השבוע קיבלתי מייל:
"שלום, שמי שלמה, הייתי מעוניין ליצור קשר עם מאור זגורי שכתב את הכתבה על מרוקו ב־'7 ימים'. מאוד התרגשתי מהתמונה שצילם את הקבר של סבא שלי".
ווא עלי.
***
בואו נחזור אחורה.
קראו את חלקו הראשון של המסע של מאור זגורי ואביו במרוקו
פברואר. מרוקו. מחוז תפילאלת'.
לבד מחיפוש קברים, הסיבה העיקרית לטיסה הייתה י"ד בשבט, תאריך פטירתו של הצדיק רבי יצחק אבוחצירא שעל שמו קרוי יצחק אמסלם, אבי ארוסתי. השתטחות על קברו ביום ההילולה היא... בעצם חכו, נראה לי שנדרשת כאן הקדמה:
1 אהבה ואמונה
המילה "להשתטח", שפחות או יותר עלתה לשמאל בבחירות האחרונות, אוצרת בחובה מהות עמוקה של מסורת יהודית עתיקה ומכובדת. נדמה לי לפעמים שהשמאל הישראלי הישן, שכבר עשרות שנים אוכל הפסדים בקלפי — מ"צ'חצ'חים", דרך "אספסוף", ועד "מנשקי הקמעות והמשתטחים על קברים" — עדיין לא למד שהמצביעים לא מוכנים שיזלזלו באמונה שלהם. תהא אשר תהא.
פתגם צרפתי ישן אומר: "האמונה היא אימתם של הפריבילגים". אלה הלועגים למה שנקרא "השתטחות על קברים" ודאי מדמים ברוחם זקנה צרחנית עם מחרוזת שיני שום דופקת פזצט"א על מצבה משיש. אז זהו, שלא. הביטוי "השתטחות" פירושו להניח יד ולהצמיד את המצח לקבר בתפילה לבריאות אוהביך. כמו בכותל. זה הכל. קוראים לזה אמונה. ואמונה, כמו אהבה, אין טעם לנסות להוכיח אותה כי היא מתקיימת אך ורק בליבו של המאמין.
מדי בוקר אני חולף ליד בית הקברות טרומפלדור בתל־אביב ומביט בקבוצות של ישראלים וגיטרות מכל הארץ שבאו לעיר במיוחד וחיפשו שעה חניה רק כדי להשתטח על קברו של אריק איינשטיין. כשהדרכתי נוער נהגנו לנסוע מדי שנה למושבה כנרת להשתטח על קברה של רחל. לפני חמש שנים טסתי לפריז להשתטח על קברו של אמדאו מודיליאני בפר לשז, לצידי השתטחה נערה על קברה של אדית פיאף, ובצידי השני השתטחו עשרה רוקרים לבושי שחורים על קברו של ג'ים מוריסון. אין זה שונה מקברי צדיקים. כי אמונה, כמו אהבה, כמו השראה, מקורן בתשוקות הלב המיוחדות לכל אדם באשר הוא. אפשר לכבד אותן, ואפשר לזלזל בהן. הבחירה בידיכם.
עכשיו תגידו: "אבל אלה אמנים מפורסמים שנתנו השראה לאנושות כולה". ולכם אענה: "נכון. בדיוק פה נעוצה הבעיה". הרי לרובכם אין מושג ירוק מי הוא רבי יצחק אבוחצירא, או מיהו הבאבא סאלי. אין לכם שמץ מיהו "אביר יעקב" או מהי תרומתו לשימור אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. בכלל, באופן עקרוני, לצקצקנים מטבעם (גם אם יעידו על עצמם כנאורים) אין מושג בתחומים שאינם מעניינם והם בדרך כלל יהיו מוזני פיקנטריה בלבד. יעני דברו איתם על תרומתו העצומה של מרן עובדיה יוסף לחברה הישראלית, והם יצטטו לכם אנקדוטה משנות ה־90 כשאמר שאסור לחטט באף בשבת. דברו איתם על הרב יצחק כדורי, והם יעדיפו לראותו כלהטוטן גימטרייה כמו הבאבא בובה. בעיניי זו בורות. ובכל מקום בעולם שבו שרצה בורות היא הפכה עד מהרה לבוז, שהפך לניכור, שהפך לשנאה. ומול שנאה אין אלא לשנוא בחזרה. זהו בומרנג רגשי. כי אם אדם מאמין במשהו בכל ליבו — איך יגיב כשהאחר — על במה ענקית בכיכר רבין, בלב המדינה, בפריים־טיים, מול מאות אלפי אוהדים — ילעג לו ולאמונתו? האם אחרי זה יבחר בו בקלפי ויעניק בידיו את המושכות על גורלו? ממש. אם תשאלו אותי, זו המשימה העיקרית של השמאל בישראל כיום — בלי חנפנות, לזכות שוב באמונו של העם.
ובחזרה למרוקו — למה בכל בית מרוקאי בישראל תלויה לפחות תמונה אחת של רב משושלת אבוחצירא? לפני הטיסה גם אני לא ידעתי. סבתא שלי נהגה לומר ש"הדבר האחרון שמעניין את הבן אדם זה ההיסטוריה של עצמו". לכן הייתי צריך לטוס 6,600 ק"מ, לנסוע שבוע ברכב שכור, לחצות מדינה שגודלה 21 פעמים ישראל, ולחפש קבר כמעט עד טירוף — כדי להוכיח לסבתא שלי עליה השלום — שהיא טעתה.
2 בדרך להילולה עוצרים במידלט
הוריה של אמי למשפחת תורג'מן נולדו והתחנכו בעיר מידלט השוכנת למרגלות האטלס המושלג. כשהתקרבנו, המדריך שמעון אמסלם הסביר שאנחנו נמצאים ממש באמצעו של הרכס ושממנו נגזר שם העיר. יעני "מידל", פלוס "אטלס", שווה "מידלט"! ואפרופו טרמינולוגיה, זהו האזור של אלה הנקראים "שלוכים" — הגנאי שגבה מקובי פרץ תביעה והתנצלות. אולי תופתעו לדעת, אבל אין במילה הזו בכלל בעיה והיא הפכה לגנאי רק בישראל ודווקא על ידי המרוקאים עצמם. איך? המרוקאים העירוניים, שנחשבו אליטות במרוקו, ניסו עם עלייתם ארצה להתמזג באופן כפוי עם הנרטיב הארצישראלי המומצא. אך כדי לנסח לעצמך מחדש מי אתה, ראשית עליך להחליט מי אתה לא. אז במקום להתלכד, הם בחרו להבדיל עצמם מהמרוקאים ההרריים ובכך חטאו חטא גאווה. כי לתקוע לעצמך נוצות בתחת לא הופך אותך לטווס. בכל מקרה, המילה "שלוך" נהגית ככה משום שהעיצור ך' שבסופה נהגה גרוני, כמו ג': יעני "שלוג". ו"שלוגים" פירושו "אנשי השלג". יעני הבדל גיאוגרפי בלבד. אז לכל המרוקאים שחשים עצמם טובים יותר — 'תקדמו.
במידלט לא היה הרבה לראות. עיר מטופחת וקטנה באמצע המדבר, אנשים נעימים ואווירה טובה — כמו ירוחם אני מניח — שבמרכזה נטועה כיכר מפורסמת עם פסל מאוד לא מרשים של תפוח גדול. אפילו התלבטתי מה הטעם לצלם אותה אם ממילא יחשבו שהתמונה צולמה בהוד־השרון. בסוף עלינו על גג של מסעדה מקומית, צילמנו את העיר מלמעלה והמשכנו בדרכנו אל ההילולה.
בנסיעה ארוכה, על כביש הולך ומשתבש, דרך שדות מוריקים ומישורים מושלגים כשלצד הדרך אורבים כקבצנים כלבי פרא שהתרגלו לאכול לחם שתיירים זרקו ביעפם — נפרש לפנינו עמק תפלילאת' היפהפה בשעת שקיעה. שמעון סיפר שפעם בשנה מתקיים בו "פסטיבל האירוסין", שאליו מגיעים כל הרווקות והרווקים בני העמק לחמישה ימים במטרה למצוא זיווג לשארית חייהם. הרבה יותר רומנטי מטינדר ולדעתי צריך לייסד פסטיבל כזה בארץ. אני מוכן לעזור.
3 האדה סע'די ומכּתובי
אחת הסיבות לזיקה העזה של המרוקאים בישראל למכורתם היא כי במרוקו הם כבר היו כל מה שבארץ רק היום הם מתחילים להיות. רובם הגדול של המרוקאים שעלו ארצה בקום המדינה היו אינטלקטואלים עשירים, אצילים בעלי אדמות ונכסים המקורבים לשלטון. הלעג המתלווה לטיעון ש"כל מרוקאי שני עבד אצל המלך" מיותר הוא, משום שבמקרה הזה — זה באמת נכון. תלמדו היסטוריה. בניגוד לעולים מאסיה וממזרח אירופה, המרוקאים לא ברחו מכלום. להפך. אלה שבחרו להישאר במרוקו, או לעקור לצרפת, חסכו מעצמם שנים של קיפוח ואת הגנאי "צרפוקאים". בימינו בצרפת, להיות יהודי־מרוקאי נחשב כמו להיות בישראל יהודי־גרמני — אליטה. אפילו שרת התרבות בצרפת, אודרי אזולאי, היא מרוקאית יהודייה גאה.
המרוקאים עלו ארצה בזכות חלום ציוני משווק היטב. יצחק סיפר שכשהם ירדו בעתלית מהאונייה, אבא שלו נלקח מיד למעצר כי התקומם כשהבין שרומה. כשהשתחרר מהכלא הוא אסף את ילדיו ותיכנן לחזור בחזרה למרוקו, אבל מפא"י, שהיו אטומים אך לא טיפשים, לקחו מהם כבר על האונייה את הדרכונים ולא השיבום. מחוכם.
במפגש עם שלל סוגי המרוקאים למדתי משהו חשוב על רב־תרבותיות. גם שם, כמו בארץ — ההבדלים בין תושבי תל־אביב לתושבי עפולה כה ניכרים, שלעיתים אתה תוהה אם הם בכלל בני אותו עם. אך למרבה האירוניה, הדבר שמקשר ביניהם הוא דווקא העובדה שהם כה שונים. בניגוד אלינו אין להם את הנטייה הכוזבת להכריז "כולנו אותו הדבר". כי המציאות מכתיבה הבדלים, ולקבלם מאחֵד יותר מאשר יצירת תבנית אדם רצויה, שהשאר צריכים לנסות להתאים לתוכה — לשווא.
אז למרות הדימוי העקשן והאגרסיבי שניסו (והצליחו) למתג בו כאן את שושלת אבותיי — דווקא העקשנות והנטייה לרגשנות שמרו על האותנטיות שלנו. לאורך כל השנים נותרנו מרוקאים ולא ויתרנו על זה. אפילו באמריקה אתה קודם כל מאיפה שבאת ואז אתה אמריקאי: אתה אפריקן־אמריקן, אתה אייריש־אמריקן — וגם כאן, אנחנו מרוקאים־ישראלים. הסוציאליזם מת מזמן ובני האדם התגלו כיצורים אינדיבידואליים בעלי צבע ספציפי שלא יוכלו למחוק. לכל צבע יש טמפרמנט משלו, יש לו יתרונות ויש לו חסרונות אבל הוא הזהות שלו. הוא מהותו. אני אמנם ישראלי גאה, אבל אני בעיקר מרוקאי־ישראלי גאה ולא אוותר על זה. ואם למישהו יש בעיה עם זה, אז יש לו בעיה עם דמוקרטיה. שילך להיבדק.
4 לה־לה־הילולה
"צדיק" הוא בפשטותו מנהיג. כמו שרון, כמו בגין, כמו רבין. תפקידו רוחני ופוליטי אבל בעיקר חברתי. אחריותו לשמש דוגמה ומופת לקהילתו ועמוד תווך לחיזוקה. לפני כינונה הרשמי של מרוקו, פרעות ביהודים גרמו לתנועת התאסלמות חזקה, ואותם צדיקים החזיקו כמעט לבדם את יהדותה של הקהילה בהבטחה לגאולה ולשיבה מתממשת לארץ ישראל. בתקופות של שלטון איסלאמי נוקשה עמדו אותם מנהיגים כחומת צדיקות מבוצרת: הקימו ישיבות, חנכו מוהלים וחזנים ולימדו הלכות שחיטה, גמרא ותלמוד. הם לבדם היו האחראים הישירים לשימור המסורת היהודית ברחבי המגרב דרך מינוי תלמידים שלמדו אצלם והפכו לרבנים מקומיים בקהילות השונות. בעיניי, צדיקים אלה אינם אלא "חובבי ציון" המקבילים לאלה האירופאים — קלישר, אלקלעי והס — שעליהם כן למדנו בתיכון.
ברבי יצחק אבוחצירא בני הקהילה המרוקאית ראו משהו כמעט אלוהי. נשמע תמוה? היו אלה חז"ל שקבעו: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". עדיין מתמיה? ספרו למרוקאים שאצלכם נוהגים להתאסף רבבות בפארק הירקון עם חולצות של ריהאנה ולצרוח כשהיא עולה לבמה — וכנראה גם הם יתפלאו.
***
הגענו לרחבת הקבר. מרחוק כבר הידהדו צלילי ה"גנאווה": מוזיקת מדבר קצבית ששמה נגזר מצעדי החיזור של הגנו הפוסע קדימה ואחורה. התפעמתי מהחיזיון: בקודקודה של אפריקה, תחת הכוכבים, בלב המדבר — אלפי יהודים נאספו משלל קצוות תבל לערב מרוקאי אחד של הודיה על ההווה, התרפקות על העבר ותפילה אל העתיד. נשים, גברים, זקנים וטף משלל המעמדות התאחדו לערב אחד של אמונה, ריקודים, אוכל וקדושה בפסטיבל מהפנט של חגיגת חיים. בארץ אנחנו מצפים מאנשים יראי שמיים לסגפנות, כאילו הנאות החיים שמורות לחילונים בלבד. בגלל זה תמיד מתעוררת בנו פליאה כשאנחנו רואים חרדי מעשן סיגריה. אבל היהדות המרוקאית מושתתת בבסיסה על נהנתנות: על ריקוד, על שירה, על אוכל טוב ושתייה לשוכרה. אין זה סותר את האמונה — להפך — זה מעצימה. בגלל זה בישראל אנחנו נקראים "מסורתיים", כאן היינו פשוט "יהודים".
***
טיפסנו במעלה מדרגות הטורקיז כשהלהיט הכי גדול של הפיוט המרוקאי התנגן ברקע:
"אָעוּפָה אֵשְׁכּוֹנָה וְאַרְחִיקָה נְדֹד בַּמִּדְבָּר אָלִינַה וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד: נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ בְּלִבִּי בּוֹעֵרָה מִיּוֹם פְּרֶדַתוֹ נַפְשִׁי עָלַי מָרָה: יְדִיד מְנֵי בָּרַח הָלַךְ עֲזָבַנִי אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי: יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְרִים: צִפִּיתִי לְדוֹדִי מָתַי יָבוֹא אֵלִי יַלְבִּישֵׁנִי עֲדִי וִירַחֵם עָלַי: חָשׂף זְרוֹעֲךָ לְקַבֵּץ פְּזוּרִים גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ וְדִגְלֵךָ הָרֵם".
מדובר בהמנון. "אעופה אשכונה", שאותו כתב רבי יצחק כשהיה רק בן 12, התפרסם בקובץ השירים "יגל יעקב". זהו שיר העומד בהשפעה ברורה של שיר השירים ומספר על רעיה המבקשת את אהובה (דודה), ומסמל את היחסים שבין עם ישראל לאלוקיו. אין מרוקאי המחובר לשורשיו שלא יודע אותו על לב:
"קוּמִי יְחִידָתִי וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה אֲחוֹתִי רַעְיָתִי הִנֵּה גוֹאָלֵךְ בָּא: חֲמוּדָה יְקָרָה רַבַּת הַמַּעֲלוֹת גַּם מִפָּז נִבְחֲרָה צְאִי נָא בִּמְחוֹלוֹת: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרָיִיךְ נְעוּרִים הֵיכָלֶךָ אֲיַסֵּד בְּאַבְנֵי סַפִּירִים: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ כִּי בָּא קֵץ דְרוֹרִים".
אך שלא כמו שיר השירים, השיר הזה נחתם בנימה אופטימית ובאיחוד האוהבים. תגידו לי שאני מגזים, אבל עבורי זה כמו ביאליק, ואני מכיר מקרוב את שניהם. את שירת האחד לימדוני ואת השני כבר למדתי לבד. המילים גורמות לי לכמוה אל ארץ ישראל אחרת, כזו שהייתה יכולה להיות.
***
ברחבת הקבר פזורים בתי קרקע שיהודים אמידים בנו במיוחד כדי ללון בהם בימי ההילולה והדלתות בהם פתוחות לכולם. המארח הנדיב שלנו יצחק בנישו קיבל אותנו מיד בארוחת מלכים, ונכדו נתנאל השקה אותי כל הלילה בערק דובדבנים מקומי שהחל מערבל את רגשותיי. אחרי שהתפללנו ערבית עלינו אל בית הכנסת של הקבר, ושם — מה שראו עיניי הפך את עולמי.
אל מול ארון קודש פעור ובו גלויים ספרי תורה עתיקים, ישבה פמלייתו המפוארת של מושל המחוז — שליחו האישי של המלך — לבוש בגלבייה לבנה ותרבוש אדום, מוקף בכ־50 בני לוויה. לימינו ישב רבי דוד אבוחצירא השני — כיום הרב הראשי של חיפה ונינו של הצדיק שלכבודו ההילולה — אדם מרשים, ססגוני ועניו. כל המוסלמים שבחדר חבשו כיפות וכשהתחילה התפילה הם נעמדו ביראת כבוד ואף זימרו בשפתם בתוך בית התפילה שלנו. כולם ביחד. לא האמנתי. כל כך הורגלתי לחשוב שיש "אותם" ויש "אותנו". שהם "אויב" ואנחנו "קורבן". אך לא במרוקו. נזכרתי בסבתא רינה שתמיד אמרה ש"אנחנו והמוסלמים הסתדרנו מצוין אחד עם השני. רק בארץ זה התקלקל". איך כנער נטיתי לפקפק בדבריה, אבל הנה — ניצבה מולי הוכחה חיה: יהודים, מוסלמים, דתיים וחילונים התפללו כאחד לאותו אלוהים. המצלמה שלי לא הפסיקה לצלם. לא האמנתי למראה עיניי. הבטתי באבא שלי ואישוניו נמלאו דמעות. אפילו יצחק הקשוח התאפק מלבכות.
המילה האהובה עליי במרוקאית היא "היבּה" — הילה. בית הכנסת זהר באותו ערב בהיבּה מבהיקה במיוחד. אזי פנה רבי דוד וביקש הס מהנוכחים, מיד דממו כולם בהשתאות ומול ארון הקודש הפעור, פצח בברכה הבאה:
"הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים. ומלכותו מלכות כל עולמים. הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל ויינשא למעלה למעלה את אדוננו — כבוד המלך מוחמד השישי ירום הודו!"
המילה "מוחמד" בתוך בית הכנסת העבירה בי רטט בחוט השדרה ותהיתי אם היה חורה לי שבתוך מסגד היו מברכים את רובי ריבלין. התשובה היא לא. כשזה נעשה בכנות אין מקום להזרה. המשיך הרב: "מלך מלכי המלכים ישמרהו ויחיהו ומכל צרה ונזק יצילהו. מלך מלכי המלכים ירום ויגביה כוכב מעלתו וירים ימים על ממלכתו. מלך מלכי המלכים ברחמיו ייתן בליבו לעשות טובה עימנו ועם כל ישראל אחינו. בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ובא לציון גואל. כן יהי רצון ונאמר אמן".
צרחתי "אמן!" לא יכולתי להתאפק. ליבי איים לפקוע מחזי. היום, בצאת הכתבה הזו, אפרסם את הסרטון המלא באפליקציה ובאינסטגרם שלי ותוכלו להיווכח במו עיניכם. "שלום אתמול" אקרא לסרטון. רגע שלא אשכח עד יום מותי.
***
האם גם לכם נראה מוזר לברך את מוחמד השישי בתוך בית הכנסת? בוויקיפדיה מוגדר "כבוד" כחלק מהותי במערכת חליפין חברתית. בישראל נוספה לו איזו אצטלה של כוחניות איוולת, אבל "כבוד" הוא האלמנט המהותי ביותר ביחסי אנוש, ואני מתחיל להבין את קזבלן שלא מצליח להפסיק לתהות למי יש ממנו יותר. המשורר הנפלא סמי שלום שטרית כתב:
"תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד, וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פרסים, ברקים ושרונים, ולכו תחגגו לכם איתם קוממיות ועצמאות, אני מסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אמי, ארכין ראש ואנשק ידו ואשבע לו אמונים ואברך אללה: יברכּ פי מולא'י סידי - מעתה עד סוף הימים. למה זה תמוה בעיניכם?"
מוחמד השישי הוא מנהיג נדיר בעולמנו. מנהיג כזה השם את טובת העם לפני טובתו האישית. אינטלקטואל מהמעלה הראשונה וחשוב מזה — אדם צנוע ובעל רגישות יוצאת דופן לכאבי עמו. אין זה מפתיע. אביו וסבו ששלטו לפניו השאירו לו — תקשיבו היטב — את האפשרות להכניס שינויים מודרניים בחוקה של המונרכיה תחתיו. נשמע לכם הגיוני? בישראל מנהלי בית ספר ומנהלי תיאטרון נאבקים בתקיפות נגד שינויים פן חלילה ייכנסו לתוקף אחרי פרישתם, ואילו כאן אנחנו מדברים על ממלכה ענקית. ממלכה המודעת לעובדה שחוקים ישנים מאבדים את הרלוונטיות שלהם בעולם משתנה. בעיניי זו גדולה מצד מלכי מרוקו — לאפשר את הגמשתם של חוקים בהתאם לזמן ולדרישות העם. שמישהו בבקשה ישלח את הממו הזה לאסד.
בנאום ההכתרה של מוחמד השישי, ששודר בטלוויזיה ברחבי העולם, הכריז המלך שיכניס לתוקף תקנות חדשות שיעניקו לנשים את הזכות להשתלב בשלטון. הוא אף הקים ועדה שתבדוק את זכויות האדם שיש והופרו בעת שלטון אביו חסן השני. וכשלושה חודשים אחרי המלכתו, בעקבות קובלנות של אזרחים שנפגעו מהשלטון הקודם, פירק המלך את הגוף הממונה על חקירות פנים והדיח מתפקידו את יד ימינו של אביו — האיש השני בחוזקו במדינה. השינוי הזה התקבל בעם כצעד חשוב לקראת כינונה של דמוקרטיה. אולי לאזרחים במדינות מפותחות זה עלול להיראות כמו צעדים מינוריים, אבל להזכירכם, אפילו במדינות המערב — ועל אחת כמה וכמה במונרכיות מוסלמיות — צעדים של קידום נשים ותיקון טעויות שלטון הם מאוד נדירים, אם בכלל הם מתרחשים.
מדובר בעניין תורשתי. סבו, מוחמד החמישי, הגן בנחישות על יהודי עמו בתקופת השואה למרות שמרוקו הייתה תחת שלטון צרפתי וכיבוש נאצי. לפני כמה שנים פנו מנהיגי הקהילה היהודית במרוקו — האדונים אנדרה אזולאי וסרג' ברדוגו - ל"יד ושם" בירושלים בבקשה לרשום את המלך כחסיד אומות עולם, עבור פועלו להצלת יהודי מרוקו בזמן השואה ועל קבלת אוניית יהודים בעת המלחמה ופרישת חסותו עליהם. מ"יד ושם" השיבו בלקוניות כי המלך מוחמד החמישי אינו עומד בקריטריונים "של פנייה רשמית מהנאצים להסגרת היהודים", מאחר שלא העמיד את עצמו בסכנת חיים. אה, הבנתי. המלך לא קיבל פנייה רשמית מהנאצים? צודקים. סליחה. אמנם מדובר בצעד שיכול לתרום משמעותית ליחסים שלנו עם מדינות ערב — אבל רגע, הוא לא עמד בקריטריונים של "פנייה רשמית מהנאצים". באסה. שכחתי שהנאצים הגישו בקשות רשמיות... ביורוקרטיה ארצישראלית מתנשאת של פקידים עם אגרוף קפוץ על הגושפנקה. אני תמה אם פנייה כזו ל"יד ושם" הייתה מוגשת מבית המלוכה האנגלי והייתה נתקלת בסירוב פלצני מסוג זה.
עם קבלת העצמאות הכריז מוחמד החמישי שליהודים יינתנו אותן הזכויות כמו למוסלמים, ושחופש דת מלא יוענק להם. כשהתחילה העלייה לארץ ישראל אחרי 48' הוא התראיין כאב השולח לחופשי את גוזליו ואמר: "היהודים חיים על אדמת המגרב הברוכה זה אלפי שנים, אפילו לפני בוא האיסלאם. תמיד הם חיו בינינו בכבוד ובהערכה, ועל פועלם למען מרוקו הם יישארו קרובים לליבי תמיד. גם אם יעברו למדינות רחוקות, היהודים של מרוקו ימשיכו להיות נתינים שלנו לנצח, ואנו מחויבים להגן עליהם אפילו בהיותם רחוקים מאיתנו. נלווה אותם בדרכם החדשה עם הרבה כבוד וחששות ושאלוהים יסלח להם על טעותם". אז חוץ מהמשפט האחרון — כי אני לא חושב שזו הייתה טעות — אני מעריץ אותו על דבריו.
כך, בשעה שמדינות אירופה ששו להיפטר מיהודיהן, מלך מרוקאי אחד נלחם עבור כל אחד ואחת. זה למה התרגשתי כל כך מ"ברכת המלכים" בהילולה. פתאום הפכתי עֵד חי למעמד כן שבו יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. בדגש על "מסרבים". כי לשנוא זה קל. לכעוס ולהאשים זה פשוט. אבל לאהוב זה קשה. אהבה דורשת עבודה ורצון טוב והשתדלות. ולראשונה בחיי, במרוקו, נוכחתי בעובדה ששני העמים האלה יכולים לסרב להיות אויבים.
אחרי הברכה עלה לבמה ד"ר גבריאל אלחרר שקידש בצרפתית את שיתוף הפעולה היחיד במינו בעולם והילל את המונרכיה החוקתית הזו, שלפני שש שנים, כשהעולם המוסלמי בער ב"אביב הערבי" — מלבד שבוע קצר של הפגנות — העם בה אפילו לא חש צורך קל שבקלים להתקומם. משום שמדובר בעם שאוהב אהבת אמת את מלכו, ומלכו אוהב אותו — כמו דודי ורעייתו.
5 בקצב הדבש
אחרי התפילה החלו הסעודות והריקודים שנמשכו עמוק אל תוך הלילה. שרתי ושתיתי ורקדתי עד שדאבו רגליי, מאושר וגאה על השתייכותי לעם המפואר הזה. באישון לילה נסענו לגוראמה — הכפר שבו נולד יצחק — והעברנו את הלילה בביתו החם של מבארק, בנו המוסלמי של מוח'א וואחדו, מי שהיה החבר הכי טוב של משפחת אמסלם טרם עלייתם ארצה לפני 50 שנה. במרוקו נותנים כבוד לעבר, בעוד במערב נותנים כבוד לעתיד. מבארק חיכה לנו ער, הציע עבורנו מיטות חמות ואף כיסה אותנו בעצמו אחד־אחד ותחב את שולי השמיכה מתחת לגופנו לפני שכיבה את האור. היינו ארבעה גברים בוגרים ששנים איש לא כיסה אותם לישון, וללא מבוכה נאנחנו בסיפוק ועצמנו עינינו, שתויים ומאושרים לקראת שנת ישרים. באמצע הלילה הודיתי שוב לאייר פראנס – המארגנים של המסע הזה – על האטמים שחילקו לנו בטיסה.
בבוקר חיכתה לנו ארוחת בוקר מופלאה עם פרנה טרייה והדבש הכי טעים שטעמתי מימיי — כזה סמיך ואיטי שאסור לזרזו. "התאם עצמך לקצב הדבש ולא להפך", אמר מבארק. אחר הניח מולנו צלחת ענקית עם קוסקוס ירקות ובשר והגיש לכל אחד מאיתנו כף. אכלנו חמישתנו יחד מאותה צלחת גדולה ואחוות אחים אמיתית הידהדה בחדר.
אחרי האוכל יצאנו לסיור בכפר וביקרנו בבית שבו נולד יצחק, שעל גגו עוד מתגוררים תיישים ותרנגולות. כמה מרגש זה לראות אדם חוזר אל הבית שבו נולד, כחובה מוסרית שהיא חלק בלתי נפרד מהציווי היהודי "דע מאין באת" כדי שתדע "לאן אתה הולך". כמה פשוט, ככה נכון. המשכנו בסיור ופתחו עבורנו את בית הכנסת הנטוש בכפר אשר בתוכו קינן, כמו מטפורה שחוקה, להק יונים לבנות. בצהריים יצאנו לדרך כשמבארק וילדיו, וואליד ויסמין, עמדו ונופפו לנו לשלום באמצעה של סופת חול בפתח ביתם.
הימים הקרובים נמלאו השראה ובלבול. מחד לא הרפה ממני הקבר האבוד של סבא, ומאידך חוויות ההילולה עוד פיעמו בי. הימים היו גדושים: רכבנו על גמלים בסהרה; ביקרנו בארפוד במפעל שהופך מאובנים בני מיליון שנה למאפרות ותחתיות לכוסות; לנו במלון סאלוקה דאדס שנראה כמו מ"אלאדין" ובדרך לזגורה עצרנו בוורזאזאת שם צולם "בבל" — הסרט האהוב עליי בכל הזמנים. שמעון סיפר שלפני כמה שנים הוליווד קנתה פה חצי עיר בפרוטות, צילמה בה שוברי קופות כמו "גלדיאטור", וברגע שסיימה מלאכתה עזבה כמו נחיל ארבה קפיטליסטי.
המשכנו דרומה ודהרנו על סוסים בשלג, צלחנו ואדיות מוריקים, מעיינות מפכים, שיטפונות בוץ ונהרות חמרה; חצינו את מעבר טודרא עם הצוקים הענקיים שהתנשאו מעלינו כמאיימים ליפול; עצרנו בלונה פארק עם גלגל ענק מאולתר ביריד כפרי נידח; סעדנו בפונדקים שבהם נתלו כאימומים לראווה פגרים טריים של עגלים על ווי פלדה. אני מודה שהפורנוגרפיה של הבשר במרוקו הייתה קשה לי ובשאר הטיול התמקדתי בלחם ובדגים.
בדרך למרקש כבשנו את מעבר הטיזנטישקט החלקלק והמסוכן בעולם ואף ביקרנו בספונטניות בקברו של רבי אברהם ואזאנה על גדות אגם אחמד אל מנסור אדהאבי היפהפה. בתוך הקבר עצמו התנוססה תמונה של המלך חסן השני, לידה הונחו סידורי תפילות יהודי ספרד ובקבוק ג'וני בלאק לייבל. כל פעם מחדש הדהים אותי העירוב הזה שבין הערביות ליהדות ובין הקודש לחול, עד שהבנתי שאינו עירוב כלל — אלא מהות. אני זה שבראשו הכל מופרד.
הנוף בנסיעות התחלף ממדבריות לשלגים, לעמקים מוריקים ואז שוב למדבר. מדי פעם, על אם הדרך, הייתי מבחין בנער צעיר נטוע לו לבדו בלב האוצר הגיאוגרפי הזה, מבטו שלוח אל האופק ומחשבותיו נודדות. ודאי הוגה על אהבה ועל זהות ומיניות, כמו כל נער עלי אדמות. ואני לרגע טס על פניו במהירות של 120 קמ"ש. לשבריר שנייה הוא קולט את המבט שלי בעודי חושב: ביקום מקביל יכולתי לחיות את חייך. גורלותינו הצטלבו לשנייה וחלף לו הרגע. הותרתי אותו במדבר שלו והמשכתי בשעטה אל המדבר שלי.
6 מה שקורה במרקש
במרקש אפשר להעביר חודש, אנחנו היינו שמונה שעות. סבבנו את שוק הז'מלפנה המפורסם או בתרגום חופשי: "אסופת האבודים", שבמרכזו נהגו פעם לערוף את ראשי החוטאים. מסוג השווקים שרואים ב"אינדיאנה ג'ונס" עם קופי מקאו מאולפים וקוברות מהופנטות. לצערנו הגענו לשם לפנות ערב סחוף רוחות שהבריח את הסוחרים, אך למזלו של אבא שלי דוכן ה"כּר'שה־דווארה" (קיבת פרה) נשאר פתוח ואבי זלל לבדו צלחת גדושה בגעגועים לבישולי אמו. לטעמי האישי זה היה גועל נפש קולינרי, אבל טעמתי בנימוס וכיבדתי את התרגשותו. הלא סביב סובלנות נסוב המסע הזה?
חזרנו כמלכים אל בית המלון בכרכרה רתומה לארבעה סוסים והתדיינו בעניין הקבר האבוד של האדון סלומון זגורי החמקמק. גמרנו אומר לא להחמיץ את ההזדמנות ושמחר — לפני הטיסה ארצה — נהיה חייבים לקפוץ לבית הקברות ברבאט. כיוונתי שעון מעורר לארבע בבוקר אך שמעון התעקש שאסור לנו לפספס את חיי הלילה במרקש! אז התגנדרנו קלות ויצאנו לשתות בקזינואים ובדיסקוטקים המרקשיים שאפילו וגאס לא ראתה כמותם. קרנבלים ססגוניים ונשפים ליליים עם נברשות ענק, אנשים יפים, נשים מסעירות ושירה חיה. איני מדבר על "ללה פאטימה", רבותיי. באחד המועדונים ביצע זמר צעיר במרוקאית את "גשם סגול" של פרינס ואני התעלפתי. ביקשנו משמעון שייקח אותנו גם למועדון אותנטי עם מוזיקת ערוביי'ה, וכשנכנסנו לקח לו שתי דקות ובירה עד שחטף מהזמר שם את המיקרופון והרים בעצמו את כל המועדון. אין עליו. אם אתם רוצים לטוס למרוקו, דברו עם שמעון אמסלם. לא תצטערו לרגע.
ובכלל, טוסו לשם. כדאי לכם. הודו זה כל כך 1994. טיילו במרוקו אחרי הצבא או בירח דבש או מתי שיתחשק: על אופנוע, במכונית, בטרמפים, באוטובוס, ברגל. בטוח שם. נעים שם, טעים ומרתק. כמעט לא נותרו בעולם עוד מדינות אותנטיות כאלה. אל תפספסו.
חזרנו למלון, ארזנו ונסענו ארבע שעות לרבאט. חיפשנו בית קברות, מצאנו אותו והשתטחנו על קבר שאינו שלנו (ע"ע). טסנו משם ואיחרנו לנמל התעופה בקזבלנקה, עשינו צ'ק־אין בשנייה ה־90, ואז יצחק, אבא ואני הלכנו לאיבוד בדיוטי. משטרת השדה כמעט עצרה את שמעון שאיים עליהם ששום מטוס לא ימריא בלעדינו. במהלך הטיסה ישבתי עם הלפטופ פתוח ליד איש מבוגר בגלבייה, כובע שחור וזקן מדובלל שניבט מסנטרו — קיצר מסוג הטיפוסים שהייתם בטוחים שהולך לפוצץ את המטוס בכל פעם שהוא קם לשירותים. כשהרמתי מבטי מהמחשב קלטתי שכולם במטוס נראו כמוהו, ודווקא אני נראיתי הזר. לקראת הנחיתה הוא נעץ בי מבטים ולבסוף כשהפניתי אליו את ראשי החשדן הוא שאל: "אתה כותב בעברית?" "כן", עניתי. "אתה מירושלים?" "מתל־אביב", אמרתי. "מישראל", קבע. "כן", השבתי. והוא חייך אליי: "נו, אז אנחנו אחים".
7 סיפור הקבר שאינו נגמר
חזרנו לארץ עם עתיד, עם תקווה. בלי חלום.
בתל־אביב נכנסתי לגוגל לחפש מידע על קברים במרוקו ונתקלתי באתר ששמו "Find a Grave", נשבע לכם שזהו שמו ויש לו גם אפליקציה — אבל אפילו הוא לא ידע לומר לי איפה מסתתר סבא־רבא זגורי המסתורי.
בשבת נסעתי עם אבא לדוד דני כדי לנסות לפענח מה לעזאזל השתבש לנו שם בסאלי, ומצאנו אותו רכון מעל צרור מצלמות דיגיטליות שפג זמנן. הוא הרים אלינו ראש ופלט: "הייתם בקבר הנכון". סליחה?!? "כן", ענה. "שלמה גור טעה. הייתם בדיוק בקבר שהייתי בו אני. אפילו שילמתי כמה מאות דירהאם לזקנים שם שישפצו אותו". אבא שלי מיד קפץ: "אמרתי לך!" ואני נשמתי עמוק אך לא לרווחה. הבטן שלי אמרה אחרת והבטן שלי לא טועה.
ואכן חלף החודש ובסופ"ש שבו התפרסם חלק א' של האודיסיאה הזו קיבלתי סמס מקרוב רחוק מבת־ים ששמו דני זגורי (לא אותו דני) ובו תמונה של קבר. ניחשתם נכון. קבר אחר, עם השמות והתאריכים המדויקים. שלמה גור צדק — לא היינו בקבר הנכון. אבל גם דני לא. וגם מאיר לא. וגם לא סבתא שלי ואחיותיה שטסו לשם במיוחד לפני 20 שנה וקרעו בגדיהן מעליו. אבא שלי שמע על זה והתגלגל בצחוק: "אז כבר 30 שנה אנחנו מגז'דרים על הקבר הלא נכון?!?" בדיוק.
אז איפה הקבר הנכון אתם שואלים? איש לא יודע. מי שצילם את התמונה היה דוד ג'קי זגורי, אחיו של סבא אלברט, שנפטר לפני 27 שנים. הפלגנו בחזרה אל אי הוודאות.
ובכל זאת, נקודה של אור.
השבוע התקבל אצלי מייל מאדם בשם שלמה בן יהודה מראשון־לציון שסיפר שבשבת הוא פותח לתומו את "7 ימים" ופתאום צעקה גדולה נמלטה מפיו. זה יותר משנה שהוא מחפש את תאריך הפטירה העברי של סבו שקבור במרוקו כדי לקיים לזכרו אזכרה בארץ, והנה בעיתון, כמו משמיים, תמונה שלי מנשק את הקבר של סבו (אבי אמו) — סלומון אזגורי בר יצחק, שנפטר בשנת 1955 ברבאט. הייתם מאמינים איזו אודיסיאה זימן לי הסבא הזה שלו? שלחתי אליו מיד את כל התמונות והסרטונים שצילמנו שם. אחרי הכל הם שלו.
בקיצור, החלום של פאפא אלברט שלי טרם הוגשם ואיפשהו שם במדינת המגרב המופלאה הזו הוא מחכה לי בשלווה, או כראוי לזגורי אמיתי — מחכה בקוצר רוח ולא מבין למה אנחנו מתעכבים כל כך.
8 יד על הלב
למרוקאים יש ג'סטה, מחווה גופנית, שהיא רק שלהם והיא שמורה לשעות פרידה והודיה: הם מניחים יד על הלב ואומרים "תע'יש". יעני "תחיה".
במרוקו נמצא הסיכוי האחרון שלנו לשלום כאן במזרח התיכון. מרוקו הייתה המתווכת ואחת היוזמות העיקריות בתהליך השלום עם מצרים ובתהליך השלום הזמני עם הפלסטינים. פעולות פיוס אשר הניבו פירות מעוררי השראה לעולם כולו. בעיניי, על ממשלת ישראל לעשות הכל — אבל הכל — על מנת לחדש ולפתח את הקשר עם מרוקו ומלכה. והפעם כמו שצריך, משום שניסיונות העבר נענו על ידי ההנהגה הציונית במשוא פנים, כאילו אין לנו עניין בשלום אזורי.
היום, אחרי שטורקיה נמסרה לארדואן, מרוקו נותרה המדינה המוסלמית היחידה בעולם שיכולה לתווך אותנו לשאר מדינות האיסלאם. ממשלות המערב המדושן מנסות כבר עשרות שנים ולא ממש מצליחות. אפילו האמריקאים והרצון הטוב שלהם, והגרמנים ורגשי האשמה שלהם, כבר לא מסוגלים לגשר. והפערים בינינו רק הולכים וגדלים.
אני ורבים כמותי מוכנים להתפקד בכל שעה עבור התיווך, הסיכוי, הרעיון, החלום הקטן הזה. אז אם יש ביניכם מישהו המקורב למלך, שימסור לו בבקשה את המסר הזה ושאנחנו כאן מאוד מעריכים את אהבת האב שלו כלפינו — אב כזה שלא נוטר טינה לבניו על שנטשוהו, אלא מברך אותם בלכתם ומשאיר להם מפתח ובית לחזור אליו מתי שרק ירצו. אני שולח קול קורא זה על פני תפוצת העיתון, ומבקש שוב מכל מי שבחיוג המהיר שלו נמצאים המנהיגים – נסו את הדרך הזו. היא תקוותנו האחרונה. כי אם גם היא לא תצלח, יכול להיות שבאמת נידונו למלחמת תמיד.
ובנימה אישית להוד מעלתו מוחמד השישי:
"אל מאליק.
הנהגתך, האומץ שלך ויושרך מעוררים השראה עבורי. הייתי מת שתצפה באיזה פרק או שניים בסדרה שלי ושתראה איך אנחנו כאן בארץ ישראל, לא נכנענו במרוצת השנים — למרות כל הקשיים — לכור ההיתוך הסלקטיבי ושמרנו על צביונה של מרוקו בתוכנו. לפני כחודש התקיימו בישראל חגיגות המימונה ואני גאה לספר לך שמכל התפוצות שהגיעו הנה, המרוקאים הם היחידים שהצליחו להכניס יום חג אורגינלי משלהם לתוך לוח החגים היהודי הצפוף גם ככה. תודה לך מקרב לב על אהבתך ונאמנותך ליהודי ארצך ועל הכנסת האורחים שלך אותנו. תרבח' ותסעד ותע'יש. ואם מסתדר לך, תעזור לנו פה קצת עם השלום, קשה לנו לבד.
שלך, מאור מימון בן שלמה זגורי". •
