לפעמים שווה להתעקש על החלום שלך, גם כשכולם מנסים לגרום לך לוותר עליו. זו המסקנה שעולה כשמנסים להבין את סוד הקסם של החווה של חוה בקיבוץ חפץ חיים. יש לא מעט חוות חקלאיות־חינוכיות בארץ, אבל מאחורי זו השוכנת בקיבוץ החרדי שהקימה אגודת ישראל ב־1944 עומד סיפור מיוחד.
חוה (שכולם קוראים לה חוי) זליגר הייתה הגננת של הקיבוץ במשך כ־30 שנה, ובהמשך ניהלה את משק החי של הילדים. ב־2001, כשעמדה לצאת לפנסיה ולקבל את סל הביטחון המגיע לכל חבר קיבוץ שפורש, היא העדיפה להמשיך להפעיל את המשק, כיוון שראתה בו ערך חינוכי. אלא שהקיבוץ עמד בפני הפרטה, והחברים התיישבו לבדוק אילו ענפים להשאיר ואיזה למכור. משק הילדים לא נתפס כאטרקטיבי במיוחד, וכשחוה הציעה לחברים שבמקום שימכרו אותו היא תחזיק אותו - לא ברור מי מהם שמח יותר. "הרחתי את חלום ההפרטה הפרטי שלי מתקרב", נזכרת חוה, "אמנם הוריי והורי בעלי הקימו את הקיבוץ, אבל אני באותה נקודה התחלתי לפרוח, ואני רק ממשיכה".
היום יש לה ולמשפחתה חווה חקלאית־תיירותית שמגלגלת 2 מיליון שקל בשנה ומציעה למבקרים רפת, עזים, רכיבה על חמורים, אפיית פיתות, מתנפחים וג'ימבורי, פעילויות עונתיות שונות, מוזיאון, סיור ברכבת, ועוד ועוד.
ההתחלה הייתה קשה. קרן חניאל, בתם של חוה ויעקב זליגר, האחראית על הפעילות השיווקית בחווה, נזכרת בימים שבהם לעיתים המקרר היה ריק ואחיה הגדולים (יש לה תשעה אחים ואחיות) העבירו להורים כסף. "ההורים שלי קיבוצניקים", היא מספרת, "לא היה להם אפילו חשבון בנק. לקחנו הרבה הלוואות מהבנקים כדי להתרומם". וחוה מוסיפה: "בכל פעם שלמישהו מהמשפחה היה רגע פנוי, הוא הגיע לעזור. אבל היינו מאושרים למרות הקשיים. כל יום שאני קמה לחווה אני אומרת: 'מודה אני'".
"ההורים שלי לא ידעו איך לשווק את העסק", מספרת קרן. המבקרים הראשונים הורכבו בעיקר מקבוצות מהמגזר החרדי ומילדים מהחינוך ביתי. העסק צמח ושמו התגלגל מפה לאוזן, אבל בכל חורף הייתה ירידה עד לפסח, ועיקר הפעילות הייתה בחופשים. קרן, שעבדה באותם ימים במכירות בתחום הביטוח, החליטה לקחת את העניינים לידיים. היא הייתה אז בשמירת היריון, ומתוך שעמום עברה על מספרי הטלפון של הלקוחות שביקרו בעבר. באותם ימים החלו להיכנס לשיווק הקופונים, וקרן האמינה שכך יורחב מעגל הלקוחות. ההימור התברר כמוצלח, ולראשונה באותה שנה כל אוגוסט היה מלא.
"הגיעו אנשים שמעולם לא שמעו עלינו. היינו בשוק וגייסנו בני משפחה לעזרה. מזל שאנחנו משפחה גדולה", היא צוחקת. אחרי חופשת הלידה קרן הבינה שלביטוח היא כבר לא תחזור, והחליטה להתמקד בפן השיווקי של החווה, גם ברשת. לדבריה, העסק תפס תאוצה בחמש השנים האחרונות. "בפסח האחרון היו לנו 3,000־3,700 איש ביום. היו אנשים ששמעו עלינו דרך תחרות 'עסקים קטנים', ואפילו הגיעה קבוצה מהגיל שלישי. והילדים, שמחוברים למסכים, מגיעים לשטח ופורחים כאן. הם פשוט מתחילים לרוץ במרחבים, שאין להם בעיר". וחוה מוסיפה: "יש ילדים שמגיעים ולא רוצים ללכת".
קרן היא לא בת המשפחה היחידה שעובדת בחווה. החווה רשומה על שם אחיה נועם, המטפל בניהול ובכספים, ואחותה הקטנה אביה אחראית על ההדרכה וגיוס העובדים בעונה החמה. כיום נמצאים בחווה כבר ארבעה דורות של הזליגרים, כולל הנינים. גם המשפחה המורחבת יותר - הקיבוץ — עוזרת. "אנחנו מקבלים מהם תמיכה עצומה", היא אומרת.
רבים מבעלי החיים בחווה מגיעים משמורות טבע. "הם זוכים לחיים טובים אצלנו. אנחנו לעולם לא מפרידים גדי מעז, התרנגולות מסתובבות באופן חופשי, יש כאן עגלים שהוצלו משחיטה, ואנחנו חולבים את בעלי החיים כדי למנוע מהם סבל", אומרת קרן. "ילד שמלטף בעלי חיים ורואה אותו בגובה העיניים כבר לא יתעלל בו. גם חיות בר — ראמים, צבאים, קופים, עופות דורסים — מגיעים אלינו, לאחר שהם מטופלים בבית החולים של הספארי". בחווה אפשר למצוא מאות חיות, וכשאני שואל את חוה מי האהובים עליה היא נוקבת בשמם של צמד העגלים האדומים טל ומטר. "הם ממש מדברים איתי כשהם שומעים שאני מתקרבת", היא אומרת לי בטלפון, ומהאפרכסת נשמעות לפתע געיות ההסכמה שלהם.
"המטרה שלנו", מסכמת קרן, "היא לגדול ולהצליח לכסות את החובות. הקמנו גם את מוזיאון החלוץ החרדי, שמספר את הסיפור של קיבוץ חפץ חיים. גם החרדים סייעו בהקמת המדינה לא פחות מאחרים, וזה סיפור שלא סופר מספיק וכל אחד השתיק אותו מהסיבות שלו".
ת.ז | החווה של חוה
בעלים: חוה ויעקב זליגר
שנת הקמה: 2001
תחום פעילות: חווה חקלאית־חינוכית
מיקום: קיבוץ חפץ חיים
מספר עובדים: 8־20, תלוי בעונה
נימוקי השופטים: העסק שהוכיח לנו שליזמות אין גיל. התרשמנו מהצניעות של בני המשפחה, מאהבת החיות ומשמירת הייחודיות של המקום. מעסיקים פנסיונרים, וזה ווין־ווין לכולם.
