38, רצה להציף ביצירתו הדוקומנטרית, "איך מסמנים אהבה". מלבד תיעוד מרתק של מסע ההורות המיוחד, הוא חושף צוהר נדיר לעולם החירשים, תוך חשבון נפש מורכב עם משפחתו ועם חברת השומעים. הסרט, שבוים במשותף עם איריס בן משה, שגם מתרגמת לנו את השיחה משפת הסימנים, יוצג בפסטיבל דוקאביב בתל־אביב ב־16 במאי וישודר בהמשך החודש בערוץ 8.

     

    באופן מפתיע אולי עבור רוב הקוראים, העובדה שהתינוק שלהם נולד בלי מגבלת שמיעה לא הייתה בהכרח בשורה משמחת עבור ההורים. לפחות לא מבחינת יעלי, 34. "כמו שהשומעים רוצים ילד שומע, כך החירשים רוצים ילד חירש", היא אומרת. "אדם חירש רוצה שתהיה תקשורת מלאה בבית, והשפה שלנו היא שפת הסימנים. אני לא רוצה לחזור לחוויית הילדות שלי, שבה כל מי שהיה בבית או סביבי בכיתה לא הבין אותי.

     

    אלעד ורז, מתוך הסרט "איך מסמנים אהבה". אל־עד: "החלום שלי הוא שהשאלה הראשונה ששואלים תהיה 'איך קוראים לבן שלך?' ולא אם הוא חירש"
    אלעד ורז, מתוך הסרט "איך מסמנים אהבה". אל־עד: "החלום שלי הוא שהשאלה הראשונה ששואלים תהיה 'איך קוראים לבן שלך?' ולא אם הוא חירש"

     

    "אני גם לא רוצה שרז יתבייש בנו. אני רוצה שיכיר עוד הורים חירשים, הורים שהם הומואים ולסביות, שתהיה קבוצה שייכות. אבל בינתיים הוא עושה לי בית ספר, לא נותן לי להיות אנוכית. אני צריכה להיענות לצרכים שלו — מוזיקה, שירים — למרות שזה לא קשור אליי ואני לא מבינה בזה. הוא מלמד אותי לשחרר".

     

    דם חירשים

     

    ההחלטה להביא לעולם ילד משותף צמחה מתוך חברות. יעלי ואל־עד היו חברים טובים, שמאז פרידתה של יעלי מבת זוגה גם חלקו דירה. בדירה הזו סיפרה לאל־עד על רצונה להביא ילד והחלה לתכנן את המהלך. "אני זוכר שאמרתי לה: למה שלא נעשה ילד יחד", הוא נזכר. "היא אמרה: בדיוק חשבתי על זה. אחרי חצי שנה היא הייתה בהריון".

     

    עבורו, ההחלטה על הורות התבשלה במהלך מסע התבוננות עצמי ארוך. "הבן אדם שבאמת אהב אותי בלי מעצורים ובלי תנאים היה אמא, שנפטרה לפני כמה שנים. שנים אחרי שהיא מתה חיפשתי את אותה אהבה, עד שהבנתי שאף אחד לא אמור לאהוב אותי כמוה, רק אני את עצמי. כשהתובנה עלתה, הרגשתי שאני בשל להיכנס לתהליך של להביא ילד ולמצוא בן זוג ולעשות סרט. עברתי שינוי גדול: תמיד חשבתי שזה מאוד אנוכי להביא ילדים, ופתאום הרגשתי שאני רוצה להביא ילד, לתת לו מה שאני אולי לא קיבלתי".

     

    אל־עד, יעלי ורז. אל־עד: "רז לא רואה בי חירש, אלא פשוט אבא, וזה מדהים"
    אל־עד, יעלי ורז. אל־עד: "רז לא רואה בי חירש, אלא פשוט אבא, וזה מדהים"

     

    החירשות של יעלי הייתה חלק מהשיקולים?

     

    "היא כל כך חכמה, יפה, רגישה, מדהימה ומצחיקה, שאמרתי לעצמי: הלוואי שלילד שלי תהיה אמא כזו. מאוד פחדתי שאם אביא ילד עם אדם שומע, אף פעם לא ארגיש מאה אחוז בטוח. איתה אני לא צריך לעבוד על תיקונים, אני יכול להיות עצמי באופן מוחלט".

     

    יעלי: "גם כשהייתה לי בת זוג שומעת ורצינו להביא ילדים, פחדתי נורא".

     

    אחרי כמה חודשים משותפים עם התינוק, המתח בין השניים גבר והמריבות, המתועדות בסרט, התרבו. "לפני הלידה אמרנו, אנחנו חברים טובים, ניצחנו את השומעים, גרים ביחד, טבעונים, חד־מיניים, בעד הנקה, עם אותם חלומות של פיס אנד לאב", אומרת יעלי. "היועצים מ'הורות אחרת' המליצו לנו לא לגור ביחד, אבל האמנו בעצמנו".

     

    אל־עד: "הרגשתי מנותק מהחוויה ההורית, לא הבנתי מה התפקיד שלי".

     

    איך הגיעה ההחלטה להפריד כוחות?

     

    יעלי: "הבנו שאנחנו לא שני אנשים, אלא שלושה, וכל אחד מאיתנו ראה את זה אחרת. אני גם מאשימה את חוסר השינה, זה שיגע אותי, עייפות שאי־אפשר לדבר. ולא היינו בני זוג. מהמקום הכי בטוח, הכי חירש, הכי מחובר, הרגשתי שאני מאבדת את החבר הכי טוב שלי. הוא נעלם, היינו כמו זרים. כשקמתי ועזבתי את הבית וחילקנו משמרות, נוצר עוד משבר. מה יהיה עם ההנקה? אחרי כמה חודשים החלטנו שאשכור דירה ליד אל־עד. היום אנחנו שוב החברים הכי טובים".

     

    שנתיים אחרי, למשבר ההוא אין זכר. "רז לא רואה בי חירש, אלא פשוט אבא, וזה מדהים", מתמוגג אל־עד. "הוא מלמד אותי שאפשר לאהוב אותי בלי שום פשרות. זה גורם לי להבין למה בן הזוג שלי אוהב אותי, למה יעלי אוהבת אותי".

     

    יש גם חששות?

     

    "מפחיד אותי איך הוא ירגיש כשהוא יגדל. האם הוא ישים לב שכולם כל הזמן מסתכלים על הילד השומע עם ההורים החירשים? יש לזה גם מונח, 'ילדי קוד"א'. יצא לי לפגוש כמה כאלו ושאלתי אותם מה לדעתם אני צריך לעשות כדי שהבן שלי ירגיש בטוח. הם סיפרו לי שמה שהכי הפריע להם היה שההורים שלהם לא היו בטוחים בעצמם. שהם התביישו בחירשות והעבירו את זה להם. במיוחד אם ההורים שלהם היו תלויים בהם. אמרתי, אני לא אעשה את זה לילד שלי. לא רוצה להגיע למצב שהוא יצטרך לתרגם לי. אתעקש שיפנו אליי ולא אליו. הוא ילד. אני מדבר איתו בציבור, גורם לו לצחוק. להראות לו שאני בטוח באבהות שלי".

     

    אחת הסצנות המורכבות בסרט היא המפגש שבו אתה מספר לאביך שבקרוב תהפוך לאבא.

     

    "בשביל הצופים זו סצנה קשה, בשבילי זה אבא שלי, הפולני שרואה בי ילד קטן ותמיד רוצה לשמור עליי, שלא אעשה טעויות. בגלל שכל השנים הייתי בחיפוש עצמי ולא ידעתי לסיים דברים, הוא חשש שאני לא מוכן להיות אבא. מה שמצחיק זה שהוא היה מקור ההשראה שלי! כשהייתי ילד קטן, הוא היה בעל משרה בכירה מאוד בבנק והחליט לעזוב ולפתוח עסק משלו. עברנו תקופה מאוד קשה. אני זוכר שאמא שלי באה ואמרה, אני צריכה את דמי הכיס שלך, אין כסף. אבל אבא שלי לא ויתר והצליח בגדול. הוא לא מבין שאני הולך בדרכו".

     

    אל־עד נולד בעומר, האמצעי מבין שלושה ילדים, לאב סוכן ביטוח ולאם כימאית. כולם שומעים. חוויית היסוד שלו, הוא מספר, הייתה בדידות גדולה. "בקושי השתמשתי בשפת הסימנים. באיזשהו מקום רציתי להיות שומע. בבית, בבית הספר, הייתי שונה, אבל כל הזמן שידרו לי שאני חייב להיות כמו כולם. הפער הזה יצר התנגשויות".

     

    בכיתה נותר מחוץ למעגל החברתי. לא הוזמן למסיבות, לא יצר חברויות. "פעם אחת התחברתי לילדה מקובלת מהכיתה. היא הייתה חדשה ולא ידעה שאני לא מקובל והזמינה אותי למסיבה בבית שלה. בא אחד הילדים ואמר לי: תגיד, מה אתה עושה פה? בשביל מה באת? אני לא אשכח את המילים האלו. ניסיתי להשתלב, עשיתי דיאטה, עגיל באוזן. אבל כשהתיישבתי ליד המקובלים, אמרו לי, קום, הכיסא תפוס".

     

    מה הייתה החוויה הכי קשה שלך?

     

    "הייתי יושב ליד השולחן בבית ולא מבין מה אנשים מדברים. כשההורים היו רבים, הייתי שואל את האחים שלי מה קרה והם היו עונים: לא חשוב. חשבתי שזה בגללי".

     

    על העולם למד מסדרות טלוויזיה. "צפיתי ב'צעירים חסרי מנוח', קראתי את הכתוביות וחשבתי שככה העולם עובד. בגלל שלא שמעתי דיבורים ושיחות בבית או בכיתה, לא היה לי מושג איך מדברים. התמונה שהצטיירה לי מהטלוויזיה הייתה של דיבור מוגזם, צעקות, דרמה. לא הבנתי שאפשר לנהל שיחה סתמית. חשבתי שתמיד צריך להיות עומק ותוכן כבד".

     

    כדי להרחיב את השפה, קרא המון, התכתב עם הוריו ובעיקר דמיין. "פינטזתי על דברים והבנתי את הכוח של הדמיון שלי. חלמתי איך אני מצליח וכולם אוהבים אותי. עולם הדמיון המפותח הוא שהציל אותי בשנים ההן". אבל כהן מעיד על עצמו שגם היה מחובר חזק לקרקע וסימן מטרה: הצטיינות בלימודים. "אמא שלי התעקשה שאלמד בכיתה מעורבת, של שומעים וחירשים. אבל המורים לא האמינו בי. הרגשתי שהם דוחפים אותי למטה. אמרו לי, תגיד לאמא שקשה לך. אבל אני רציתי להילחם ולהוכיח שאני יכול. הפכתי לתלמיד מצטיין, עם בגרות מצוינת".

     

    והיו גם רגשות אשם. "אמא השקיעה בי את כל זמנה, ולא היה לה מספיק זמן לאחותי הקטנה או לתת תשומת לב לאבא שלי. הפוקוס עבר מאחי הגדול אליי כשנולדתי. כדי לעזור לה, סבא וסבתא עברו לגור איתנו. אני זוכר שפעם שאלתי אותה בתמימות אם היא רוצה עוד ילדים והיא אמרה: בטח, הייתי רוצה חמישה, אבל אתה כמו שלושה. כילד בן שש, לקחתי את זה מאוד קשה. לא אשכח איך, כשהייתי בן 15, אמא שלי חזרה מהצגה על אישה שנכנסת להיריון ומציעים לה לעשות בדיקת גנים כדי לדעת אם הילד הומו, והיא מתלבטת אם להפיל, כי אחיה הומו. אחרי שהיא סיפרה את העלילה, שאלתי אותה: אם היית יודעת מראש שאני איוולד חירש, היית מפילה אותי? היא אמרה, אני לא יודעת".

     

    איך הרגשת?

     

    "בכיתי. לא דיברתי איתה שלושה ימים. אם היה נולד לי ילד עם תסמונת דאון או עיוור, שיום אחד היה שואל אותי את אותה השאלה, בחיים לא הייתי אומר 'הפלה'. הייתי אומר לו, הייתי עושה הכל כדי שתבוא לעולם. אתה מושלם כמו שאתה".

     

    את זהותו המינית גילה בתקופת התיכון. "כבר בגיל מאוד צעיר ידעתי שאני נמשך לגברים, והייתי צריך להסתיר את זה בנוסף לחירשות. הייתי מאוד־מאוד בודד. לא היו לי חברים בסביבה שלי. לא ניהלתי דיאלוגים עם אף אחד מלבד אחותי הקטנה. גם לא ידעתי על מה אנשים מדברים סביבי".

     

    מתי יצאת מהארון?

     

    "בגיל 17 סיפרתי לאחותי וכעבור שנה שוחחתי עם אמא. הן קיבלו את זה מה־זה בקלות. כאילו גם ככה אני שונה — אני חירש, אז גם הומו. אני לא זוכר מה זה להיות לא־אחר. שידרתי להן שהכל בסדר ושזה לא מפריע לי. גם אבא קיבל את זה סבבה, אמר: אתה הבן שלי, אני אוהב אותך כמו שאתה".

     

    את הפריחה המינית שלו הוא מסמן בתקופת האוניברסיטה, אז למד בחוג לביולוגיה באוניברסיטה העברית, ומשם המשיך ללימודי תקשורת חזותית בבצלאל. "היה לי קשר בן שלוש שנים עם בחור שומע", הוא מספר. "אבל זרקתי עליו את כל התסכולים והמטענים שלי מהבית. הייתי מאוד קנאי לו, מערכת יחסית לא בריאה, אבל לא הייתי מוכן לוותר עליה כי הוא היה שומע".

     

    איך קיבלו בבית את בני הזוג שלך?

     

    "אבא שלי תמיד היה מאוד נחמד אליהם. אמא שלי הייתה קצת חשדנית, היא לא אהבה אף בן זוג שהבאתי. חשבה תמיד שאני יותר טוב. פולנייה, נו".

     

    לאחר פרידה קשה מבן הזוג הגיע אל־עד לטיפול, "אצל פסיכולוגית שידעה שפת סימנים והייתה מדהימה", ובסוף שלוש שנים, שבמהלכן למד לקבל את זהותו כחירש, התקבל לאוניברסיטת גאלדט בארה"ב, שם כולם חירשים או שומעים שמדברים בשפת הסימנים. "לקח לי המון שנים להפסיק להתכחש לעובדה שאני חירש. התחלתי ללמוד כמו שצריך שפת סימנים ולפגוש חירשים אחרים, גיבשתי לי זהות חירש. מאוחר יותר הבנתי שגם לקהילת החירשים הבאתי את אותן בעיות, שנבעו מחוסר כלים חברתיים. החוויה בארה"ב הייתה מעצימה וטראומטית במקביל. כמה כאפות חטפתי שם. אנשים אמרו שאני איש רע וישיר מדי וככה לא מתנהגים. הם כפו עליי שיתוף פעולה. אפילו הייתה לי שם בת זוג חירשת".

     

    אתה מזכיר את המושג זהות חירש. מה זה אומר בעצם?

     

    "חירשות היא לא על הסקאלה של נכויות אחרות כי לנו יש שפה משלנו, שפת הסימנים. זה יוצר תרבות שונה. אנשי הרפואה מנסים כל הזמן לתקן ולרפא אותנו, להפוך אותנו לשומעים. שולחים אותנו לניתוחי שתל ומעבירים אותנו תרגולים קשים. בבית הספר למשל היה אסור לי לסמן, כל הזמן הכריחו אותי לדבר ברור. אמרו לאמא שלי לתקן אותי. והיא כל הזמן הייתה עוצרת אותי ומתקנת. שלחו אותי לקלינאית תקשורת ושנאתי את זה. גרמו לי להרגיש לא בסדר. לא רוצים שנהיה נטל. לא מכילים את החריג. בדיוק כמו האנשים שמנסים 'לרפא' הומואים ולהפוך אותם לסטרייטים. אבל אנחנו נישאר חירשים. קראתי כתבה על מישהי שבחרה לעשות לבת החירשת שלה ניתוחי שתלים בשתי האוזניים ולדבריה, הניצחון שלה הוא שהבת שלה יכולה להזמין קפה ללא תיווך. אז אני, בלי ניתוח ועם החירשות שלי, יכול להזמין קפה בלי תיווך ואני בסדר".

     

    כשחזר לארץ עבד אל־עד כמה שנים בתיאטרון לעיוורים וחירשים ביפו, ועם הזמן הבין שברצונו לעבוד על סרט הקשור לקהילה. "זה לא מוסרי שמישהו לא חירש יעשה סרט על חירשים", הוא אומר. "הוא לא מכיר את נקודת המבט שלנו". הוא חבר לבמאית השומעת איריס בן משה, וביחד התחילו לצלם. לאחר חודשים של עבודה, הבין שעליו להפנות את המצלמה לעצמו. המפיק נתי אדלר לקח את ההובלה, וביחד זכו לתמיכת הקרנות.

     

    "גם כיום, כשאני מדבר עם הילד שלי בשפת הסימנים, בוהים בנו", מספר אל־עד על חייו כחירש. "פונים אליי בבקשה, אני מנסה לעזור, מבינים שאני חירש ואומרים, 'לא חשוב'. לכן לפעמים אני פשוט בונה לעצמי מסך ערפל כזה".

     

    מי בעלי הברית שלך?

     

    "כחירש לא אוכל להבין שומע והוא לא יוכל להבין אותי. אבל כשיבוא חירש אחר ויישב איתי, גם אם אני לא מכיר אותו, אתחיל לדבר איתו בשפת הסימנים ונמצא דברים משותפים. אנחנו קוראים לזה 'דם חירשים'".

     

    בקהילת הלהט"ב היו יותר סבלנים כלפיכם?

     

    "גם להם קשה לקבל את השונה. בין אם זה הומו בכיסא גלגלים או נשי מדי ובין אם הוא חירש כמוני. מנסים לעשות איזשהו נרמול. לחברים של בן הזוג הקודם שלי היה מאוד קשה לאכול אותי".

     

    יעלי: "כקהילת חירשים עברנו דיכוי, אנחנו עדיין עוברים דיכוי, ואנחנו לא מכניסים אלינו מי שלא שולט בשפת הסימנים, שומעים לא נכנסים לקהילה. גם קהילת הלסביות שעברה דיכוי לא מכניסה כל אחת. יש סינון, מיפוי. הלוואי שאמצא בת זוג חירשת, זה החלום, אבל זו קהילה בתוך קהילה בתוך קהילה, ולמי שנמצאת שם — אני לא בהכרח מתחברת".

     

    ובת זוג שומעת היא לא אופציה?

     

    "יצאתי המון עם לסביות שומעות, אבל הן היו חייבות ללמוד שפת סימנים. יש קהילת לסביות חירשות בעולם, אבל אני קצת נרתעת בגלל הנסיעות והניידות, במיוחד כשיש פה ילד".

     

    לא פגומים

     

    גם יעלי, רוקחת בבית חולים ומדריכת שחייה בכירה, נולדה למשפחה שומעת. "גדלתי בקהילה שומעת לחלוטין, והתחושה החזקה ביותר שלי הייתה תלות. אני זוכרת את עצמי יושבת בארוחת שישי עם המשפחה וכל הזמן מדברים מעליי. כל הזמן שאלתי את אמא שלי, מה הוא אומר, מה היא אומרת. הרגשתי שאני מפספסת הכל. מתישהו נמאס לי וקראתי ספר. החיים שלי התנהלו בין הבית לבית הספר ונבחרת השחייה. תקשורת טכנית לחלוטין. לא ידעתי מי אני".

     

    נשמע קשה.

     

    "אני זוכרת שנסענו עם המשפחה לסוף שבוע בבית מלון והיה קוסם. נורא התלהבתי ממנו והוא בחר בי לבוא לבמה. הוא דיבר ודיבר ואז הגיש לי את המיקרופון — כולם הסתכלו ומאוד התביישתי והסמקתי. עם השנים למדתי להוריד את הראש, להיעלם. רק בגיל 18 פגשתי קבוצה של חירשים, כולם מסמנים. רציתי להשוויץ שאני יודעת לדבר, והם סימנו 'אויש'. הבנתי שאני בתחתית של התחתית. לא יכולתי להיכנס למועדון החירשים כי רובם מדברים את שפת הסימנים. הם לא מוכנים לראות את עצמם כפגומים ולנסות לשמוע. יש להם שפה. אני זוכרת שחירשים כעסו עליי כשעשיתי ניתוח שתל, אמרו: מה, את מנסה להתנרמל? השפה יוצרת תרבות והתרבות יוצרת גאווה שיוצרת זהות. היה בארה"ב מקרה של זוג לסביות שרצו לעבור השבחה גנטית, ברירת זרע, כדי שהילדים העתידיים שלהן יהיו חירשים. אפילו הגיעו עם זה לבית המשפט. השאלה מי קבע את הנורמה. מי סימן שחירש זה לא הנורמלי".

     

    ובכל זאת, חוש השמיעה הוא אחד הדומיננטיים שיש.

     

    "הרבה פעמים אומרים לי, חבל שאת לא יודעת מה זאת מוזיקה, חבל שאת לא יכולה לחוות את זה. אבל כשחברה דתייה מהעבודה דיברה איתי על מוזיקה, אמרתי, וואי, וואי, הטעם של החזיר, חבל, חבל. אני לא רואה את זה כחוסר, זה לא בלקסיקון שלי".

     

    כשזה יבוא, זה יבוא

     

    בניגוד ליעלי, אל־עד דווקא חובק זוגיות יציבה, שנכנסה לחייו עם האבהות. "התאהבתי בו ממבט ראשון. הוא מדהים ומכיל אותי. הוא כל הזמן רוצה שאדבר איתו בשפת הסימנים, ואפילו עם רז הוא מסמן, שזה מדהים כי שניהם שומעים. אחרי שנים שהייתי נאטם, ולא הרשיתי לעצמי להיות עד הסוף עם בני זוג, השתחררתי".

     

    גם אותו, כמו את רז, אמא שלך לא זכתה להכיר.

     

    "בפעם האחרונה שראיתי אותה היא התקשרה ואמרה: אנחנו מתגעגעים אליך ובאים. הביאה את העוגה שאני הכי אוהב. פתאום היא הסתכלה לי בעיניים ושאלה אם אני מאושר. אמרתי לה, זו הפעם הראשונה בחיים שאני יכול לומר שאני מאושר, למרות שאני לבד. היא אמרה, אני מאמינה לך וחיבקה אותי. זה היה רגע מאוד חזק. אחרי יומיים היא עברה תאונת דרכים קשה. במשך חודשים היא הייתה בקומה. אבא שלי לא ויתר, היה מגיע כל יום כמו שעון, יושב ליד המיטה שלה עם רדיו ומספר לה סיפורים על הנכדים. יומיים לפני שהיא נפטרה, דיברתי עם עצמי. אמרתי, אמא, הכל בסדר אצלי, אני אשרוד, אני לא רוצה שתסבלי בגללי. את יכולה ללכת. אחרי יומיים אבא התקשר ואמר שהיא הפסיקה לנשום".

     

    כשאני שואל את השניים אם ירצו עוד ילדים נוספים, יעלי צוחקת. "הו, למה פתחת את זה?" היא שואלת. "אני רוצה, אבל אל־עד..."

     

    "כשזה יבוא, זה יבוא", אומר אל־עד. "אל תשכח שיש לי בן זוג ואני לא יכול להחליט לבד. אבל לדמיין עוד ילד עם יעלי, זה לא מפחיד אותי. אפילו משמח אותי מאוד". •

     

    alonihadar@hotmail.com

     

     

    אלון הדר

     


    פרסום ראשון: 02.05.17 , 22:06