לפני כשבע שנים, כשילדה את יונתן, היא לחשה באוזנו "אמא הולכת ואמא תמיד חוזרת", כדי להרגיל אותו לעובדה שהיא עובדת פול טיים ג'וב. "המשפט הזה חילחל אליו ונטמע", מספרת מירי נבו. "אני יכולה לספור על האצבעות את מספר הפעמים שבהן הוא בכה בבוקר כשהבאתי אותו לגן. וכשטסתי לחודש, לאולימפידת ריו, יונתן טס עם אבא שלו לחופשה ביוון, בילה עם ילדים בני גילו ולא כל כך הרגיש בחסרוני".
"אני יכולה לספור על האצבעות את מספר הפעמים שבהן הוא בכה בבוקר, כשהבאתי אותו לגן"
אבל המשפט "אמא הולכת ואמא תמיד חוזרת" הידהד באוזניה בחודשים האחרונים, כשצילמה את הסדרה התיעודית "אמהות" של היוצרות והבמאיות שרית חיימיאן וטל הררי, שכל אחד משלושת פרקיה מוקדש לאימהות מהסוג הפחות מוכר. הפרק הראשון, "אמא לא בבית" (שני, 8.5.17, שעה 21.00, ערוץ 10) מתמקד באמהות שהתגרשו ובחרו להשאיר את ילדיהן עם אבותיהם.
"זו הסדרה הכי קשה שצילמתי בחיי", היא מודה. "לא פעם בכיתי על הסט, ובסוף כל יום צילומים התרסקתי ונאלצתי לשכב יומיים במיטה. מצד אחד הקשבתי לאישה שאמרה, 'הגעתי למסקנה שאצליח לתפקד כאמא טובה רק כשאהיה אישה מאושרת' ומצד שני הלב שלי יצא אל בנה האומר, 'אני לא בחרתי להיוולד כבן שלה, היא זו שבחרה להביא אותי לעולם, אז שתיקח אחריות על המעשים שלה'. אין כאן עניין של מי מהם יותר צודק. מי אני שאשפוט או אמתח ביקורת? הגעתי לסדרה עם עמדה פנימית מאוד ברורה על תפקידה של אמא ולמדתי שהחיים הם לא שחור או לבן. במקרים רבים המציאות הרבה יותר מורכבת".
גם המסע הפרטי שלה לעבר האימהות היה מורכב. נבו מתקשה להאמין שאו־טו־טו היא תגיע לגיל עגול, 50, מפני שבעשור האחרון היא חוותה חיים שלמים. "את יום ההולדת ה־40 חגגתי שנה אחרי שנפרדתי מיועד נבו, בעלי הראשון", היא מספרת, "והייתי עצובה, מהורהרת ומאוד לבד. ידיד מוזיקאי הציע לארגן מסיבת יומולדת משותפת לי ולחברתי מיכל צפיר, נולדנו בהפרש של שלושה ימים, בחצר המקסימה של אולפן ההקלטות 'זאזא' שכבר לא קיים. ירון עיון, בעל האולפן, נעתר לבקשתו, במסיבה הוא התחיל איתי ומאותו הרגע לא נפרדנו".
כגרושה בת 40 ויתרת על האימהות?
"מה פתאום", היא מתקוממת. "הדחף לאימהות לא בער בי בשנות ה־20, יועד ואני החלטנו לדחות את ההורות לאמצע שנות ה־30, אבל הגורל רצה אחרת. כשהגענו לגיל הזה מערכת היחסים בינינו התחילה להתערער, אולי מפני שהוא גר בלונדון ואולי בגלל דעיכה שפוקדת גם זוגות שהמרחק הפיזי לא עומד בדרכם. אחרי שהתגרשנו ידעתי שהאופציה של לא להיות אמא בכלל לא עומדת על הפרק והתחלתי בתהליך של הורות משותפת. מצאתי פרטנר, לא גיי, בחור שרצה לעשות עוד ילד. הוא כבר תרם זרע, עבדנו על הניירת המשפטית ותיכננו להביא לעולם ילד שיגדל כמו אצל הורים גרושים. אבל אז הכרתי את ירון והקלפים נטרפו".
בית מלא
היא עקרה לבית הרמת־גני שבעלה (איש עסקים בן 56) ירש מהוריו. "הוא גדל בבית הזה, שלוש בנותיו גדלו כאן, ולא הפריע לי שגם אשתו הראשונה גרה כאן בעבר. הרחבנו ושיפצנו את הבית בהתאם לצרכים שלנו", היא מספרת בשעה שהוא מוציא לגינה, שחצי ממנה הוא מגרש הכדורגל של בנם, סלט כרובית שהכין בדקה וחצי וטוסטים מלחם טף, דגן אתיופי נטול גלוטן.
גם בעלך רצה לחזור לחיתולים?
"היה לו ברור שכשהוא מתחתן עם בת 40 ללא ילדים היא תרצה ילד, וזה היה כל כך ברור עד שמעולם לא דיברנו על זה. הריתי אחרי שנה וחצי והבנות שלו היו בעננים. בסקירה הראשונה הרופא זיהה בת, אז הן מילאו את הבית בפתקים עם הצעות לשמות. לסקירה המורחבת הן באו איתנו, וכשהרופא בישר שזה בן כולנו צעקנו משמחה. התברר שלכולנו היו המון רעיונות לשמות של בנות, אבל במסלול הזכרי כולנו כתבנו שם אחד — יונתן".
ליונתן יש שלוש אחיות: יסמין (26) ששיחקה ב"אליפים" וב"מפריח היונים", ליאנה (22) ששיחקה ב"שכונה" ועדן (20), חיילת. "הן לא קוראות לי 'אמא' ואני לא אמא חורגת", היא מקדימה את השאלה. "אני מירי. נקודה. היחסים בינינו קרובים ואינטימיים, לא אחת הן פונות אליי עם דברים שלא נעים להן לחלוק עם הוריהן, ואני מדברת איתן כחברה, אבל לא כחברה בת גילן. למקום שלי בחיים שלהן עוד לא המציאו הגדרה".
למה הסתפקת בילד אחד?
"כשיונתן היה בן שלוש ורציתי ילד שני, הגינקולוג שלי הציג בפנינו את הסיכונים. נכון, אפשר לבצע בדיקת מי שפיר לזיהוי מומים, אבל היא לא מזהה אוטיזם, לדוגמה, ומבחינה סטטיסטית זה היה אחד לשלושה. יש אנשים שאומרים, 'נוליד בכל מחיר ואם הגורל יזמן לנו ילד כזה או אחר נחיה עם מה שיש', אבל ירון ואני קיבלנו החלטה לא קלה — לוותר. בעיקר מפני שלא חווינו בית ריק. רק אתמול יונתן רב עם אחותו על היוגורט עם הפצפוצים האחרון שנשאר במקרר, והם רבים על השלט בטלוויזיה ועל מה לא. הוא לא גדל כבן יחיד".
את מצטערת שלא הפכת לאמא בגיל צעיר יותר?
"ממש לא. יש לי המון זיכרונות יפים, אבל אין בי געגועים או תשוקה לחזור לאיזושהי תקופה מהעבר. אני שמחה בחלקי ומאושרת יותר מתמיד. מעטים הם האנשים שזוכים לעבוד בתחביב שלהם".
נבו (לבית טננבאום) נולדה בפתח־תקווה להורים שעלו מברזיל ואת שנות חייה הראשונות עברה בפירנצה, איטליה, עקב שליחותו הביטחונית של אביה. "לחברותיי בגן סיפרתי שאבא שלי מהנדס בפיאט, מפני שזה מה שסיפרו לי". בכיתה א' היא הצטרפה לחוג להתעמלות אמנותית בהפועל פתח־תקווה ("מפני שבסלון לא היה מספיק מקום") והחלה לצבור מדליות. במקביל, בבית הספר הכירו אותה בתור הילדה ששרה בטקסים. "אמא שלי הייתה זמרת בברזיל, אחותי הגדולה מוזיקולוגית והשנייה רקדנית. למדתי בתיכון לטכנאים והנדסאים מפני שנמשכתי למקצועות הריאליים, שובצתי בכיתה מוגברת של מחוננים שהצבא גייס את כולה לפרויקט תלפיות, ואחותי ניהלה מאבק משפטי מול צה"ל כדי שירשה לי לשרת בלהקת פיקוד צפון. באודישן שרתי שיר בפורטוגזית ואת 'בלדה על סוס עם כתם על המצח' של חוה אלברשטיין. הכי לא להיט. אבא שלי חשב שלהקה צבאית זה בזבוז זמן, אבל נהניתי מאוד והמשכתי עם מיכל צפיר, חברתי מגיל 13, לשלישיית 'מנגו'. לא התכוננו להצלחה כזאת גדולה. בכלל לא חלמנו להתפרסם. שמחתי שהקלטנו שיר וחתמנו בחברת תקליטים. יכולתי להסתפק בהישג הזה".
היא סיימה תואר ראשון בחינוך גופני בוינגייט ("שם רכשתי את החברה השנייה הכי טובה שלי, יעל ארד, שבזכותה אני יודעת לשדר תחרויות ג'ודו") ותואר שני באפידמיולוגיה ובריאות הציבור באוניברסיטה העברית עם דגש על רפואת ספורט. "אימנתי נשים, לא רק ספורטאיות, עד שערוץ הספורט התרחב והיה עליי להחליט באיזה סל אני מניחה את כל הביצים שלי. בחרתי בטלוויזיה". לפני 23 שנה היא הפכה לפנים הנשיות של ערוץ הספורט וכבר 18 שנה היא מגישה את חדשות הספורט עם אלי אילדיס. "זוגיות ותיקה", היא מחייכת. "כשהיינו צעירים רבנו על ימי החופש, כי לי היה בעל בלונדון, אלי רצה להתאים את הלו"ז שלו לזה של אשתו, מיקי חיימוביץ', שהתאימה את הלו"ז שלה לזה של יעקב אילון, בן זוגה להגשת המהדורה. כל יום חופשה דרש קונסוליום של חמישה אנשים".
לא אמא דבק
אחרי ריו ("האולימפיאדה השישית שלי") היא נושאת פניה לעבר טוקיו, ובמקביל מרחיבה את נוכחותה על המסך. עם עידן אלתרמן היא מגישה בטלוויזיה החינוכית את הסדרה "חדשות מהעבר" על תולדות הציונות ("סיימנו עונה שביעית, כל עונה 30 פרקים, זה לא צחוק"), מגישה עם אילדיס בערוץ 10 את "ההחלטה" ("סדרה מאלפת, בכל פרק אנחנו מלווים מישהו שמתלבט בשאלה גורלית, מ'האם לפתוח תיק אימוץ' ועד ל'האם לעבור ניתוח לקיצור קיבה'") והיא גם הפרזנטורית של "אלטמן", מפני שעשר אצבעות לא יספיקו כדי למנות את כל תוספי הבריאות שמהווים חלק בלתי נפרד משגרת התזונה הבריאה שלה.
"אני רצה למרחקים ארוכים", היא מעידה. "ארבע פעמים בשבוע אני עושה 10 ק"מ בפארק הירקון, מאחורי הבית, שלוש פעמים בשבוע אני עושה פילאטיס, פעם בשבוע יוגה. אני בנאדם מאוד אקטיבי ובשבילי, פעילות גופנית היא צורך, היא דרך לביטוי פנימי, ומי שמגיע למצב הזה לא יכול להיגמל ממנו. בהיריון עליתי 24 ק"ג. אמרו לי 'תשחררי' אז שיחררתי עד הסוף ואכלתי הכל, כולל כיסאות ושולחנות. ולא יצאתי מבית החולים בסקיני ג'ינס. להפך, יצאתי בדיוק כמו שנכנסתי. ענקית. כמה שבועות אחרי הלידה נכנסתי לבית מרקחת לקנות חיתולים ומישהי אמרה לי, 'חתיכה כבר לא תהיי, אבל לא נורא, לפחות נשארת יפה'. ממש תודה. עשיתי דיאטה והרבה ספורט, אין קסמים, וחזרתי לגזרה אחרי חמישה חודשים".
את רצה עם מיכל צפיר?
"לא, אנחנו חיות באזורי זמן שונים. היא יוצאת בחמש בבוקר ואני רק שוכבת לישון ב־2 לפנות בוקר. בבוקר יונתן מגיע למיטה שלנו, אני ממלמלת משהו וירון לוקח אותו לבית הספר. בארבע וחצי אני זו שמחזירה אותו מהמועדונית והוא שוכב לישון לפני רבע לתשע, השעה שבה אני יוצאת לעבודה. בסדרה 'אמהות' ראיינתי נשים שאיבדו את האמהות שלהן בגיל צעיר, שמתגעגעות לאוכל של אמא ולצחוקים עם אמא, וזה השפיע עליי מאוד. למרות שזה עלול להישמע כמו קלישאה, למדתי על החשיבות של נוכחות אמהית ושל זמן משותף. כשאני עם יונתן אני איתו. אנחנו משחקים, קוראים ספרים או סתם יושבים ומדברים. אני לא אמא דבק ולא אמא חרדתית, אבל נשבעתי שלא אשאל את עצמי איפה הייתי כשיונתן גדל".
להחלטה הזו, היא מודה, יש מחיר. "זמן הוא לא משאב בלתי מוגבל ועשיתי את הבחירה שלי. ויתרתי על החיים החברתיים. בשישי בצהריים החברות שלי נפגשות בבית קפה לפרלמנט, אבל זה היום היחיד שיונתן מסיים ברבע ל־12 וזה היום היחיד שהוא אוכל שניצלים של אמא, והוא שמח להביא את חבריו מהכיתה למגרש הכדורגל שבנינו לו בבית, וגם שבת הוא יום של המשפחה. לשמחתי, רק לעיתים נדירות אני משדרת בשישי־שבת".
נשאר לך זמן לעצמך?
"תתפלאי, אבל כן. אני מתיימרת לכתוב תסריט. בעצם, לא מתיימרת. אני כותבת. זה החלום הבא".
מה היית עושה אילו הציעו לך להגיש את מהדורת החדשות של שמונה בערב?
"אני לא חושבת שהייתי מוותרת על ההצעה. אולי לא הייתי שולחת את יונתן למועדונית, אלא אוספת אותו מבית הספר בצהריים כדי שיהיה לנו זמן משותף לפני שאני יוצאת לעבודה. כשרוצים — מסתדרים. כיום אני כבר לא צריכה להזכיר לו שאמא תמיד חוזרת". *
