רישיון לעקוף

יום שלם דהרו יאנה סופוביץ' ורונן ברגמן על כבישי ישראל באסטון מרטין ‑ המכונית של סוכן הוד מלכותה, ג'יימס בונד (מחיר מחירון: 2.5 מיליון שקל) והשאירו אבק לנהגים המומים מאחור. בדרך הם נזכרו בפולקסווגן הסודית למטרות חטיפה של המוסד, בפיאט 128 שכמעט הרסה פסל קלאסי ברומא ובקשר שבין קוקטייל מרטיני למודיעין הישראלי. והנה מה שהם יכולים לגלות, בלי להסתכן בחקירה של משטרת התנועה. לעיניכם בלבד

בעולם אידיאלי, שבו שום דבר שמודפס בשמנו לא יכול לשמש נגדנו בחקירה ובבית המשפט — היינו יכולים לחשוף את המספרים שנרשמו במד המהירות ביום חמישי לפני שבועיים (עם הספרות 3 ו־2, לאו דווקא מהצד הימני), ולתאר את הסלאלומים בכבישי הגדה, החארקות, ההחלקות והפרצופים התמהים של הנהגים שאכלו אבק מאחורינו. אבל עד אז, לא נוכל להסגיר את כל הפרטים על היום המסעיר שבילינו באסטון מרטין — רכב הדגל של המרגל המפורסם בעולם.

 

1. הפרארי של האויב

 

רונן: הכל התחיל כשאודי עציון, עורך הרכב של "ידיעות אחרונות" שמע שהאסטון מרטין מדגם ונקוויש — היחידה מסוגה בישראל — פנויה להובלה והתקשר. "נו, זאת המכונית המפורסמת של ג'יימס בונד, ואתה הרי מומחה במרגלים".

 

מיד נזכרתי בשיחה עם ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן ז"ל, שלא ממש חיבב עיתונאים: "אם בכל עיתונאי מסתתר סופר מתוסכל", אמר לי בלעג, "הרי שבתוך כל אלה שכותבים עלינו (על המודיעין הישראלי — י"ס ור"ב) וחושבים שהם מבינים משהו, מסתתר מרגל מתוסכל. אני כבר מזמן הבנתי איך אפשר לקנות אתכם — לתת לכל עיתונאי קורס מודיעין בסיסי במוסד ואתם בכיס שלנו". מה נאמר? דגן, אדם בעל רגישות לנפשם של אנשים, לא בהכרח טעה.

 

סופוביץ' וברגמן בדרכים
סופוביץ' וברגמן בדרכים

 

מאחר שאין לי ממש סיכוי להצטרף למוסד, אפילו לא לעשות מילואים בשק"ם של המדרשה — קיבלתי לפחות את ההזדמנות לנהוג ברכב הכי מזוהה עם המקצוע השני העתיק ביותר בעולם. ואם כבר להפוך ל"מרגל ליום אחד" יעני — למה לא לבקש מהאישה שהכי מזכירה לי את נערת ג'יימס בונד (והשמועות הן שכמה שירותי ביון באמת ביקשו את שירותיה) להצטרף לנסיעה. לשמחתי — יאנה סופוביץ' הסכימה.

 

 

יאנה: האמת היא שתמיד תהיתי איך זה שמפיקי הסדרה עוד לא הבינו שאין להם צורך להמשיך לחפש את נערת ג'יימס בונד הבאה, כי היא כאן, מתחת לאף, חיה את חייה בתל־אביב! אני בטוחה שלא הייתי היחידה. אין כמעט אישה בעולם שלא ראתה את עצמה בעיני רוחה כפאם פאטאל מניפולטיבית ומהממת, סקסית, יפה וחכמה, שכל גבר נופל לרגליה — כמו נערת ג'יימס בונד. ממש כמו שאני מאמינה שאין גבר שלא רצה להיות ג'יימס בונד, לפחות לכמה ימים.

 

כידוע, שני הסמלים המובהקים ביותר של הסדרה שכתב איאן פלמינג הם הנערה שאיש לא יכול לעמוד בפני הסקס־אפיל שלה, זולת אולי ג'יימס בונד עצמו, והמכונית שלא ניתן לעמוד בפני הביצועים שלה — הלוא היא האסטון מרטין המפורסמת.

 

דניאל קרייג
דניאל קרייג

 

 

כשמקלידים אסטון מרטין בגוגל, הרובוט משלים מיד את שם המרגל המפורסם — ג'יימס בונד. זאת למרות שהיא הפכה למכונית הרשמית של 007 רק בסרט השלישי בסדרה, "גולדפינגר". פלמינג אגב ציוות במקור את הסוכן בעל הרישיון להרוג לדגם DB3, אבל החברה בדיוק הוציאה לשוק את ה־DB5 המשופר והמפיקים דרשו את האבטיפוס. בחברה עיקמו תחילה פרצוף, אבל נכנעו ללחץ. הם לא הצטערו. לא רק שאסטון מרטין כיכבה מאז בעוד 11 סרטים בסדרה המצליחה ביותר בתולדות הקולנוע, אלא שמרגע יציאתו של "גולדפינגר" לאקרנים, נרשמה עלייה חדה במכירות. כולם רצו להיות, להיראות ולנהוג כמו שון קונרי.

 

בסרט הבא, "כדור הרעם" (ששמו שימש השראה לשם הקוד הסודי למבצע אנטבה), השתמש בונד באותה מכונית, אבל הפעם בתוספת שכלולים מבית היוצר של Q, הממציא הגאון של צעצועי המרגלים — כולם נראים היום ילדותיים משהו, ובראשם תותח אחורי עם קליבר מכובד. בהמשך נוספו גם צילינדרים למנוע, דוקרנים במכסי הצמיגים, כיסא מפלט אלגנטי ומערכות בקרה ומעקב.

 

האסטון מרטין מדגם ונקוויש, שבה נהגנו, הוצגה לראשונה בסוכנויות היוקרה ובמקביל בסרט "למות ביום אחר" מ־2002, בכיכובו של פירס ברוסנן. שם, לקולה של מדונה, הוא מפתה בעזרת האסטון מרטין את האלי ברי ונוקם ברעים שהחזיקו אותו בשבי הצפון־קוריאני הנורא.

 

שון קונרי
שון קונרי

 

בסרט הבא בסדרה, "קאזינו רויאל", עם דניאל קרייג, נשבר שיא הפעלולים — שבע פעמים מתהפכת האסטון מרטין עד שהיא מתרסקת סופית. ה־DB10, שבו נוסע דניאל קרייג ב"ספקטר", נבנה במיוחד עבור הסרט. אבל אולי בהשראתו, נפלה בחלקנו הזכות לבלות כעת עם הוונקויש, אחרי שבעלי הרכב (שמו שמור במערכת) החליט שנמאס לו והוא מחליף אותו ל־DB11 החדשה, לפי טעמו של 007.

 

 

רונן: בעבר כבר ביליתי יום עם גרסה מיושנת יחסית של ה־DB בקייפטאון. גם אז, חוויית הנהיגה באסטון מרטין, שגורמת לך להרגיש, ולו לרגע, קצת ג'יימס בונד — הייתה מגניבה כשלעצמה (מינוס המבטים המעריצים או הרושפים מקנאה מסביב, זה יש רק בארץ). אבל הוונקוויש נותנת תחושה שונה לגמרי. המכונית שעליה נהגנו, 2.5 מיליון שקל מחיר המחירון לדגם חדש — היא באמת פאר היצירה.

 

 

פירס ברוסנן עם האסטון מרטין (בדרך למרטיני)
פירס ברוסנן עם האסטון מרטין (בדרך למרטיני)

 

יאנה: גם עיצוב, כמו מוזיקה, הוא שפה שבמיטבה מצליחה לטלטל את הנפש וליצור עולם חדש ונפלא. בשנייה שהתיישבתי באסטון מרטין ונקוויש, הרגשתי את העוצמה והאלגנטיות שלה. גוף המכונית הוא שירה של עיצוב תעשייתי ודיוק. מאחורי כל קו וקימור יש מחשבה. הכל נקי מאוד, בלי שום אלמנט מיותר המרמז על פאר או שחצנות. לוח השעונים, שנראה כמו וינטג' מעוצב א־לה שנות ה־60, המושבים וכל פנים הרכב נראים כעשויים מקשה אחת, כל תפר נראה כאילו נרקם במלאכת יד בבית אופנה יוקרתי. העור המצפה את הפנים כה עדין עד שהוא מעניק תחושה של חנות תיקי יד יוקרתית. השילוב של כחול ים עמוק (Royal Blue — הצבע שהפקת הפיגמנט שלו בימי הביניים הייתה כה יקרה עד שנקשר מאז עם קדוש, קיסרי ונדיר), עם פנים הרכב שהוא בצבעי שיזוף וחול, יוצר את אחד השילובים הקלאסיים והיפים ביותר בתורת הצבעים.

 

 

האסטון מרטין היא אולי מכונית המרגל האולטימטיבית בסרטים, אבל בחיים האמיתיים, ובטח בישראל, היא האחרונה שמרגל חפץ חיים יבחר בה. לאון טאובס, המדריך שהוצמד לנו, הסביר שהוונקוויש היא סמל לאיפוק ולסולידיות. זה אולי נכון אם משווים אותה לדגמים האדומים של המתחרים ועדיין, במהלך הנסיעה שלנו בתל־אביב רבתי, בשרון ובגדה המערבית — לא היה אף אחד ברחוב או בכביש שלא הסתובב. כל עצירה שלנו משכה מיד קהל סקרנים, מתפעלים, מקלסים ומומחים מטעם עצמם שממהרים לחלק ציונים לרכב. בקיצור — ההפך ממה שמרגל אמיתי צריך.

 

גם היריבים בסרטים מציבים מצידם תחרות ראויה, בדמות פרארי, למבורגיני, פורשה, ב־מ־וו ודומותיהן. זכור במיוחד המרדף ב"גולדן איי" שבו דולק פירס ברוסנן אחרי פרארי F355. זה היה הסרט ה־17 בסדרה, והראשון אחרי התפרקות ברית־המועצות, שיצא אחרי הפסקה ארוכה של שש שנים, כשנראה לרגע כאילו גם בחיים וגם בסרטים — פשוט נגמרו האויבים.

 

פסל ברניני בלב פיאצה ברבריני ברומא. ניצל ברגע האחרון
פסל ברניני בלב פיאצה ברבריני ברומא. ניצל ברגע האחרון

 

2. הפולקסווגן הסודית

 

במציאות המזרח תיכונית, למזלה ולצערה של קהילת המודיעין שלנו — האויבים מעולם לא אזלו. כמעט בכל שיחה שאני מנהל על עולם הריגול, עולה שאלת הדמיון והשוני בין חיי השפיונים לאלה של ג'יימס בונד. האמת היא שעולם קהילת המודיעין הישראלית הוא כמו הסרטים של 007, אבל ב־ד־י־ו־ק ההפך. בונד הוא הצגה של איש אחד — הוא יודע לחדור למחשבים, לאסוף נתונים, אבל גם להציג את מה שמכונה בעגה המקצועית "תמונת המודיעין" לבוסים, ראשי הביון הבריטי. הוא גם קופץ מגג לגג, גם מטיס מטוסים ומסוקים וגם נוהג במודל האחרון של אסטון מרטין, תוך שהוא יורה ברע התורן, ועוד מספיק לחזור הביתה בזמן, לעשות אהבה עם האישה הכי יפה ולשתות קוקטייל מרטיני משוקשק אבל לא מעורבב. במציאות מחליפות את בונד הבודד יחידות שונות, שבהן משרתים בכל רגע נתון אלפי אנשים בתפקידי מבצעים מיוחדים, ולכל אחת מהן תחום התמחות משלה.

 

עם זאת, ואם לא ניכנס להשוואות בתחום הנשים במציאות המאובקת שלנו (שדה מוקשים פוליטיקלי קורקט) — למכוניות יש חלק גדול גם בעולם המודיעין האמיתי. מחלקות ההיסטוריה בשב"כ, המוסד ואמ"ן מלאות בסיפורים על מכוניות, אם כי קצת פחות הרואיות והרבה יותר פרקטיות מהאסטון מרטין.

 

בשנות ה־60, למשל, התנהל בישראל ויכוח נוקב סביב שאלת היבוא של כלי רכב מתוצרת גרמניה. ראש המוסד דאז, איסר הראל, הורה לשכור דווקא מכוניות גרמניות, הידועות כאמינות ובטוחות, "כדי שיתאימו לשימושים רבים ולא יתקלקלו". בתוך אחת מהן, רכב מסחרי מסוג פולקסווגן קמפר, ערכו במוסד שינויים מבניים והגדילו את החלל שמתחת למושבים האחוריים, כדי שיהיה אפשר להסליק בו אדם חי.

 

פתחי שקאקי
פתחי שקאקי

 

הרכב הזה שימש את אנשי המוסד לחטיפות. הראל, שפיקד בעצמו על חלק מהמבצעים, נהג אז לפנות לחטוף ולומר: "בתא שבו אתה מוחזק יש מערכת נסתרת של צינורות. אם תעשה בעיות כשנעבור את הגבול — נלחץ על הכפתור ומנה של גז תשתחרר לתוך התא ותהרוג אותך. אם תהיה בשקט — לא יאונה לך כל רע. הבנת אותי?" ומי לא היה מבין?

 

העדויות משנותיו של הראל בתפקיד קטועות ולעיתים סותרות. עד היום לא הצלחנו לברר סופית אם מערכת כזו של צינורות הייתה באמת קיימת או שהראל המציא את הסיפור. כך או כך, האזהרה עשתה את שלה והחטופים לא השמיעו הגה.

 

 

יאנה: 600 סוסים שרצים יחד היא עוצמת דוושת הוונקוויש. 12 הצילינדרים מסודרים בצורת וי (ולא ארבעה, בשורה אחת, כמו ברכב רגיל) ומאפשרים מהירות שהייתה יכולה להביא את הרכב למצב תעופה. כפתור "ספורט" מעביר את הרכב לאופציית נסיעת מרוצים אמיתית והמהירות, בתוך שניות, מרקיעת שחקים. הגלגל האחורי מתנתק, הבטן נצמדת לגב ומעיפה את הקיבה לכל הכיוונים. אלא שהוונקוויש יציבה מאוד על הכביש בזכות המבנה האווירודינמי המתעל את זרימת האוויר באופן קוטבי לזה של מטוס — במקום ליצור עילוי, האוויר מצמיד את הרכב לכביש.

 

מייק הררי
מייק הררי

 

 

רונן: אחד הדברים הבולטים בנהיגה באסטון מרטין ונקוויש הוא התגובה המהירה וההיענות שלה לכל פקודות הנהג, קיצוניות ככל שיהיו — כאלה שהיו גורמות לתאונה בכל רכב אחר. בקרת היציבות מוגדרת בידי המשווקים "המצב המפרגן — נותן לך להרגיש שאתה אלוהים, אבל שומר עליך, נותן לך תחושה שאתה בשליטה, כשהרכב בעצם בשליטה".

 

"תסתכל כל הזמן קדימה", לאון חוזר ומטיף, "כי תכף תהיה שם". ובאמת, ממש כמו בסרטים, האסטון מרטין מזנקת קדימה בשאגה אדירה. מנוע 12 הצילינדרים הגדול אמנם זולל דלק ובלתי פוליטיקלי קורקט בעליל, אבל מעלה אותנו בתוך שניות למהירויות מטורפות. אחד מהבודדים שיש להם גישה למכונית מספר שלא לייחוס שנהג בה, אבל רק לכמה שניות, גם ב־320 קמ"ש. מערכת 16 הרמקולים של "בנג אנד אולפסן" מספקת את הרקע המוזיקלי הדרוש.

 

לאון מדריך אותנו מתי להוריד הילוך, מתי לתת פול גז, איך לצאת מסיבוב בהחלקה אלגנטית והתייצבות מהירה, "משהו שבכל מכונית אחרת היה מסתיים ב־Game Over".

 

3. סופה של הפיאט 128

 

הצורך ללמוד נהיגה מקצועית הפך הכרחי בקהילת המודיעין החל מסוף שנות ה־60, כשהטרור הפך לאתגר המרכזי של שירותי המודיעין של ישראל. בשב"כ הוקם אגף האבטחה, וכחלק ממסלול ההכשרה של אנשיו נוסף גם קורס לנהיגה מבצעית. לצורך האימונים נסגרו לעיתים כבישים בארץ, ששימשו גם לאימוני הנהגים/ לוחמים בסיירת מטכ"ל במסגרת מסלול הכשרת הלוחם ביחידה.

 

גם חלק משרשרת החיסולים שביצע המוסד אחרי רצח הספורטאים ב־1972 בוצעו באמצעות מכוניות. בקיץ 73' הגיע למוסד מידע שוודיע חדאד מהחזית העממית שלח שניים מאנשיו לבצע פיגוע במשרדי אל על ברומא. צוות של כידון (יחידת החיסולים), בפיקודו של "אורי", אחד מאנשי היחידה שעליו סמך מאוד מפקד "קיסריה" (אגף המבצעים המיוחדים של המוסד), מייק הררי, החל לעקוב אחרי השניים, שנסעו בפיאט 128 עם לוחית רישוי מערב־גרמנית. באותו לילה הטמינו אנשי כידון מטען חבלה מתחת לרכב. כשהחלו לנסוע ליוו אותם מתנקשי המוסד ממרחק. ברכב הראשון ישבו הררי, שנהג, ולידו "אורי" שאחז בשלט רחוק בגודל קופסת נעליים, פאר הטכנולוגיה דאז. "אורי" עמד ללחוץ על הכפתור בדיוק כשהרכב הגיע לפיאצה בארבריני שבליבה אחד הפסלים החשובים של ברניני, העומד בלב מזרקה.

 

הררי, שהכיר היטב את רומא מהימים שבהם פעל בה כשליח חשאי של היישוב אחרי מלחמת העולם השנייה, והיה גם איש תרבות, אמנות וספר, זיהה מיד את הפסל ופרץ בזעקות שבר.

 

"לא! תעצור! הפסל...זה ברניני! אל תפעיל" הרעים בקולו על "אורי" ההמום והסביר לו על חשיבותו ההיסטורית של הפסל. כמה שניות אחר כך התרחקה המכונית עם שני הפלסטינים מהכיכר, הררי נתן את הפקודה, ו"אורי" לחץ על המתג. החלק הקדמי של המכונית התפוצץ. בגלל הנשק שנמצא ברכב פירשה משטרת רומא את האירוע כתאונת עבודה.

 

כשיצא הסרט "יהלומים לנצח" (שון קונרי, 1971) הררי אמנם לקח חלק מאנשי יחידת קיסריה לקולנוע בתל־אביב לצפות בו יחד, אך מיהר לאזן את התמונה. בסוף ההקרנה הוא כינס אותם ואמר: "כל זה טוב ויפה, אבל תזכרו שאנחנו לא חיים בסרט, המרדפים האלה לא אמיתיים, אנחנו לא סופרמנים והמטרה העליונה שלנו היא לא להתגלות, להיכנס ולצאת מהר, בלי שירגישו בנו".

 

אבל היו גם מרדפים אמיתיים שלא היו מביישים סרט עלילתי. זמן קצר לאחר ההקרנה בתל־אביב הגיע הררי לבקר את לוחמיו העוסקים במעקב אחר פעיל אש"ף במילאנו. במקרה, בדיוק כשהגיע עם עוד לוחמת, להמתין לאובייקט ליד הדירה שבה עשה שימוש — נכנס הנ"ל למכונית והתחיל לנסוע. הררי החליט מיד לנסוע אחריו וכך החלה נסיעה מתישה של 18 שעות רצופות, יום ולילה, שבמהלכן הררי והלוחמת מתחלפים בנהיגה.

 

"הצלחנו לעקוב אחריו רק בזכות העובדה שהיה למכונית שלו פגוש אחורי ייחודי, מכוסה בפנס ארוך", סיפר הררי לימים. הם חצו גבולות, הרים ועמקים וכל זאת בלי עזרים טכניים, בלי איתורנים, גוגל ארת' וטלפוניה סלולרית — עד לדירה שהגיע אליה בפאתי פריז. רק אז עידכנו בממצא את המשטרה המקומית, שפשטה על הבית ומצאה בו קבוצת טרוריסטים ומחסן נשק גדול.

 

שנים דלק המוסד גם אחר עלי חסן סלאמה, שנחשב לקצין המבצעים של ספטמבר השחור. ב־1978, אחרי אינספור תכנונים ולבטים — הוחלט על שיטת חיסול חדשה: באחד מרחובות ביירות, בנתיב הידוע מראש שבו ינוע רכבו של סלאמה, מלווה ברכב נוסף ובו שומרים — יונח מטען חבלה גדול שיופעל באמצעות שלט רחוק בידי סוכן המוסד.

 

לצורך המבצע פיתח מדען בעל שם, שעבד בעבר בתחום תעופת החלל והובא למוסד בידי יצחק חופי — מתקן מיוחד לתרגול השיטה. הוא כלל שלדת רכב על גלגלי מתכת קשורה בכבל ארוך לרכב הגורר אותה במהירות. כשהרכב חלף בנקודה מסוימת היה אמור המחסל ללחוץ על הכפתור שיפעיל את הפצצה.

 

המשתתפים בתרגול מספרים שגם הררי עצמו ועוד שני לוחמים לא הצליחו להפעיל את המתג בדיוק בזמן. "אולי תיתנו לי לנסות", ביקשה "רינה", לוחמת קיסריה, שהייתה אמורה ליטול חלק בפעולה. הררי, כך על פי עד ראייה, חייך והושיט לה את השלט, כשהוא אומר: "בבקשה", ספק בשעשוע, ספק בשוביניזם הבטוח בעצמו, שהיה מקובל באותם ימים. להפתעתו הגמורה, "רינה" הצליחה ללחוץ על הכפתור בדיוק נמרץ כמה פעמים ברצף. הררי החליט שהיא תהיה זו שתלחץ על הכפתור גם במבצע עצמו. ב־22 בינואר 1979 היא לחצה בדיוק בזמן וסלאמה נהרג.

 

4. גלגל רזרבי בפאג'רו

 

האסטון מרטין, מתגאים יצרניה ומשווקיה, "לא רואה מוסך" אבל לפעמים דווקא תקלה ברכב יכולה להיות שימושית מאוד. על פי פרסומים זרים, בלילה שבין 5 ו־6 באפריל 1979, סמוך להאנגר בריביירה הצרפתית, התקלקלה מכונית ובה שתי בריטיות חביבות, שסיפרו שיצאו לבלות ונראו מבולבלות ואובדות עצות. "איזו מכונית גרועה", אמרו לשומרים. "אולי תעזרו לנו לתקן אותה", ביקשו בעיניים מתחננות. השומרים שמחו לעזור, מקווים להמשך בילוי עם הצעירות בסיום המשמרת. בזמן שסייעו בתיקון ה"תקלה" התגנבו לוחמי המוסד, הקולגות של שתי ה"תיירות", וחיבלו קשות בליבת הכור שהיה מאוחסן בהאנגר, מיועד למשלוח לעיראק.

 

מי שיצא וחזר מראש רשימת החיסול של ישראל, יאסר ערפאת, טען שנים שגם הוא היה מטרה להתנקשות מתוחכמת של המוסד. הוא היה בטוח שכבר ב־1974 הצליח המוסד להצמיד לוולבו שלו מכשיר איתור, שהיה אמור לשלוח אות ביות למטוסי חיל האוויר כדי שאלה יפציצו אותו. "הרי אני מהנדס. ידעתי מה לחפש ומצאתי את המכשיר", התגאה ראש הארגון לשחרור פלסטין. אנשי מוסד מאותה תקופה טוענים בחיוך כי מדובר בעוד סיפור שערפאת המציא כדי להאדיר את מיתוס ההישרדות שלו. אנשי חיל האוויר אומרים כי כלל לא הייתה בידיהם הטכנולוגיה המדוברת באותם ימים.

 

ב־1995 תיכנן המוסד לקטול את פתחי שקאקי, מפקד הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. כדי לפגוש את חברו ומיטיבו מועמר קדאפי, נהג שקאקי לטוס לתוניס, שם שכר רכב מפואר, ב־מ־וו או יגואר, ונהג בו לבדו מרחק 740 ק"מ על הכביש הארוך לאורך כל תוניסיה, בואכה טריפולי, משהו כמו תשע שעות וחצי של נהיגה בנוף המדברי.

 

זה היה באמת נוף עוצר נשימה. מאות קילומטרים של כביש, המתפתל כנחש שחור שמימינו דיונות ומשמאלו הים התיכון, ממש כמו בסצנה מסרטי ג'יימס בונד. התכנון היה כי מטען חבלה עצום יוטמן בידי אנשי שייטת 13 בצד הדרך, בלב המדבר.

 

הכל פעל כשורה, אלא שבשל כשל מודיעיני לא נתגלתה נוכחותם של אזרחים מערביים סמוך לאזור ההתנקשות והמבצע בוטל. שקאקי חוסל מירי של רוכב אופנוע זמן קצר לאחר מכן במלטה.

 

הצורך לפגוע במטרה נעה, ורק בה, הביא בסוף 1991 במחלקת המבצעים של חיל האוויר לפיתוח רעיון מהפכני — שילוב של כלי טיס בלתי מאוישים, טילים מונחים וסימון מטרות באינפרה־אדום. כך חוסל מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי כשביקר בדרום לבנון בשיירה ובה שני מרצדסים ושני לנדרוברים בפברואר 1992.

 

הפגיעה החשובה ביותר בכלי רכב נוסע התרחשה באפריל 2004. אחרי חיסול השייח' יאסין ומינוי עבד אל־עזיז א־רנתיסי כיורשו הורה אריאל שרון להרוג גם אותו.

 

למרות שרנתיסי נקט תכסיסי הסתתרות והטעיה שונים, לרבות שימוש בפאות ושמות קוד, לא התקשו מערכת החיסולים של השב"כ ובסיס "טורבן" של 8200 לאתר אותו ואת מכונית הסובארו הלבנה מודל 1983 שבה עשה שימוש באותם ימים. סרט החיסול מתעד את הסובארו נוסעת ב־20:40 בערב בשדרות אל ג'ילאא ("רחוב השאהידים") בלב עזה כשהטיל פוגע בו פגיעה ישירה. הרכב סטה מהדרך ונתקע בעמוד בצד. כלי הטיס ביצע "השלמות", ירה שוב והרכב עלה באש, כשרנתיסי ושני העוזרים שהיו עימו נהרגו. "מחיקה אלקטרונית" היה מבצע ההתנקשות ה־168 מאז התחיל הקמפיין של השב"כ וצה"ל והוא סיים למעשה את עידן המחבלים המתאבדים. בעקבותיו ביקש חמאס, בתיווך מצרי, הפסקת אש עם ישראל.

 

ועוד סיפור רכב מהעת האחרונה, שרב הנסתר בו על הגלוי — הפגיעה ברמטכ"ל חיזבאללה עימאד מורנייה בלב דמשק ב־2008. המוסד, על פי פרסומים זרים, בשיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב, ידע לאתר את רכב הפאג'רו שבו עשה מורנייה שימוש, להחליף את הגלגל הרזרבי במטען נפץ ולהרוג את מי שנמצא שנים רבות בראש רשימת המבוקשים של ישראל.

 

ג'יימס בונד היה בוודאי מסתכל במבט מתנשא על הסובארו והפאג'רו. הוא לא היה משתמש במכוניות יפניות זולות, גם לא אויביו המרים. הוונקוויש של בונד באה לספר סיפור על המרגל המושלם והנערה היפהפייה שלצידו. ואיזה סיפור בוקע מכזה רכב כשהוא משייט ברחובות תל־אביב וכבישי ישראל? אצלנו הוא בדרך כלל נחלתם של מי שעשו אקזיט, מסטארט־אפ של יוצאי 8200, הגיקים, שהם בדיוק ההפך מהמחסל העשוי ללא חת, אבל לא פחות אפקטיביים ממנו.

 

אנחנו, למזלנו, לא זה ולא זה, לא מרגלים ואין לנו ונקוויש, אלא ליום אחד ותחת ההשגחה המחמירה של לאון. אחרת, עם האהבה שלנו למהירות וקצת סכנה, כמו ג'יימס בונד — גם אנחנו היינו עלולים להחזיר ל־Q למעבדה את האסטון מרטין חלקים־חלקים.

 

אסטונישינג | אודי עציון

עם כל הכבוד למלכה, ג'יימס בונד בעיקר הציל את אסטון מרטין. החיבור שאיאן פלמינג עשה בינו לבין אסטון מרטין העניק לה פרסום ומודעות שיצרניות מכוניות ספורט קטנות כמוה היו יכולות רק לחלום עליהם, והם הבטיחו את הישרדותה עד היום, 104 שנים אחרי שהוקמה.

 

החברה פשטה רגל והחליפה בעלים בקצב ש־007 מחליף את נערותיו. אפילו ב־2016 היא הפסידה 200 מיליון דולר, אבל בכל פעם נמצא מי שיזרים את הכסף ויבטיח שאסטון תמות ביום אחר. כיום החברה שייכת למשקיעים מכוויית ומאיטליה, כשדיימלר, חברת האם של מרצדס, מחזיקה בחמישה אחוזים ממנה. אסטון, שמכרה 3,700 מכוניות בעולם בשנה שעברה, קטנה משמעותית מפרארי (8,000 מכוניות) ומפורשה (238 אלף), תייצר החל ב־2019 ג'יפון ראשון, שלאור השינוי בטעמי השוק, צפוי להבטיח את עתידה הכלכלי.

 

הוונקוויש נמצאת במסגרת ההיצע שלה: מנוע 12 צילינדרים, 6,000 סמ"ק, עם 576 כ"ס, תאוצה מעמידה ל־100 קמ"ש ב־3.8 שניות ומהירות מרבית של 323 קמ"ש. המחיר: 2.5 מיליון שקל, לפני תוספות, ויש הרבה כאלה.

 

מאז תחילת היבוא הסדיר ב־2014 הצליחו תומר דותן ומאיר אוחיון, בעלי הסוכנות המקומית, למצוא קרוב ל־40 ישראלים שישלמו החל מ־1.3 מיליון שקל עבור אסטון עם מספר צהוב. 

ronen@ronenbergman.com

 

yana.sofovich@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים