יש משהו היפר־ריאליסטי בשירתה של שרון אולדס. זוהי שירה אוטוביוגרפית במובהק, חשופה עד עצם הזנב, שערורייתית בנאמנותה העיקשת לכיעור האלים - וליופי האלים - של כמה מהתופעות הכי מפחידות עלי אדמות, אלה שנוהגים לציין בשמות צופן תמימים לכאורה כגון "אב", "אם", "מין", "משפחה", "אהבה", "חיים", "מוות". והנה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, האופי האוטוביוגרפי של שירתה לא מפריע לאולדס להמריא לפסגות של יופי מעודן או לצלול לתהומות של חוכמה מטאפיזית עמוקה. לא במובן של חוכמת הרוח, הפטפוט המתיימר של מיסטיקנים מכל הדתות, אלא של חוכמת הגוף. כי האמת - כך אולדס מלמדת אותנו - לא מקננת בשמיים או נחה בחיק האל, אלא נרקמת במערבולות הגוף שמתוכן אנחנו נולדים, מתחברים זה לזה בדרכים אכזריות ומענגות, מתפרקים ומתים.

אולדס נולדה ב־1942 בסן־פרנסיסקו למשפחה קלוויניסטית אדוקה: אב אלכוהוליסט שהיה אלים כלפיה וכלפי אחיה ואחותה, ואם מבוהלת ומנותקת שלא הגנה על ילדיה מפניו. היא שרדה את ילדותה - זה הפועל שהיא מתעקשת עליו, לשרוד, תוך הבהרת ההקשר שבו פגשה את המילה לראשונה: שיעור היסטוריה בבית הספר על שורדי אושוויץ. השירים על אביה הם מהיפים ביותר שאולדס כתבה, ואפשר לראות בהם בסיס להבנת שירתה בכלל. אולדס מתארת בדייקנות מחרידה כל היבט של עליבותו, כישלונותיו, אכזריותו, אבל היא לא מוכנה לבטל את אהבתה אליו, וחשוב מזה: לא מוכנה לבטל את אהבתו אליה. והאהבה הזאת, על כל התיעוב והכזב הכרוכים בה, נחשפת שיר אחר שיר במלוא כובדה הטרגי, אך גם מתגלה כערובה לשפיות וכמפתח ליכולתה של אולדס לעצב מחדש, בחייה ובשירתה, את הגורל שלתוכו נולדה. במובן זה, שירתה היא אכן שירת הישרדות, שכן לא רק אולדס שרדה, אלא גם כוחה לאהוב, ולספר את האמת המרה על אהבתה.

לצד השירים על האב, שיש בהם משהו פרוע ומלא תשוקה, מתאפיינים שירי האמהוּּת של אולדס בתחושה כמעט הפוכה של חידלון וריקנות. אולדס שייכת באופן גלוי למחנה הנשים שליבן נתון לאב, ובאופן מוכלל יותר: לגברים. למשל, לבן זוגה ואבי ילדיה, שחלק גדול משירתה עוסק באהבתה אליו. האהבה הזאת ניכרת בשני סוגים של שירים: מצד אחד שירים של אהבה מינית, משירי המין היפים ביותר שנכתבו אי פעם, שבהם מין הוא בעת ובעונה אחת ממשות גופנית מסתורית ומטאפורה מרחיקת לכת לפגיעות והתמסרות; ומצד שני בשירי הפרידה שאולדס כתבה לו אחרי שנטש אותה לטובת אישה אחרת, שירים שכונסו בספרה 'זינוק האיל' מ־2012. אלה הם שירי הינטשות יוצאי דופן, כי מה שבולט בהם אינם העלבון והבדידות אלא האהבה בהתמדתה מעבר לפרידה, ואיתה ההזדהות עם הנוטש והסליחה לנוטש. דומה שמדובר בגילום נוסף של שירי האהבה לאב, וליתר דיוק: בהבנה שהנכונות לאהוב כנגד כל הסיכויים היא תנאי להישרדות.

התרגומים של שירה סתיו הם לא פחות ממופתיים. גם בחירת השירים ממוקדת וחכמה. והספר שנוצר, 'קרקעית חיינו', הוא מספרי השירה הטעונים והנדיבים ביותר שקראתי אי פעם. הסגנון של אולדס אחיד מאוד - כתיבה אינטנסיבית ומתפתלת ועם זאת סיפורית, כזאת ששואבת לתוכה את הקורא - ובכל זאת ההרגשה היא שכל שיר נוסף בספר, כל שער נוסף, הוא פלא חדש.

קרקעית חיינו // שרון אולדס (מאנגלית: שירה סתיו, אפיק הליקון, 170 עמודים)

השדיים של אבי

הַמִּשְׁטָח הָרַךְ שֶׁלָּהֶם, מֶשִׁי הַשֵּׂעָר הַמַּבְרִיק

שׁוֹצֵף בַּעֲדִינוּת בְּמוֹרְדוֹתֵיהֶם כְּמוֹ

מַיִם. הִנַּחְתִּי אֶת לֶחְיִי - פַּעַם אַחַת,

אוּלַי - עַל תַּבְנִיתָם הַמּוּצָקָה,

אָזְנִי לְחוּצָהּ כְּנֶגֶד הַמִּטְעָן

הַשָּׁחֹר שֶׁל הַלֵּב שֶׁבִּפְנִים. לְכָל הַיּוֹתֵר

פַּעַם אַחַת - וּבְכָל זֹאת כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל אָבִי

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁדַיִם שֶׁלּוֹ, רֹאשִׁי נָח

עַל חָזֵהוּ הַנִּיחוֹחִי, כְּאִלּוּ בִּלִּיתִי

שָׁעוֹת, שָׁנִים, בָּרֵיחַ הַזֶּה שֶׁל פִּלְפֵּל שָׁחֹר

וַאֲדָמָה הֲפוּכָה.