ראשון 16 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 08.05.2017
    קחו את הכסף ועִזבו
    בן־דרור ימיני

    הגירה עומדת במוקד השיח הציבורי באירופה והיא משנה את פניה של היבשת. היא הייתה אחד הנושאים, אולי המרכזי, בבחירות שהתקיימו אתמול בצרפת. וההגירה האפריקאית הייתה ונותרה נושא מעורר מחלוקת ומדנים גם בישראל. כמו במדינות המערב, גם בישראל השאלה המרכזית היא איך שומרים על כבוד האדם – וגם מסתנן, פליט ומהגר הם בני אדם – תוך כיבוד רצונה של הקהילה, ובכלל זה המדינה, לקבוע מי זכאי להתגורר בתוכה.

     

    רוב המדינות המתוקנות מציבות מחסומים. זה לא רק טראמפ עם החזון על גדר בין ארה"ב למקסיקו. באירופה הוקמו בשלוש השנים האחרונות גדרות הפרדה בגבולות יותר מאשר בעשרות השנים האחרונות, ומדינות אירופה מוכנות לשלם מיליארדים לטורקיה כדי שתעצור את זרימת המהגרים, בעיקר מסוריה. "החברה הפתוחה" הייתה ונותרה פנטזיה.

     

    הרצון בשמירה על רוב בעל מכנה משותף, תרבותי או לאומי, אינו גזענות. להפך. מחקרים שונים מוכיחים שסולידריות היא פועל יוצא של אתוס משותף, שמדינת רווחה היא פועל יוצא של מדינת לאום, וככל שגדל מספר הזרים במדינה - כך קטֵנה הסולידריות החברתית. הנכונות לשלם מסים גבוהים, כמו ביפן או במדינות סקנדינביה, היא תוצר של הומוגניות. בארה"ב, כמדינת מהגרים, הנכונות הרבה יותר נמוכה.

     

    ערבות הדדית מתקיימת רק בקהילות עם מכנה משותף. ההבלים שמוכרים לנו חסידי ההגירה והפוסט־לאומיות לא עומדים במבחן המציאות. הרי בכל שכונה שבה יש יותר מהגרים, יש יותר מתחים ומדנים ולא יותר אחוות עמים. זה נכון לפרברי פריז וסטוקהולם, כפי שזה נכון לפרברי תל־אביב.

     

     

     

    יש ויכוח בין חוקרים בנוגע למניעים של ההגירה ההמונית. פרופ' ארנון סופר טען בהקשר של מבקשי המקלט בישראל שמדובר בעיקר בהגירת פרנסה. חוקרים אחרים, בעיקר אלה שמזוהים עם ארגוני סיוע, טוענים שמדובר בפליטים הנמלטים על נפשם. גם ללא הכרעה, עדיין יש צורך גם במתן אפשרות לקיום בכבוד וגם במנגנון עידוד לשיבה לארץ המוצא. כך, למשל, דוחות שונים שהתפרסמו בדנמרק, בשווייץ ובבריטניה קובעים שאין חשש לעינויים או לגיוס בכפייה לעשרות שנים למי שחזרו או הוחזרו לאריתריאה. ארגוני הזכויות, לעומת זאת, ממשיכים להציג טענות הפוכות.

     

    ב־2013 הופיע שגריר אריתריאה בפני מאות אריתריאים השוהים בישראל על תקן של מבקשי מקלט. מדובר באוהדי המשטר. שום סכנה לא נשקפת להם אם יחזרו לארצם. ולמרות זאת, הם עדיין כאן. ובכל מקרה, שליש מכלכלת אריתריאה מבוסס על כספים שמגיעים מהפזורה האריתריאית בעולם. ההערכה היא שמבקשי המקלט מעבירים כ־1,000 שקלים מדי חודש. זהו תמריץ שמעודד השתקעות כלכלית בישראל.

     

    איך מיישבים בין הערכים המנוגדים? איך מאפשרים למבקשי מקלט מאפריקה או ממקומות אחרים קיום בכבוד, ובמקביל מעודדים אותם לחזור למדינות מוצאם? אחת התשובות היא מתן אפשרות לפרנסה בכבוד תוך הפרשת חלק מהשכר לקרן מיוחדת שתעמוד לרשות העובד ליום שבו יעזוב את המדינה. זה בדיוק מה שאמור לעשות חוק הפיקדון, שנכנס לתוקף בתחילת החודש. התגובות העוינות היו צפויות מראש. ערוץ 2, למשל, שידר לפני כמה ימים דיווח עוין מאוד על החוק. זה היה דיווח חד־צדדי ובעיקר לא רציני.

     

    אכיפת החוק לא תהיה קלה ולא פשוטה, משום שחלק ניכר ממבקשי המקלט מועסקים בעבודות זמניות. אבל במקום מנגנונים אחרים שקשורים למבקשי המקלט, כדאי להשקיע קצת יותר מאמצים במנגנון של הפרשת שכר לקרן מיוחדת. זה לא פתרון יחיד, וגם לא פתרון אידיאלי, אבל נדמה שבניסיון למצוא נקודת איזון שמשרתת גם את כבוד האדם וגם את האינטרס הלאומי – מדובר בכיוון הנכון. √