זה מעצבן
"מועדון לילה", ערוץ 2, 21:37
ב"מועדון לילה" לא מספרים בדיחות — צורחים אותן. השאגות של המשתתפים כה רמות, עד שניתן לחשוב שהם שכחו מקיומו של המיקרופון. אבל כמובן שהם זוכרים. הווליום שבו התוכנית מתנהלת הוא לא טקטיקה, אלא אסטרטגיה. הדציבלים הם דרך לשדר אנרגיה, התרחשות, דינמיקה של חבר'ה. לכן גם הדגש על צחוק גועה, מתגלגל, בולט. או המחוות הפיזיות — קמים, הולכים, מנפנפים בידיים. שלא נתבלבל בטעות: באמת־באמת כיף פה.
אבל לא כיף ב"מועדון לילה". גם לא משעשע או סתם נחמד. מה כן? בעיקר מתיש. המאמץ העילאי של ארז טל ושות' להרים ולהרים ולהרים מייצר לרוב תחושת ניתוק. כל כך שמח באולפן עד שבבית כבר לא עצוב, רק מעייף. ומשלב מסוים לא אכפת לך אם זה מצחיק או לא. יותר חשוב שיהיו בשקט.
זאת העונה השישית של התוכנית — המשודרת בזכיינית "קשת" על פני יותר מעשור — אבל ההומור שלה לא גדל בחודש. הפאנליסטים מתחלפים, הנושאים משתנים, אבל היא עדיין מעוז של גבריות מזיעה, שתופסת את הצופים כמכונות גיחוך נטולות סטנדרט ופשוטות מאוד להפעלה. כלומר מספיק שישראל קטורזה יעווה את פניו או שעפר שכטר יגיד משהו סמי־גס אבל במהירות — ובבתים תתחיל השתוללות. מייאש.
למרבה הצער, גם קומיקאית מבטיחה וחריפה כמו לאה לב נפלה לבור האינפנטילי שנכרה סביבה. מנגד, אבי נוסבאום שמר על ממוצע שנינויות סביר. את ה"חיקוי" של טל פרידמן לג'סטין ביבר לא היה נעים לראות, דווקא מפני שהיה בו משהו שהזכיר את הדמויות שגילם ב"חלומות בהקיציס" וכמה הכישרון המוטרף שלו מאותה תקופה התנוון. את תופעת אורי חזקיה אני מתקשה להסביר.
הגימיק המרכזי אמש היה המתיחה הסדיסטית שארז טל אירגן לקורין גדעון. המגישה תומרנה להאמין שטל שבר בקבוק על ראשו של ניג'ס אקראי בזמן שידור חי של "האח הגדול". היה מפעים לחזות בגדעון ממשיכה לתפקד בכל מחיר, כי הרי ידוע שאלוהים ציווה על ישראל "שואו מאסט גו און" עוד במעמד הר סיני.
מצד שני, קל היה לרחם עליה בסיטואציה מלחיצה שכזאת. אבל לה לפחות התאפשר לנקום ולהטיח עוגה בפרצופו של טל, ללא ספק הרגע המזכך של הערב. המשתתפים של "האח הגדול" עוברים חוויות לא פחות טראומטיות ולא זוכים להזדמנות כזאת. גם לא צופי "מועדון לילה".
בקטנה
לפני "מועדון לילה" שודר בערוץ 2 "כמו בבית", מסעה של כתבת הצרכנות לי אברמוביץ' בעקבות שוקי האוכל הביתי ברחבי הארץ. כי למה להסתפק ב"תוכנית חיסכון" ובמהדורה מרכזית באורך שעה אם אפשר לדחוף לפריים טיים עוד אייטם נרחב בנושא תת־זניח. ואכן, המסקנות מסעירות ולא נותנות מנוח: מתברר כי לפעמים מזון המוצג כ"ביתי" לא באמת הוכן בבית ולא "סבתא" בישלה את הקובה, אלא המפעל. ומה הלאה? חומוס "אס־ לי" הוא לא לגמרי אסלי? הפלאפל "מספר 1" — רק מספר 32,523 ?
לפנייה לכתב/ת 
