החבריא שוכבים במיטות, מבשלים קפה, קוראים רומנים זעירים ומחכים לימים יפים
אוריאל אופק כותב להוריו מהקרבות בגוש עציון. דבורה בארון מספרת לבתה על המחסור בתפוחי אדמה. יונתן רטוש מחכה לטרמפ מירושלים הנצורה. לאה גולדברג נחה בחוף הים של תל־אביב. דוד שמעוני מקבל את הבול הראשון של מדינת היהודים. חמישה מכתבים ששלחו סופרים בישראל של 1948, על רקע הקמת המדינה
שום מאורע לא יזעזע אותי יותר | אוריאל אופק
מעלה החמישה, 14.3.48
רב שלום לכם יקיריי!
מתאר אני לעצמי כי לאחר ששמעתם על הפיצוץ בבנייני המוסדות חרדתם מאוד לשלומי (בייחוד אמא, כנראה). ובכן, אני לא הייתי אותו יום בירושלים, אלא בסביבת הרי ירושלים. אך באותה התקפה על בנייני הסוכנות נהרס המשרד שלנו, נהרג הגזבר שלנו ונפצעו המזכירה ועוד שני אחראים על השיירות.
ובתקופה האחרונה נפלו עוד שניים שהיו מידידיי הטובים: נועם גרוסמן, שהיה מפקד ה־16 שנפלו על יד עטרות, למד איתי ב'הרצליה' והוא בנו של המורה גרוסמן, ולאה רקוֹב, שנפלה באחת השיירות לירושלים, הייתה ידידה מצוינת שלי בבית הערבה, וגם שיר הקדשתי לה באותם הימים.
אך קורבנות אלה שנפלו בימים האחרונים כבר לא השפיעו עליי כל כך, ואפילו הפיצוץ בבנייני המוסדות לא זיעזע אותי ביותר. כנראה שלאחר נופלו של דני מס התחסנתי ושום מאורע לא יזעזע אותי יותר.
בינתיים ממשיכים אנו כאן בחיינו הרגילים. ניצלנו את הימים היפים האחדים שהיו כאן ויצאנו כמה פעמים (ודאי קראתם על כך בעיתון), ואילו ביומיים האחרונים התחיל לרדת גשם בלי הפסק, והחבריא שוכבים במיטות מתחת לשמיכות, מבשלים קפה וקוראים רומנים זעירים, או מנקים את "הכלים" ומחכים לימים יפים כדי לצאת מחדש. נקווה שהימים היפים יחזרו, ואם תרצו לדעת פרטים נוספים על חיינו כאן קראו בעיתון על הנעשה בשטח שבין מבואות ירושלים ועד באב־אל־וואד (שער הגיא) ועד בכלל. בינתיים הגיעו לחישות על חופש קרוב ואז אפשר יהיה לשוחח על כך בהרחבה.
ועד אז - שלום רב לכם. אני מקווה ששלחתם מכתב אליי לפי הכתובת של מוסאיוף. אגש לשם לראות. ואם טרם כתבתם, אנא כתבו, ושלחו על ידי 'אגד'. ובכן, שוב שלום.
שלכם אורי
אופק, לימים סופר ילדים בולט, עורך ומתרגם, התגייס לפלמ"ח ב־ 1944 כחובש קרבי. במלחמת השחרור שירת באזור גוש עציון, ולאורך כל הלחימה כתב מכתבים לבני משפחתו, בהם תיאר לפרטים את הקרבות ואת הווי הלוחמים. המכתב שמופיע כאן נשלח להוריו, ברוניה ואריה. שלושה חודשים מאוחר יותר נשלחה אליהם ההודעה הלקונית על נפילתו בשבי הירדני, שמופיעה כאן למעלה. כתשעה חודשים היה אופק שבוי, ובמהלכם כתב יומן וסיפורים.
בקרוב תהיה ירושלים מנותקת | יונתן רטוש (אוריאל שלח)
26.3.48
שלום בוגי,
בוגי, בוגי, לא כתבתי אלייך זה כמה. קודם באשר ידעתי כי 'מברק' עומד להתפרק ולא ידעתי מה יהיה איתי. וקשה עליי להגידך דבר ברור. ואחר כך מפני ש'מברק' נתפרק ואני נשארתי באפס כל ולא רציתי לכתוב אלייך עד אשר אדע את אשר לפניי. ורק אמש, אור ליום ו', הוחלט הדבר. נכנסתי ל'ידיעות אחרונות' ביחד עם לובוצקי. ואם אמנם אין חוזה יש לחשוב כי העבודה תישאר קבועה. המשכורת 75.
ועל כל פנים, נראה כי בקרוב תהיה ירושלים כמעט מנותקת מתל־אביב. אם רצונך, כבר כמעט כך הוא המצב. אחיה של רות, אשתו של אליהו, מחכה זה שבוע ימים למקום במכונית ואין. והשבוע יצאו נדמה לי רק שתי שיירות אזרחיות. תחילה חשבתי שאוכל לנסוע לכשבוע ימים בין עבודה לעבודה, אך לבסוף נתבררו הדברים ברגע האחרון ממש, ואצל בית מוזס, בעלי העיתון, הדברים דחופים... מתחיל אני לא לדעת כיצד ומתי אוכל לבוא.
ועל כל פנים, רציתי לבוא כדי לקחתכם הנה. (...) מבחינה חומרית כמובן - הדבר הוא אחד. היותנו יחד כאן לא תעלה לנו ביותר מכפי ההוצאות בנפרד, אני כאן ואתם שם. ונוסף על הניתוק, יהיה פירושו של הדבר גם צמצום רב במזון, בירושלים, כפי שכבר מורגש עתה, וחמסי עלייך על שלא כתבת לי על כך תחילה וביוזמתך וחיכית עד שאשאלך על כך.
וכאן נוכל להיות לפי שעה בחדר שאני נמצא בו, אצל אמי. אין זה מרווח ואין זה טוב ונוח, אבל הדבר עדיף מהיותנו מנותקים עוד כמה חודשים. ולכשנהיה כאן נראה מה אפשר לעשות, ואם אי־אפשר להשיג איזה מקום מגורים במקח השווה. ואשר לדירה, שמעתי כי עלולים להיות קשיים אבל אולי אפשר להשכירה בשכר. וכן שמעתי כי גם העברת רהיטים קשה היא, אבל אולי אפשר לסדר גם זאת. אולי אפשר להשכיר את הדירה על חלק מרהיטיה והשאר לסגור על מסגר (בייחוד את הספרים והניירות). והעיקר שתביני כי אם לא תבואי מיד, נאמר לא יאוחר מחופש פסח הקרוב מאוד, בראשית ניסן, עלולים... שלנו להימשך עוד כמה וכמה. ודי, ילדונת שלי.
... אני מחכה למכתבך בקוצר רוח. והרבה נשיקות לך. ולרומן ולאהרן. ואני מחכה לכם מאוד. ואם אוכל לבוא לקחתכם, לאחר שתעניני דבר, אבוא.
אורי
רטוש - משורר, מתרגם ומקים תנועת הכנענים - היה בין עורכי העיתון היומי 'מברק', שיצא לאור במשך פחות משנה וגיבש סביבו את תנועת לח"י, עד שעזב אותו יחד עם בנימין לובוצקי על רקע מחלוקות פוליטיות. את המכתב הזה שלח אולי למי שהייתה אהובתו בין 1944 ל־1949, גילה דותן, ובו הוא משדל אותה לעבור לגור איתו בתל־אביב, ולעזוב את ירושלים הנצורה.
ואף על פי כן, אין שקט | לאה גולברג
לודוויג שטראוס היקר,
אך זה קיבלתי את מכתבך ותודתי לך עליו וכן גם על המכתב הקודם, על תרגום 'הרי ירושלים' שעלה כה יפה ועל הקדשתך, אשר כמעט וביישה אותי.
לא עניתי לך אז מאחר שחשבתי שאולי תשחק לי הפעם השעה ותבואו לשבת זו והנה גם הפעם לא נסתייע. וצר מאוד, שכן אולי אסע אני עכשיו לשבועיים או לעשרה ימים לכרמל. הימים הבלתי נעימים שעברו כאן עלינו אמנם לא גרמו לנו שום נזק למישרין אך התישו מאוד את הכוחות ואני חשה עצמי "בשלה" בהחלט למנוחה כלשהי. אם אפשר למצוא מנוחה בימים כאלה. בינתיים רבה מאוד עבודתי ואני משתדלת לסיים ולעשות כמות עבודה גדולה ככל האפשר לפני חופשתי.
את שירי הילדים שלך אמסור על פי שתי הכתובות. היודע אתה שב'מולד' הופיע בינתיים אחד משיריך? (...)
הראיתם כבר את הבן? מקווה אני ששלום לו ושלום לכולכם.
בינתיים ניתנו לנו כמה ימים יפים. אלמלא החרדה לעתיד מה טוב היה! עכשיו אני יושבת על שפת הים, הרוח קרירה ושלווה כזאת שפשוט לא ייאמן.
ואף על פי כן, אין שקט.
אני מאחלת לכם כל הטוב. דרישת שלום לבבית מאוד לחוה.
שלכם, לאה גולדברג
לגרמנית, והיא סייעה לו בפרסום שיריו בעברית. את המכתב הזה - חלק מחלופת מכתבים בין השניים בשנים 1952־1948 - שלחה אליו גולדברג התל־אביבית לכפר ויתקין, שם חנו מפוני בן שמן במלחמת העצמאות.
את תפוחי האדמה בלעה העירייה | דבורה בארון
תל-אביב, מרץ 1948
צפורה'לי יקירתי,
זה שבוע שלא קיבלתי ממך אף מילה. ראיתי אמנם את לאה, אבל המכתבים שלך אומרים לי הרבה יותר. האוויר בימים האחרונים נתבהר וזה טוב. השמש אין לה חשבונות של מזוט, והיא משפיעה חום. על עניינינו פה את בוודאי קוראה ויודעת (...) חיה הלכה אל השוק עם שני סלים, והביאה שלוש עגבניות ירוקות, ולאה, אחרי עמידה ארוכה בתור, קיבלה לימון ענק, אשכולית גם כן גדולה ומעט שום. שמעתי שבקרוב יתחילו לחלק לחם במידה - 150 גרם לנפש ביום.
אצלנו המצב לא רע. כתבתי לראובן וביקשתי המלצה בשביל תפוחי אדמה (לעת עתה עוד יש לנו) ואני מקווה שאקבל.
חיה מבשלת יפה את הדייסה. היא, בכלל, מסורה, קונה את כל הדרוש, ובערב, כשלאה הולכת, היא עושה הכל ובלי דיבורים. (...)
עכשיו הביאו לי את מכתבך ורואה אני שאת עצובה, וזה מצער אותי. (...) הנסיעה שלך, אם לא רק התקררת, הרי, בדיעבד, היא לא רעה: ראית משהו.
מה פה? - שואלת את. שום דבר חדש. (...) את תפוחי האדמה שהביאו בלעה העירייה. אין אף אחד בשוק.
י.ר. היה פה בערב של אותו יום שנסעת. דיבר על ה"קוזינקעס" ועל חתונות. חיה נתנה לו תה ממותק היטב עם ביסקוויטים. אז שאל - מי היא? שכח. הזיכרון - מתאונן הוא - בוגד בו. בפרוזדור אחר כך, כשהתלבש, רמז ללאה ולחיה שצריך ללדת. עכשיו, אחרי שאיבדו את ששת המיליונים, יש צורך בכך. על ששת המיליונים הוא בוכה, ממאן להינחם - יהודי גדול.
קיבלנו היום, סוף־סוף, חצי פח נפט, לא הייתה לנו אף טיפה. (...)
למוניה בא איזה "הוא". לדעתי רביזיוניסט, אם לא גרוע מזה. אתמול ישב ארבע שעות. אפילו להביט לא יצאה... מדברייך אני מבינה שקר שם אצלכם. על המעיל אל תחוסי, הוא ינוח בקיץ.
שלום לך, ילדתי, וכתבי. אמא
הסיפור על דבורה בארון כבר מוכר: משנות ה־20 הסתגרה הסופרת בביתה שברחוב אוליפנט 4 בתל־אביב ולא יצאה ממנו יותר מ־30 שנה. גם לא להלוויית בעלה. את אורחיה קיבלה כשהיא שכובה במיטתה. עם צפורה בתה ניהלה מערכת יחסים צמודה, אובססיבית, והייתה למעשה חברתה היחידה. את המכתב הזה שלחה בארון לצפורה ששהתה בבית הבראה בגבעת ברנר, בניהולה של לאה ברלין, המוזכרת במכתב. חיה, המופיעה בו, סייעה לבארון במלאכות הבית ובמשימות קריאה.
אני ממהר לקנות בולים | שמאול שמעוני
לאבא ואמא היקרים שלום!
הריני שולח לכם הפעם מכתב קצר שבקצרים, שכל עיקרו אינו אלא "חנוכת" הדואר והבולים שלנו. אני ממהר כעת ללכת ולעמוד בתור לקניית בולים, ומשום כך אין לי כעת זמן רב לכתיבה. כעת, כשהקשר לתל־אביב נתחדש, ושוב אין קושי מיוחד בשיגור מכתבים, ודאי שאכתוב לכם לעיתים קרובות, וסבורני שאף אתם תעשו כך. אבל אין חדש ועדיין אני ממשיך באותו קורס שכתבתי לכם אודותיו. מחרתיים כנראה ייגמר הקורס. מה אעשה אחר כך עדיין איני יודע בבירור.
ושלום רב וכל טוב, וכתבו הרבה.
דוד שמעוני - משורר, סופר ומתרגם יליד רוסיה - התיישב בתל־אביב בשנות ה־20. את המכתב הזה שלח אליו בנו, שמואל שמעוני (שהוא גם אביו של הסופר יובל שמעוני), ארבעה ימים לפני ההכרזה על הקמת המדינה, עם שוך הקרבות באזור ירושלים, שבהם לקח חלק כחייל בהגנה. על הבולים מוטבע עדיין השם 'מדינת היהודים', שכמה ימים לאחר מכן הוחלף בהחלטת בן־גוריון ל'מדינת ישראל'.