שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לתוכן הכתבה. שחקנים: קים חן ועמרי לוקאס, סוכנות ADD, סטיילינג: לימור ריחנה, בגדים: הודיס, אירה, עדיקה , קסטרו, נעליים: אלדו ,איפור ושיער: ליאט בן שמשון
    7 ימים • 10.05.2017
    ילדי המילניום
    דתיים יותר, ימניים יותר, מפוכחים יותר ומאמינים במוסדות המדינה הרבה פחות. מחקר רחב היקף בחן את העמדות האישיות והלאומיות של בני הנוער והצעירים של ישראל 2017 וקובע: הדור הבא פחות ליברלי, פחות אופטימי, ממש לא מוטרד מהשד העדתי ‑ אבל משוכנע שהמחלוקת הכי מסוכנת במדינה היא זו שבין היהודים לערביי הארץ. כך חושבים הישראלים החדשים: הסיפור המלא
    שרי מקובר-בליקוב | צילומים: רמי זרנגר

    67% מכלל האוכלוסייה היהודית הצעירה בישראל (צעירים ובני נוער) מגדירים כיום את עצמם כימנים (כולל מרכז נוטה לימין). במקרה של התנגשות בין צורכי הביטחון לבין הדמוקרטיה, 82% מהצעירים היהודים יעדיפו את צורכי הביטחון. 73.9% מהם סבורים שהרבה לפני שאלת הטרור והחינוך, הבעיה הכי חשובה שהממשלה צריכה לטפל בה היא יוקר המחיה. וגם: לא השסע בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, או אשכנזים ומזרחים נתפס כאיום הגדול ביותר על החברה הישראלית, אלא דווקא השסע שבין היהודים לערביי ישראל. כך עולה ממחקר מקיף ושאפתני שנעשה בארץ בקרב צעירים ובני נוער במגזר היהודי והערבי, החילוני והדתי, המסורתי והחרדי, ואשר תוצאותיו מתפרסמות כאן לראשונה.

     

    המחקר מספק הצצה לעולמו של הצעיר הישראלי החדש: שובר חזק ימינה, מתקרב לדת ופחות אופטימי לגבי עתידה של המדינה; לא מאמין למנהיגים, גם לא לבית המשפט ולשאר מוסדות המדינה, אבל בה בעת חש רצון נואש להשתייך; מודאג מהמצב הביטחוני, אבל בכל זאת חש כאן ביטחון ולא חולם לעזוב; והסכסוך הישראלי־פלסטיני? את זה הוא שם כרגע בצד. הרבה יותר דחוף לו להשיג דירה, ואם אפשר גם ליהנות קצת בחיים.

     

    המחקר הבודק את עמדותיהם האישיות, הלאומיות והחברתיות של הצעירים ובני הנוער נערך מטעם מרכז מאקרו לכלכלה מדינית וקרן פרידריך אברט בישראל לאורך 18 שנה. זהו החלק הרביעי מתוך סדרה של מחקרים שנערכו אחת לשש שנים, החל משנת 1998. מטרתם היא לא רק לבחון את עמדות הנוער (גילאי 15־18) והצעירים (21־24) בישראל, אלא גם לבדוק כיצד כל דור צעיר שונה מקודמו.

     

    את המחקר, שהשנה נסקר בו מדגם של 1,264 איש, ערכו ד"ר רובי נתנזון, איתמר גזלה, ד"ר מינה צמח וד"ר דליה שיינדלין. "העובדה שזו הפעם הראשונה שמתקיים בארץ מחקר בהיקף כל כך גדול מאפשרת לא רק לבחון את עמדות הנוער והצעירים לאורך זמן, אלא גם לסייע למקבלי ההחלטות לעצב מדיניות שתתמודד עם התהליכים האלה", מסביר החוקר החברתי ד"ר נתנזון. "העבודה עם נתוני העבר מאפשרת לנו ללמוד כיצד בני הנוער של אתמול, המבוגרים של היום, ניתנים להשוואה עם האנשים שהם כעת המנהיגים של מחר", אומרת ד"ר שיינדלין, מומחית לדעת קהל ועמיתת מחקר במכון "מיתווים".

     

    פיגוע דריסה בטיילת ארמון הנציב בירושלים בינואר. שליש מהנוער היהודי חש איום על ביטחונו האישי
    פיגוע דריסה בטיילת ארמון הנציב בירושלים בינואר. שליש מהנוער היהודי חש איום על ביטחונו האישי

     

    מהמחקר עולה כי יהודים צעירים חילונים מעולם לא היו פסימיים יותר לגבי עתידם מאשר כיום. הערבים, לעומתם, אופטימיים הרבה יותר בהשוואה לעבר, ורבים מהם מאמינים שביכולתם להגשים את מטרותיהם בישראל. המחקר מצביע על קשר הדוק בין הגידול המתמיד בשיעור הצעירים היהודים המסורתיים והחרדים לבין הנטייה שהולכת וגוברת לעבר הימין הפוליטי. עוד עולה מהמחקר כי לאט אך בהתמדה מאבדת המדינה את האמון של אזרחיה הצעירים במוסדות הדגל שלה, כולל אפילו צה"ל. מידת האמון שהישראלים החדשים רוחשים להם הגיעה לנקודת שפל.

     




     

    חילונים או דתיים?

     

    בעשרות השנים האחרונות ירד שיעור הנוער והצעירים (עד גיל 25) בישראל ל־15% מכלל האוכלוסייה, שמהווים1.26 מיליון איש (נכון ל־2015). כשני שלישים מהם יהודים, והשליש הלא־יהודי מורכב ברובו מערבים מוסלמים, ומיעוטו מדרוזים, ערבים־נוצרים וחסרי דת. שיעור הערבים מכלל האוכלוסייה הצעירה (נוער וצעירים) גבוה כיום כמעט ב־20% משהיה בשנותיה הראשונות של המדינה. שיעור היהודים הולך ופוחת ביחס לשיעור הנוער והצעירים הכללי.

     

    אחד הממצאים הדרמטיים שעליהם מצביע המחקר הוא שהאוכלוסייה הצעירה היהודית הפכה לדתית יותר. ב־2004 יותר ממחצית ממנה הגדירו את עצמם כחילונים (54%). היום רק כ־40% מגדירים את עצמם ככאלה. גם שיעור בני הנוער והצעירים שמגדירים את עצמם כחרדים או כמסורתיים גדל באופן משמעותי. היום, 35% רואים עצמם כמסורתיים, בעוד שב־1998 רק 29% אחוז הגדירו עצמם כך, וב־2004 – 26%. מספר החרדים עלה מ־9% בלבד בשני הסקרים הקודמים ל־15% היום.

     

    הפגנה של חרדים בצומת בר אילן בירושלים במחאה על גיוס אברך בפברואר. מספרם של אלה שחושבים שחוק הדת יכריע את חוק המדינה הולך וגדל בהתמדה
    הפגנה של חרדים בצומת בר אילן בירושלים במחאה על גיוס אברך בפברואר. מספרם של אלה שחושבים שחוק הדת יכריע את חוק המדינה הולך וגדל בהתמדה

     

    על פי עורכי המחקר, הסיבה להתקרבות לדת לא נובעת רק מהילודה המוגברת בקרב חרדים ודתיים. ד"ר נתנזון: "קצב הילודה באוכלוסייה הדתית מהיר יותר, ומספריה עולים בהתאם, אבל גם הנסיבות הסביבתיות משפיעות. באווירה החברתית והלאומית שנוצרה בישראל בשנים האחרונות, עולה הצורך להגדיר את הזהות העצמית, במיוחד בקרב הצעירים. החילונים צריכים לקבל יותר מדי החלטות, והנטייה לדת מעניקה עוגן וביטחון ומקלה את תחושת הבלבול שמאפיינת את הגילים האלה בעולם כולו".

     

    דמוגרפיה ופתיחות לעולם היו פה גם בעבר, למה ההדתה התגברה דווקא לאחרונה?

     

    "דור 1998 היה יותר ביקורתי ושאף למטרות שהיום כבר פחות רלוונטיות, כמו שלום או תרומה לקהילה. הצעירים של היום מתנהלים בעולם שבו הערכים מכוונים פחות, וצריך לדאוג לעצמך ולהסתדר לבד בקריירה, בחיים ובמיקום הלאומי. זה מביא לתחושת ריקנות וחוסר ודאות, וכשפונים לדת, הערכים מוגדרים יותר, המטרות ברורות ויש תחושה של יד מכוונת. בנוסף לכך, בישראל יותר מכל מדינה אחרת בעולם, הנטייה לדת משתלבת עם הנושא הלאומי. במצב הביטחוני המעורער יש לא מעט בני נוער ששואלים את עצמם על זכות קיומנו פה, וגם לשאלה הזאת הדת נותנת תשובות מאוד ברורות".

     

    העלייה בדתיות, חשוב להדגיש, היא נתון רב משמעות. ממחקרי דעת הקהל בארץ לאורך שנים נמצא כי רמת הדתיות היא המאפיין הדמוגרפי החזק ביותר בהשפעתו על עמדות פוליטיות של אזרחים יהודים (אך לא של אזרחים ערבים). לטענת החוקרים, בקרב יהודים, זהות דתית או חילונית משפיעה לא רק על נושאים הקשורים ישירות לדת, אלא גם על היחס לזהות הלאומית, ליחסי יהודים־ערבים בישראל, לסכסוך הישראלי־פלסטיני ועוד. למשל, ככל שהצעירים היהודים דתיים יותר, כך פוחתת החשיבות שהם מייחסים לערכי הדמוקרטיה.

     

    ד"ר רובי נתנזון
    ד"ר רובי נתנזון

     

    "הקונפליקט בין דת למדינה הוא חסם מרכזי בקיום הדמוקרטיה", אומרת ד"ר שיינדלין. "הנטייה של הצעירים הדתיים והחרדים היא להתחייב לחוקי דת יותר מאשר לחוקי המדינה. לכן, כשנוצר מתח בין שניהם, הם ימצאו את עצמם בקונפליקט".

     

    דוגמאות לא חסרות. ד"ר נתנזון: "קונפליקט כזה נוצר בוויכוח על חופש התנועה בשבת, בסירוב לפנות יישובים, במגבלות של כשרות — ערכים בסיסיים ביותר במדינה דמוקרטית שמאפשרת לכל אזרח להחליט בעצמו מה יעשה בשבת או במסעדות במרחב הציבורי".

     

    במקרים כאלה מה יכריע, חוק הדת או חוק המדינה?

     

    "במגזרים מסוימים יכריע חוק הדת, ובאחרים חוק המדינה. אבל אפשר לומר שמספרם של אלה שחושבים שחוק הדת יכריע הולך וגדל בהתמדה".

     

    ד"ר דליה שיינדלין
    ד"ר דליה שיינדלין

     

    לדברי ד"ר שיינדלין, הקרבה או הריחוק מהדת חוזים במידה רבה עמדות ליברליות. "ככל שהחברה דתית יותר, היא הופכת לשמרנית יותר, ימנית בדעותיה", היא אומרת. "חשוב להדגיש שגם בתוך הציבור הדתי עשויים להיות פלגים שהם לא בהכרח ימניים, אבל כיוון שהמגזר הדתי בכללותו הולך וגדל מסיבות דמוגרפיות, הוא משפיע על החברה הישראלית ומטה אותה לכיוון עמדות הימין. הצעירים של היום, שעתידים להפוך לדור הבא של הישראלים הבוגרים, יהיו ימנים יותר, דתיים יותר ופחות ליברלים מקודמיהם".

     

    ימנים או שמאלנים?

     

    ואכן, כאשר מנסים לייצב את הישראלי החדש על הציר הפוליטי ימין־שמאל, ניתן להיווכח בתזוזה הדרגתית ימינה. בני הנוער והצעירים היהודים נוטים לימין, ואילו הערבים ממצבים את עצמם במרכז או כלל לא ממצבים את עצמם על הרצף. המותג "שמאל", מתברר מהמחקר, נפגע אנושות בעשור האחרון. 16% בלבד מהאוכלוסייה הצעירה היהודית (בני נוער וצעירים) ו־10% מהאוכלוסייה הצעירה הערבית משייכים עצמם לשמאל. זאת, לעומת 25% מהאוכלוסייה הצעירה היהודית ו־50% מזו הערבית ב־2004.

     

    על פי המחקר, גוש הימין הוא המרוויח העיקרי מהצניחה בהזדהות הצעירים עם השמאל, בעוד בקרב הערבים גדל חלקם של תומכי המרכז. החלוקה המגדרית הפנימית מעניינת: בקרב תומכי השמאל היהודים, יש יותר גברים, בעוד שבקרב תומכי השמאל הערבים, דווקא הנשים הן הרוב.

     

    ד"ר מינה צמח
    ד"ר מינה צמח

     

    על פי עורכי המחקר, התנועה לכיוון הימין החלה במהלך האינתיפאדה השנייה. ב־2004, 56% מהצעירים היהודים הגדירו עצמם כימנים (לעומת 47.8% ב־1998), 25% כשמאלנים (לעומת 32% ב־1998), ו־8% כאנשי מרכז (לעומת 10% ב־1998). כיום, כאמור, כמעט שלושה רבעים מהצעירים ו־62% מבני הנוער משייכים עצמם לימין (כולל מרכז נוטה לימין). אנשי המרכז מהווים קצת יותר מ־10%. המגמה ברורה: הנוער היהודי הפך ניצי יותר.

     

    "צעירים אגרסיביים מטבעם, וגם מושפעים מעמדות הצבא", מסבירה ד"ר מינה צמח, מנהלת מדעית במכון "מדגם" ועורכת החלק הכמותי במחקר. "ומאחר שההורים שלהם ימנים, הם ממשיכים בדרכם ומקצינים אותה. בכך הם שונים מדור העבר שמרד בהורים ובחר באידיאולוגיה אחרת. הצעירים של היום ממשיכים את דרך האבות ועוד מוסיפים עליה".

     

    ד"ר נתנזון: "הימין מציע לצעירים תשובות ברורות ומוגדרות בכל הקשור לאדמה, לדת ולמדינה. השמאל, לעומתו, מציע אלטרנטיבה הרבה יותר ליברלית ועם הרבה מאוד אופציות. אין מנהיגות אחידה, אין תשובות חד־משמעיות לגבי תהליכים. בימין הדברים ממוסמרים, ובאופן טבעי צעירים מחפשים פתרונות ברורים והנהגה שמדברת בקול אחיד. יותר קל להם להזדהות איתה מאשר עם שיח ליברלי פתוח, שלפעמים גם מתורגם לכמה פנים. בסביבה פוליטית מוגדרת קל מאוד להגיע למצב שבו המילה 'שמאל' הופכת לכינוי גנאי והמושגים הדמוקרטיים משויכים אוטומטית לקטגוריה 'שמאלנית'".

     

    השמאל הישראלי יכול לקוות לשינוי כלשהו בקרוב?

     

    "אנחנו חיים בחברה של שבטים, שכמעט אין ביניהם תזוזה דמוגרפית. כל אחד תקוע בשבט שלו והחיבור בין כולם רופף. במהלך העבודה על המחקר שמענו מכמעט מחצית הצעירים רצון למשהו משותף שאפשר להתלכד סביבו, סוג של כור היתוך פוליטי. הבעיה היא שעד היום אף אחד לא הצליח להציב אחד כזה באופן מלא. אפילו גוש המרכז לא מצליח לאחד את כולם".

     

    עובדים או נהנים?

     

    הישראלים החדשים חולקים חתירה לשלוש מטרות עיקריות: הצלחה כלכלית, הנאות החיים ורכישת השכלה גבוהה. הצלחה כלכלית היא השאיפה הפופולרית ביותר, אם כי הרצון ליהנות מהחיים גבוה משמעותית בקרב הנוער היהודי חילוני. 47.9% מהם דירגו את הרצון ליהנות מבילוי, מארוחה טובה ומהים כשאיפה מובילה, לעומת 13.5% בלבד מבני הנוער הדתיים. כשנשאלו על תרומה למדינה ולחברה במדרג המטרות, 58% מבני הנוער הדתיים בחרו בה כמטרה הראשונה, לעומת רק 15.9% מקרב הנוער החילוני.

     

    רוב האוכלוסייה הצעירה בישראל רואה בלימודים גבוהים ערך משמעותי לעתידה ותנאי הכרחי להשתלבות בשוק העבודה (48% מקרב היהודים ו־58% מקרב הערבים ציינו אותה כאחת משתי המטרות העיקריות שלהם).

     

    בראש סדר העדיפויות של בני הנוער והצעירים בישראל עומד הטיפול ביוקר המחיה. 55% מבני הנוער בישראל ו־67.1% מהצעירים ציינו זאת כבעיה החשובה ביותר שעל הממשלה לטפל בה. רוב הצעירים, מתברר מהסקר, נתמכים כלכלית בהוריהם. אם היה צפוי שרוב הנוער נתמך באופן מלא על ידי הוריו, הרי שיותר מ־60% מהצעירים בגילאי 21־24 נתמכים גם הם משמעותית במשפחתם, כאשר 23.7% מהם נתמכים על ידי ההורים באופן מלא. בהשוואה בינלאומית למדד העוני בקרב צעירים, ישראל מדורגת במקום השישי מבין מדינות ה־OECD.

     

    "בעבר, נושא השלום והסדר הקבע תפס את המקומות המובילים מבין השאיפות והמטרות של כלל האוכלוסייה ובתוכה הנוער והצעירים בישראל", אומרת ד"ר שיינדלין. "אבל בשנים האחרונות הנושא הכלכלי תפס את מקום הביטחון הלאומי. המחאה החברתית נכנסה לשיח וגם התפיסה הרווחת שנכון, יש מלחמות, אבל אנחנו מסוגלים להכיל אותן. יש פיגועי דקירות, אבל זה רק פעם בכמה זמן וממילא אין מה לעשות. הצעירים של היום מתמקדים בכאן ועכשיו. בדורות הקודמים חשבו שאם יהיה שלום גם החיים יהיו טובים, אבל הדור הנוכחי מפוכח יותר, כבר לא חי באשליות ומאמין שיהיה לו טוב אם הוא יצליח להרוויח והרבה".

     

    "הטרור והמצב הביטחוני החריפו את התחושה בקרב בני הנוער שאין עם מי לדבר", מסביר ד"ר נתנזון. "הסיסמאות שהצד השני רוצה רק לחסל אותנו חילחלו אל הדור הצעיר לצד האכזבה מתהליכים שנכשלו, החל ברצח רבין, המשך באוסלו וכלה בקרדיט שלא התממש אצל ברק ואפילו אצל שרון. כמו המבוגרים, גם הצעירים הבינו שאין מוצא ועזבו את הנושא".

     

    "התפיסה של הצעירים פרגמטית", אומרת ד"ר צמח. "כיוון שהטענות שאין פרטנר לשלום בצד השני התקבעו בשיח הלאומי, צעירים חושבים שאין מה להשקיע בתחום הסכסוך, ועדיף להתמודד עם נושאים אישיים, בוערים יותר. בשנים האחרונות התחילו לדבר על ניהול הסכסוך במקום על פתרון הסכסוך, והצעירים מפנימים ומורידים את הנושא מסדר היום".

     

    אופטימיים או פסימיים?

     

    בהתחשב בעובדה שגם הכלכלה לא משהו, האופטימיות של צעירים יהודים לגבי חייהם האישיים בישראל היא הנמוכה ביותר מאז 1998, נמוכה אף יותר משהייתה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. בעוד שבשנת 1998, 79% מכלל הצעירים היהודים היו מאוד בטוחים בהגשמת שאיפותיהם בארץ (ב־2010 עלה מספרם אפילו ל־85%), הרי שכיום רק 56% מקרב הצעירים היהודים סבורים כך.

     

    בקרב האוכלוסייה היהודית, הנוער הדתי־לאומי אופטימי יותר ורובו מביע ביטחון בהגשמת מטרותיו: כמעט 80% ממנו מביע ביטחון בהגשמת מטרותיהם בישראל, ואחריו החרדים עם 71%. אצל המסורתיים שיעור זה צונח ל־54% ובקרב החילונים הוא כבר צונח מתחת ל־50%. לעומתם, מידת האופטימיות של הצעירים הערבים כיום (74% במצטבר) היא הגבוהה ביותר שנרשמה בכל 18 שנות המחקר.

     

    "הפסימיות של הדור הצעיר היהודי נובעת באופן מובהק מיוקר המחיה ומהתחושה שהם לא מסוגלים להגשים את שאיפותיהם", אומר ד"ר נתנזון. "נושאים כמו ביטחון אישי ולאומי ומצב המדינה לא כל כך מעניינים אותו ולכן לא משפיעים על תחושת האכזבה וחוסר האונים. הבעיה של הצעירים היא שהם לומדים מקצועות מתגמלים, עובדים מאוד קשה, משתכרים לא רע, אבל כשהם פורטים את משכורתם הם מבינים שאין להם אופק, ושכמה שיתאמצו וירוויחו, עדיין לא יהיו מסוגלים לקנות דירה או לגמור את החודש. אם יקימו משפחה, הם חוששים שייאלצו לבקש עזרה מההורים או לעזוב את הערים הגדולות ולעבור לפריפריה".

     

    גם הצעירים הערבים סובלים מאותה מצוקה, אז מאיפה האופטימיות?

     

    "בשונה מהצעירים היהודים שגם בעבר למדו, עבדו והרוויחו, השיפור הכלכלי בקרב הציבור הערבי חל רק בשנים האחרונות. זה קרה בגלל שיעור הצעירים שרוכשים השכלה גבוהה, וכתוצאה מכך גם בגלל שיעור ההשתתפות המוגבר שלהם בכוח העבודה. זיכרון אירועי אוקטובר 2000 התעמעם. הנוער הערבי בישראל היום פרגמטי יותר, מעוניין בהשגת ביטחון כלכלי ופחות ביעדים אוטופיים כמו קידום תהליך השלום. צעירים ערבים מבינים שביחס להוריהם ולצעירים במדינות ערב, הסיכוי שלהם לרכוש מקצוע ולהתפרנס ממנו הרבה יותר גבוה. ובהשוואה לצעירים יהודים, השאיפות הכלכליות של הדור הצעיר הערבי הרבה יותר צנועות".

     

    גם ד"ר שיינדלין טוענת שהדבר נובע מאמונתם של הצעירים הערבים כי מצבם החברתי והכלכלי משתפר וימשיך להשתפר, אך גם ממודעות גדולה יותר להתפתחויות במדינות ערב השכנות. "בשנים האחרונות התרחשו שיפורים קולקטיביים במצבו של הציבור הערבי בישראל", היא אומרת. "רובו משתלב היטב בשוק העבודה הציבורי והפרטי, כולל הנשים הערביות. ציבור זה עד להידרדרות הקשה במצבן של מדינות ערביות במזרח התיכון, לכאוס הקטלני בסוריה ובעיראק וברשות הפלסטינית, ולהגבלות החמורות על צעירים במדינות בעלות גוון שליטה טוטליטרי. הדור הזה מבין יותר מתמיד שחייו יציבים יותר בישראל למרות שהוא מודע לבעיית השוויון ומוטרד ממנה".

     

    יהודית או דמוקרטית?

     

    על פי המחקר, אופייה הדמוקרטי של המדינה הוא ערך משמעותי בעיני האוכלוסייה הצעירה. הם מייחסים חשיבות רבה למושגים כמו שוויון, זכויות המיעוטים וחופש הבעת דעה. ועם זאת, צעירים רבים, למשל, אינם רואים סתירה בין המונח דמוקרטיה לבין הגבלת חופש הביטוי, והם מוכנים להקריב ערכים דמוקרטיים כדי להגשים מטרות כמו מדינה יהודית. הדמוקרטיה, כפי שהם תופסים אותה, לא אמורה לייצג את המיעוט אלא את הרוב.

     

    "המילה דמוקרטיה מאוד טעונה רגשית וערכית, והצעירים עומדים מאחוריה לפחות ברמה הפשטנית", אומרת ד"ר צמח. "אבל כשפורטים אותה למשמעויות המתבקשות במבחן המציאות, הדור הצעיר מתקשה לעמוד מאחורי רוב הביטויים המעשיים שלה. בשיעורי האזרחות כנראה מלמדים שדמוקרטיה זה שלטון הרוב ובחירות לכנסת, והצעירים יודעים שהמדינה מתנהלת באופן דמוקרטי וגאים בזה, אבל כשמעמיקים בנגזרות טעונות יותר, התגובה הרבה פחות ליברלית ולא תמיד שוויונית".

     

    בדומה לתפיסת הדמוקרטיה מול חופש הביטוי, גם עמדת הצעירים באשר לזכויות אדם נגועה בסתירות רבות. משתתפי המחקר הצהירו שהם בעד זכויות אדם, אבל בתשאול לעומק התברר שחלקם מאמינים כי יש מי שזכאים לזכויות יתר, ויש מי שלא. הצעירים הערבים, מצידם, חשים תסכול רב לנוכח מה שהם תופסים כדמוקרטיה ושוויון זכויות ל"יהודים בלבד" ומרגישים כאזרחים סוג ב' במדינתם.

     

    כאשר התבקשו לבחור בין שתי האמירות "אני מרגיש עצמי אזרח שווה זכויות לכל האזרחים האחרים" או "אני מרגיש שאיני שייך לחברה הישראלית", כ־78% מבני הנוער והצעירים היהודים וכ־70% מהנוער והצעירים הערבים, הסכימו עם האמירה הראשונה. אולם בקרב הצעירים הערבים יש מיעוט גדול (35%) שמרגיש ניכור מהחברה הישראלית.

     

    לשאלה "לפעמים העקרונות של הדמוקרטיה מתנגשים עם צורכי ביטחון המדינה. כאשר זה קורה, מה צריך לקבוע – צורכי הביטחון או ערכי הדמוקרטיה", הם גילו העדפה ברורה לצורכי הביטחון על חשבון הערכים שכה דיברו בשבחם. בקרב הצעירים היהודים, 82% בחרו בביטחון לעומת 16% שבחרו בדמוקרטיה, ומבין הצעירים הערבים, 46% העדיפו את הביטחון לעומת 37% שבחרו בהתנהלות דמוקרטית.

     

    "הדור הנוכחי יצדיק, למשל, חדירה לפרטיות, אם הוא יהיה משוכנע שהדבר נחוץ לביטחונו האישי והלאומי", מבאר ד"ר נתנזון. "היום כל חדירה למחשבים יכולה למוטט מערכות ולעצור רכבות ולהפיל מטוסים, והצעירים מבינים שאם רוצים להילחם בתופעות כאלה חייבים להגביל את חופש הפרט. כשמדובר במלחמת קיום ובמלחמות ובמאבק בטרור, הצעירים בישראל יסכימו לשבש ערכים דמוקרטיים בתמורה לביטחון".

     

    למשל?

     

    "צעירים יהודים רבים מוכנים לשלול את הייצוג של בני המיעוטים בכנסת ובמוסדות המדינה בתמורה לביטחון".

     

    המחקר מצביע על ירידה מתמשכת בחלקם של צעירים מהמגזר היהודי המאמינים ששוויון פוליטי מלא מאוד חשוב, מ־59% בשנת 1998 ל־35% כיום. לעומת זאת, ב־2004 מחצית מבני הנוער היהודים היו מוכנים למנוע מאזרחים ערבים זכויות אזרח, כגון הזכות להיבחר לכנסת, ואילו במחקר הנוכחי ירד מספרם ל־39%. "בתחום הבחירות לכנסת יש שיפור קל שנוצר ככל הנראה ממערכות חינוך והסברה ומהשתלבות המגזר הערבי, אבל שוויון פוליטי בכנסת הוא לא חזות הכל", מחדד נתנזון. "גם אם מספר הצעירים היהודים שחשבו שאסור להיות ייצוג ערבי בכנסת ירד, הוא עדיין גבוה מאוד".

     

    איך מסבירים את הירידה בתפיסת השוויון הפוליטי של הצעירים היהודים?

     

    "כבר במחקר הקודם ב־2010 גילינו שלמרות שזה לא פוליטיקלי־קורקט להתנגד לדמוקרטיה, העמדות של הצעירים בישראל מאוד לא דמוקרטיות. האווירה שבה הם גדלים היא הסיבה לכך, כשהמנהיגים טוענים שצריך ואף חובה לוותר על ערכים דמוקרטיים כי הביטחון מעל לכל. אנחנו חיים בחברה מאוד משוסעת שכור ההיתוך שלה מאוד רופף, שמאדירה את המושגים של 'הם' ו'אנחנו'. אלו תהליכים מצטברים. זיהינו את השבר ב־2004, כשהאינתיפאדה והמלחמות הרעו מאוד את עמדות הנוער כלפי האמונה בחופש, בשוויון ובסובלנות. ולמרות שחלפו מאז 12 שנה, הדור הצעיר הבא לא ריסן את עמדותיו. להפך. הוא רק הולך ומקצין".

     

    אז מה הפתרון?

     

    "הסברה מאסיבית, ערכות חינוך ממוקדות, שיעורי דמוקרטיה מושקעים בבית הספר שמלווים בפעולות פרקטיות כגון מגע ישיר בין המגזרים, מפגשים ופרויקטים משותפים לא רק דרך עמותות ויוזמות שמצליחות כל כך בחברה האזרחית".

     

    ומה לגבי אופייה של המדינה עצמה? ב־1998, רק 61.8% מהאוכלוסייה הצעירה שאפו לראות את ישראל כמדינה יהודית. היום כבר 84.9% מהצעירים היהודים מגדירים זאת כ"שאיפה חשובה מאוד". הרעיון שישראל צריכה לחיות בשלום עם שכנותיה דוהה מהתודעה היהודית. בשנת 1998, 78% מהיהודים ציינו שזה "מאוד" חשוב. כיום רק 52% מהיהודים סבורים כך. ברוח זו, 72% מהצעירים היהודים בישראל ו־60% מבני הנוער מאמינים שרוב הערבים לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל והיו משמידים אותה אילו יכלו. למרבה ההפתעה, מחצית מבני הנוער הערבים וכרבע מהצעירים (23%) הסכימו איתם.

     

    "חשוב להבהיר שגם אם צעיר ערבי מסכים עם האמירה, זה לא אומר שהוא עצמו חושב ככה", מסייג ד"ר נתנזון. "צעירים ערבים יודעים שבעולם הערבי בכללותו לא הפנימו עדיין את קיומה של מדינת ישראל. וכשהם מסכימים עם הקביעה שרוב הערבים היו משמידים אותה לו יכלו, הם חושבים על איראן, למשל, ולא בהכרח על עצמם".

     

     

    אמון או ניכור?

     

    הקיטוב החברתי שחל בחברה הישראלית בשנים האחרונות מתבטא בקרב האוכלוסייה הצעירה בתחושות של ניכור, ריחוק וחוסר אמון. רוב המשתתפים במחקר אינם מתכוונים לקחת חלק בפעילות חברתית או פוליטית, והם מרוכזים בהתפתחות לכיוונים שיניבו עבורם רווחה כלכלית ואושר אישי. בעיקר במגזר הערבי, הצעירים איבדו את האמון ביכולתם להשפיע במדינה שבה הם נתפסים כמיעוט. על כן גם הם מעדיפים להשקיע את מרבית האנרגיה בהתפתחותם האישית.

     

    אחד הביטויים החריפים ביותר לניכור הלאומי והחברתי הוא ירידה חדה באמון במוסדות המדינה. צה"ל, מערכת המשפט, הכנסת, מוסדות הדת, המשטרה, המפלגות, התקשורת ועוד נתפסים בחלקם כגופים שקשה לבטוח בהם. "מדובר במגמה מתמשכת", אומרת צמח. "הסיבה לכך היא שהשקיפות גדלה יחד עם הנגישות של הצעירים למידע בעידן הרשתות החברתיות. והם משיגים נתונים ומתרשמים בהתאם. גם רמת ההשכלה גבוהה יותר בקרב הצעירים ובני הנוער, וככל שאנשים מבינים יותר, הציפיות גדולות יותר וכגודל הציפיות גודל האכזבה מהשלטון. פעם המוסדות נחשבו פרה קדושה. היום כבר אין פרות קדושות".

     

    אף שצה"ל שומר על מקומו בראש טבלת האמון הציבורי, מאז 2010 חלה שחיקה משמעותית במעמדו: צניחה חדה של 17% בשיעור הנוער היהודי שנותן בו "אמון מוחלט". בעוד שב־98' 63% מהנשאלים הביעו אמון מוחלט בצבא, בסקר הנוכחי יורד הנתון הזה באופן דרמטי, ורק 40% מהצעירים ובני הנוער מביעים בו אמון מוחלט.

     

    הירידה ברמת האמון בולטת במיוחד בקרב צעירים שזה עתה סיימו שירות בצה"ל. "לדעתי הסיבה לכך היא שהצעירים שסיימו לשרת מגילים שמה שהם עשו בצבא כבר לא כל כך הרואי", מסבירה שיינדלין. "אולי הם לא הרגישו שמדובר בשירות הרואי ושהם מגנים על חייהם ועל קיום המדינה כמו למשל במלחמת ששת הימים".

     

    ייתכן שפרשת אלאור אזריה השפיעה גם היא על הירידה באמון בצה"ל?

     

    "אני בספק. אי־אפשר לייחס ירידה כה משמעותית לאירוע אחד בלבד. במיוחד כשחלק גדול מהציבור הישראלי ראה באזריה גיבור והעניק לו גיבוי ותמיכה".

     

    גם מערכת המשפט ספגה מכה קשה עם צניחה לרמת האמון הנמוכה ביותר מאז 1998, אז 74% מקרב הצעירים היהודים נתנו בה אמון, לעומת 54% בלבד כיום. צעירים ישראלים תומכי שמאל נוטים יותר לתת אמון במערכת המשפט מאשר צעירים תומכי ימין. רמת האמון של האוכלוסייה הצעירה הערבית במערכת המשפט ירדה דרמטית מ־70% ב־2010 ל־47% כיום. "יש קשר מובהק בין הירידה ברמת האמון בקרב הצעירים כלפי בית המשפט למתקפה שהממשלה מנהלת מול מערכות המשפט בשנים האחרונות", מבארת שיינדלין. "מגמה זו, שהחלה לפני שנים אחדות, העמיקה את התחושה שמערכת המשפט פוגעת בממשלה ובבית המחוקקים. צעירים ובני נוער שגדלו באווירה הזו הושפעו ממנה".

     

    רמת האמון שהנוער הערבי רוחש למשטרת ישראל נמצאת אף היא בנקודת שפל, נמוכה אפילו משהייתה בתחילת העשור הקודם, לאחר מהומות אוקטובר 2000. "הירידה מוסברת על ידי רמת הפשיעה הגבוהה בכפרים הערביים והרמה הנמוכה של המאמץ הממשלתי באכיפת החוק שם", אומרת שיינדלין. "המספרים מעידים על תחושה של נטישה מצד המשטרה, והם מושפעים גם מאירועים אלימים של שוטרים נגד יחידים בחברה הערבית שהתרחשו בשנים האחרונות".

     

    מגמה בולטת נוספת היא הצניחה ברמת האמון כלפי מוסדות הדת, שניכרת בקרב האוכלוסייה הצעירה הערבית והיהודית כאחת. הצעירים אולי מתקרבים יותר לדת, אבל פחות מאמינים למוסדותיה. בשנת 2010, 60% מהאוכלוסייה היהודית נתנו אמון במוסדות הדתיים לעומת 32% בלבד כיום. בשנת 1998, 71% מהצעירים הערבים סמכו על המוסדות הדתיים שלהם, ואילו כיום רק 46% מהם נותנים אמון במוסדות אלו. "התנהלות הרבנות הראשית בנושאי זכויות האזרח, לרבות נישואים, גירושים וגיור, פגעה מאוד בקהלים רחבים שמרגישים יחס עוין כלפיהם ומגיבים בהתאם", מסביר נתנזון. ואילו במגזר הערבי מייחסים עורכי המחקר את הירידה באמון הציבור לגידול בשיעורי ההשכלה הגבוהה.

     

    הישראלים החדשים מפגינים ניכור הולך ומחריף גם כלפי מוסדות פוליטיים. מאז 2010 צנחה רמת האמון בכנסת ב־10%. ובמילים אחרות, רק 32% מקרב האוכלוסייה הצעירה היהודית ו־34% מהאוכלוסייה הצעירה הערבית מוכנים עדיין לתת אמון בכנסת. שיינדלין מייחסת זאת לחוסר היציבות הקואליציונית שהוביל לשתי מערכות בחירות ברצף מהיר ב־2013 וב־2015, למשא ומתן קואליציוני מתמשך שגרר פרסומים שליליים נגד הכנסת, לצד המיאוס מחקירות שחיתות של נבחרי ציבור ובראשם נשיא וראש ממשלה לשעבר שנשלחו לכלא. "אמנם ההבנה שהמערכת פועלת בנחישות גם נגד נבחרי ציבור אמורה לבנות אמון", היא אומרת, "אבל היא לא מסוגלת להילחם בתחושות של כעס, ייאוש ומיאוס כלפי המחוקקים".

     

    נתנזון סבור שהעובדה שבשנים האחרונות חוקקה הכנסת חוקים, שנתפסים בקרב ערבים וארגוני שמאל כמאיימים על עקרונות הדמוקרטיה, הובילה אף היא לירידה באמון בקרב אותן האוכלוסיות.

     

    על פי המחקר, בסך הכל ניכרת שחיקה גדולה באמון הנוער מול היעדר התפקוד של המערכות. לתפיסתם, המנהיגים לא מספקים את התמורה לקולם, לא משרטטים חזון ולא מציעים פתרונות יעילים ומהירים לדיוק וליוקר המחיה, ובאופן כללי, לא מקיימים את הבטחותיהם.

     

     

    בטוחים או חוששים?

     

    תפיסות קשות אלו לא משפיעות על תחושת השייכות, לפחות במגזר היהודי. המשתתפים היהודים במחקר חולקים תחושת שייכות עמוקה לחברה הישראלית. המשתתפים במגזר הערבי אינם חשים כך בדיוק מאותן סיבות. מיעוט גדול מהם (35%) מרגיש ניכור מהחברה הישראלית. הנדבכים שעליהם נשענת חוויית השייכות כפי שבאו לידי ביטוי בקבוצות של המגזר היהודי (שפה, מנטליות, תרבות וצבא) הינם בדיוק האלמנטים המבדלים את הערבים ותורמים להדרתם.

     

    אבל היעדר תחושת השייכות לא משפיע על תפיסת הביטחון האישי בקרב צעירים ערבים. בעצם, מרבית הצעירים, יהודים וערבים כאחד, מעידים על תחושת ביטחון בחיי היומיום במדינה, גם אם לא ברמה גבוהה. מחצית מהצעירים הערבים לא מרגישים איום כלל, בעוד ששליש מהנוער היהודי חש איום על ביטחונו האישי. תחושה זו גבוהה יותר אצל נשים וימנים. 36% מהאוכלוסייה הצעירה היהודית הימנית חשים מאוימים באופן אישי, בערך פי שניים מאלו המגדירים עצמם כמרכז או נוטים שמאלה. בקרב הצעירים, יהודים וערבים, תחושת הביטחון האישי גבוהה מאשר הביטחון בתחומים אחרים.

     

    "קיים פער בין ההצהרה לבין תחושת הביטחון", אומרת שיינדלין. "במגזר היהודי הביטחון נתפס אסוציאטיבית עם שאלת הסכסוך היהודי־פלסטיני, ואינתיפאדת הסכינים נתפסת כאיום מיידי על חייהם של הצעירים. גם האיום האיראני נתפס כמסוכן לקיום באזור בטווח הרחוק. ובכל זאת, נראה שבעוד שברמה ההצהרתית ביטחון המדינה נתון בסכנה, הרי שבחיי היומיום המשתתפים מרגישים ביטחון אישי גבוה".

     

    מדיני או עדתי?

     

    אחת הסוגיות המרתקות שבדק המחקר הייתה הבחירה בבעיה שמסכנת ביותר את החברה הישראלית. משתתפי המחקר נשאלו על המחלוקות בין יהודים לערבים אזרחי ישראל, בין ימין ושמאל, בין דתיים וחילונים, בין אשכנזים ומזרחים ובין עשירים לעניים, והשיבו פה אחד שמבין כל אלה, המחלוקת המסוכנת ביותר לעתיד החברה הישראלית היא השסע היהודי־ערבי: 45.2% מהיהודים סברו כך, ו־51.7% מהערבים.

     

    המחלוקת בין אשכנזים למזרחים נתפסת בעיני הצעירים היהודים כבעיה שהכי פחות מסכנת את החברה הישראלית — רק קצת פחות מ־3% תופסים אותה כמחלוקת המאיימת ביותר. וזאת, למרות שהשסע האשכנזי־מזרחי זכה לתשומת לב רבה בשנים האחרונות, כשהדור החדש של פעילים מזרחים הפך יותר ויותר נוכח בתקשורת ובחוגים שונים של קובעי מדיניות.

     

    "מסקנות המחקר מעידות שהצעירים חכמים הרבה יותר מההורים ומהמנהיגים שלהם שמנסים לשמר בכוח מחלוקות שכבר כמעט לא קיימות", פוסק נתנזון. "כשעליתי לישראל בשנות ה־80 וגיליתי את השסע העדתי הייתי מופתע ומזועזע מהעובדה ששנאה כזו בין יהודים יכולה בכלל להתקיים. זה לא היה בדנ"א של מי שעלה אז לארץ. אחרי שלושה דורות כבר יש רופאים ומהנדסים ושופטים ושרים ומגוון אנשי רוח מעדות המזרח ואין לזה שום קשר למוצא, אבל גורמים מסוימים לא נותנים לעובדות לבלבל אותם ומנסים לשמר את השד העדתי מסיבות פוליטיות. הנוער והצעירים לא מוכנים להיות חלק מזה ולא מסוגלים לזהות את הנושא כבעיה. השסע בין המגזר הערבי ליהודי שבא לידי ביטוי לפעמים בשכונה, במוסדות ציבור ובעצם בכל נקודות המפגש הישראליות מפריע להם הרבה יותר. זה מעיד על מגמות חברתיות בריאות".

     

    אישי או לאומי?

     

    ועם זאת, כשנשאלו "עד כמה אתה אופטימי או פסימי לגבי עתיד המדינה", רק 51% מכלל האוכלוסייה הצעירה היהודית ענו שהם חשים אופטימיים. נתון זה נמוך יותר מאשר בכל סקר מאז שנת 1998 ואף נמוך ביותר מ־10% מאשר בשנת 2010 (62.6%). לעומת שנת 2010, מגמות הגיל התהפכו: אז בני נוער הראו אופטימיות רבה יותר (54%) לגבי העתיד של המדינה, בעוד הצעירים היו מעט יותר פסימיים, ורק 47% אמרו כי הם חשים אופטימיים לגבי המדינה.

     

    רוב המשתתפים החילונים הביעו חשש כבד מהכיוון שאליו צועדת ישראל במובנים של חוסר סובלנות כלפי הזולת, ביטחון, דמוגרפיה, הגדלת הפערים בין עשירים לעניים ויוקר המחיה. לעומתם, משתתפים דתיים וחרדים הביעו אופטימיות באשר לעתיד המדינה. באופן כללי, בני נוער וצעירים ערבים אופטימיים יותר מהיהודים לגבי עתיד המדינה.

     

    כל משתתפי המחקר רואים בהקמת משפחה ערך חשוב. רובם המכריע של הצעירים רואים עצמם כבעלי משפחה בטווח של עשר השנים הבאות. על רקע הניכור שהם חשים כלפי מוסדות המדינה והחשש מעתידם הכלכלי, משמח לגלות שלמרות הכל, רוב הצעירים רואים את עתידם דווקא כאן. מרבית בני הנוער הדתיים והמסורתיים רואים את עתידם בישראל. חלק קטן מהמשתתפים בקבוצות החילונים (9.1%) והחרדים (3.9%) אינו פוסל מעבר לחו"ל, אבל בעיקר כהתנסות וצבירת חוויות. בקרב מיעוטים מדובר באופציה היחידה להסתדר כלכלית, ואפילו המיעוט הזה רואה עצמו שייך לחברה הישראלית ומאמין שההגירה תהפוך להתנסות ולא למגורי קבע.

     

    וזה, אולי יותר מכל, מעיד על השווה והמשותף לישראלי החדש על מגדריו, מגזריו ונטיותיו האישיות, הלאומיות והדתיות. "מדובר בהתכנסות ובשמרנות שעוברות מדור לדור, ושלמרות השינויים והטלטלות עדיין מאפיינות את רוב הצעירים בישראל", אומר ד"ר נתנזון. "לא מדובר רק בשמרנות אלא גם בשמירה על עצמנו כחברה וברצון להשתייך למשפחה שמבטא חזרה לשורשים. בניגוד לצעירים באירופה של המאה הקודמת, שמרדו בהוריהם והקימו חברה חדשה, הדור הנוכחי מורד נגד השלטון ותנאי המחיה, אבל ממשיך את דרך ההורים ומקצין אותה". •

     


    פרסום ראשון: 10.05.17 , 12:17