משורר הצעיר אייל שלום זכה בשני פרסים ספרותיים (פרס 'שירה על הדרך' ופרס שרת התרבות) עוד לפני שהספיק להוציא את ספרו הראשון, וכשהספר יצא הוא התקבל בתרועות שרוב המשוררים יכולים רק לחלום עליהן: ראיון ארוך ומלא סופרלטיבים ב'הארץ', ביקורות מפרגנות וכו'. לשתי השאלות שעולות כשקוראים משורר חדש - האם הוא שווה משהו? ומה בעצם הסיפור שלו? - נוספת במקרה של שלום שאלה נוספת, לא פחות מעניינת: מה הופך דווקא אותו לחביב על סוכני תרבות, דהיינו - ליקיר הברנז'ה?

הדבר הבולט ביותר בספר נמצא בעטיפה. הדימוי שמקשט אותה הוא ציור מהמאה ה־17 של הצייר הפלמי פרנץ סניידרס, שנודע בתאוותיו הזואולוגיות. סניידרס התמחה בציור בעלי חיים, בסצנות ציד למשל, ובציור ששלום בחר לעטיפת ספרו בולטים פגרי בעלי חיים שניצודו - ברבור, טווס, אייל - וכעת הם מוצעים למכירה, נוצצים כפוחלצים ומעוותי צורה כקדושים נוצרים מעונים. אפשר לנסות להבין מה הייתה משמעות הציור לפני מאות שנים, אבל ברור שמנקודת המבט של קוראי שירה עברית בת זמננו מדובר בציור מפתיע ומרתיע, המתפאר בתצוגה חסרת בושה של שליטה ומוות.

הצד הנועז שניכר בדימוי העטיפה לא משתקף בשירי הספר עצמם, שיש בהם דווקא משהו מסתתר, מתפתל, מתחפש. אבל כשמנסים להבין מה בכל זאת מתחבא שם, מתחת למילים, מגלים הדים שונים של הסצנה המבהילה המצוירת על העטיפה - בעיקר מפגשים טעונים בין מוות וחיים, או כמו שהמשורר מנסח את זה בלשונו הרומנטית: מפגשים בין "סוף" ל"סף" ובין "קץ" ל"יקיצה". מפגשי החיים והמוות האלה נעשים מובנים יותר באותם מקומות בספר שבהם הם לובשים דמות של חיזיון גופני אכזרי המתואר דווקא באמצעות מילות צופן כ"רגיש" ו"עדין", אולי משום שיש בו קווים סאדו־מזוכיסטיים גלויים, כלומר: אלימים מרוב ערגה והתמסרות. למשל: "וכשהלך ממני הגיע/ איש רגיש עם כפפות שסגר/ את מעילי חזק על הבשר/ מזורזות חיווט את הוורידים במעלה הצוואר/ ותיארך/ בשתי ידיו כפל את היתרות/ על החזה הכה אבוקות אצטילן לסמן// הוא עשה זאת בעדינות יוצאת מן הכלל..."

החיבה לדימויים סאדו־מוזיכיסטיים ממקמת את שלום במסורת משמעותית בשירה הישראלית הצעירה, שמוליכה מיונה וולך דרך חזי לסקלי עד עורכת ספרו של שלום, ענת זכריה. אבל בניגוד לרדיקליות הפמיניסטית של וולך, להומור השחור של לסקלי או לתשוקה הרב־ממדית שניכרת אצל זכריה, בדימויים של שלום יש לעיתים קרובות משהו אטום, מנותק, כזה שנוטה לבטל ולהכחיש את עצמו, ולכן אפל וקודר יותר, לטוב ולרע. ההרגשה היא שבמאבק בין חיים למוות שלום מרותק יותר מאחרים לצד המוות שבמשוואה. ואולי פולחן המוות הוא שמסביר איך הפך ליקיר הברנז'ה: כשאין חזון ספרותי ברור, וההווה הספרותי הולך בכיוונים שנראים בעיתיים - פוליטיים וחברתיים מדי, למשל - מתגלה המוות על נגזרותיו: אלימות, ריק, הכחשה והעדר, כבשורה אלטרנטיבית מסעירה.

בלי קשר לברנז'ה ולכמיהותיה, אין ספק ששלום הוא משורר מבטיח עם אהבת אמת למילים, למסתורין ולמוזיקה שלהן. כבר בספרו הראשון יש הרבה שורות חזקות ומהלכים מקוריים וחכמים, ואפשר להניח שבמשך הזמן הם גם יתחברו לשירים משמעותיים; ברגע ששלום ישתחרר מהקסם שהריק והאין מהלכים עליו, ויוציא מן הכוח אל הפועל את הכאב והפגיעות הגדולים שניכרים בשיריו, שלעת־עתה יש בהם משהו קצת חלזוני ומכונס בעצמו: כמעט עוברי או בתולי מרוב בהלה עצורה וכמיהה נואשת.

ג'וני נעדר // אייל שלום | עם עובד 98 עמ'

תְּחִלָּה הָיָה הַגּוּף תּוֹכוֹ

כְּבָרוֹ, סִתְרוֹ כְּגִלּוּיוֹ וְאָז

פָּחוֹת וּבִקְפִידָה. וְלִפְנֵי שֶׁזֶּה רִחֵף זֶה

נִגְרָר עַל יְצוּלוֹ, בְּקִפּוּלוֹ הָעֻבָּרִי יָדַעְתִּי

שֶׁיִּבְכֶּה עַל הַמִּטָּה.