הכל התחיל ביום השואה לפני שנה. איתן מיכאלי, איש לא צעיר במיוחד, החליט באיחור של כמה עשרות שנים להתמודד עם עברו המשפחתי המטריד. "פירסמתי פוסט בפייסבוק, בפורום של דור שני לשואה, ובו שאלתי: 'האם מישהו מביניכם עבר התעללות בילדותו?' פתאום הפורום התוסס נדם. שתיקה. רק אחת ענתה לי: 'למה הכוונה, ויכוחים?' חוץ ממנה אף אחד לא הגיב".
צפו בקטע מתוך הסרט:
מי שכן הגיבה לפוסט היא הבמאית נועה אהרוני, שבדיוק עמלה באותה תקופה על סרט בנושא ילדים של ניצולי שואה, שחוו התעללות ואלימות קשה מצד הוריהם. אהרוני שלחה אליו את התחקירנים. "ברגע שהם פנו אליי", אומר מיכאלי, "היה לי ברור שאני הולך על זה. לא נתתי יותר מדי דין וחשבון לעצמי. פשוט אמרתי: 'עכשיו נוציא הכל'. ובאמת, בסרט זו הפעם הראשונה שבה אני מדבר בגלוי על המכות וההתעללות שספגתי מאמי ולצערי העברתי הלאה. פתאום הבנתי שאני לא לבד בסיפור הזה. חשבתי שסרט כזה יסביר למשפחה שלי למה זה קרה ויעודד אחרים לדבר".
ועל חברי הפורום אתה כועס? הרי לא יכול להיות שרק אתה חווית מה שחווית.
"אני לא כועס, אני מבין. אלו דברים שלא מוסיפים כבוד, לא לי ולא לניצולי השואה. אני חושב שלא ענו בפורום, כי הם ממשיכים להתבייש. אנחנו לא רוצים לפגוע בניצולי השואה. הסיפור האמיתי זה הם ולא אנחנו. לכן גם בסרט נזהרתי מלהציג דמות של קורבן. אמא שלי היא הקורבן. אנחנו רק הסייד אפקט".
אבא העלים עין
מיכאלי הוא אחד משלושת גיבוריו של הסרט "ילדי הצללים", שיוקרן ביום רביעי הקרוב, 17 במאי, במסגרת פסטיבל דוקאביב וישודר בהמשך בערוץ 8 בהוט. מדובר בסרט קשה רגשית לצפייה, העוסק בהשלכות של האלימות הפיזית והנפשית, שחוו בני הדור השני, על חייהם. מיכאלי לא עושה הנחות בסרט, לא לעצמו ולא לאמו חוה בת ה־88, שמצבה הבריאותי הולך ומידרדר. באחד הקטעים החזקים בסרט הוא מתכנן נסיעה לחו"ל ומשאיר לבנו הוראות מה לעשות במקרה שהאם תלך לעולמה. הרושם שמצטייר הוא שאין בכוונתו לחזור במיוחד להלוויה.
קשה לראות בחוה אישה רעה ואכזרית, "קאפו" כפי שבנה מטיח בה. היא מבינה שפגעה בבנה בילדותו ומנסה לתקן את המצב, אבל לא מצליחה. יחסי השניים נותרים כקווים מקבילים שכנראה כבר לא ייפגשו.
"בתחילת הצילומים" מספר מיכאלי, "אמרתי גם לנועה: 'אם את חושבת שיהיה פה הפי אנד, תשכחי מזה. לא נשיקות ולא חיבוק. בסרטים אוהבים את זה, אבל בסרט שלי אין הפי אנד. אני לא יכול לחבק, לגעת באמא שלי. לא נעים לי. ניסיתי כמה פעמים והרגשתי עם זה רע. כאילו אני נוגע באדם זר. בסרט אמא שלי רוצה לפתוח את הפלונטר בינינו, במציאות אני לא מרגיש כך".
אתה אוהב אותה?
"לא, אני מרחם עליה נורא. מבחינתי הסרט הרע את היחסים. שוב ראיתי שאין לה נכונות אמיתית להשתנות. זה נורא קשה לי. אני יודע שאחרי שהיא תמות אני אצטער. לפני שבועיים חלמתי שהיא נפטרה ובכיתי בחלום. אבל לא, הסרט לא פתח אותנו ליחסים חדשים. גם לא ציפיתי שהוא יעשה את זה".
מיכאלי בן 63, נשוי לאשת חינוך, אב לבן אחד וסב לשני נכדים. המכות והעלבונות, שהיו חלק בלתי נפרד מילדותו, צילקו את נפשו. כשבגר לא ידע לנהוג אחרת. "בכל פעם שהאלימות התפרצה בבית, הרגשתי רע", הוא אומר בגילוי לב, "הרגשתי חולה והבנתי שמשהו אצלי לא בסדר, רק לא ידעתי איך פותרים את זה. חוץ מזה שהתביישתי. זו הייתה אלימות מיותרת, לא עומדת בסטנדרטים של היום. יום אחד, כשהבן היה בן 18, בתום אחת הסיטואציות, הוא תפס אותי והבהיר לי: עד כאן. ואז הבנתי. בסופו של דבר הגעתי למטפל שהציע לי תרופה והיא זו שמסייעת לי להתגבר.
"לימים הסברתי לבני שזה היה ממצב של חוסר שליטה. הוא קיבל את זה והוא עדיין פגוע, וגם אני עדיין פגוע מאמא שלי, מאוד, אבל לא מאשים. אין לה את הכלים הנפשיים או האינטלקטואליים להתמודד עם זה. היא באה מחינוך אחר, מעולם אחר. אין לה את הערכים שיש לנו היום. אני כן זוכר שאחרי שהיא הכתה אותי, בטענה שהייתי ילד רע, היא הייתה בוכה, אבל בסוף אמרה: 'זה מגיע לך'.
"אחי הגדול, יוסי, ספג פחות. הוא היה ממזר, יותר חכם ממני. גם הוא חווה את ההתעללות. גם הוא היה שרוט כמוני. גם הוא נורא כעס על הוריי, בעיקר על אבי. יצא לי לדבר איתו על זה קצת, אבל שיחת נפש ממש לא הייתה מעולם. אצל שנינו זה היה נושא לא נעים. גדלנו בבית שבו הסוד היה דבר מקודש. לא לדבר. כמה שתדבר פחות, תגרום פחות נזק. יוסי לצערי נפטר לפני 15 שנה, בגיל 50, בארצות־הברית. הוא היה הילד המוצלח של אמי, פרופסור, רופא המטולוג".
לא בכדי משתמש מיכאלי במילה "סוד". כי לא רק בבית פעל עיקרון השתיקה. גם כאשר בחר לעצמו מקצוע לחיים, פנה אל מחוזות הצללים והפך לאיש שירות הביטחון הכללי. בתפקידו האחרון היה ראש ענף תיעוד מורשת השירות. לפני שש שנים פרש.
"ג'יימס בונד היה דמות הילדות שלי שמאוד אהבתי, בעיקר כשגילם אותו שון קונרי. במשך השנים הבנתי שאין קשר בין הדימוי לבין המציאות בשטח. החיים זה לא ג'יימס בונד, בטח לא אני. השירות היה בשבילי מפלט. נתן לי חומות, סגירות ואפשרות לא לדבר. כל מה שאני אוהב. וכמובן, גם ביטחון תעסוקתי וכלכלי. השירות היה אצלי ג'וק, משהו שרץ לי בדם".
הוא גדל בירושלים של שנות ה־60, בנם השני של חוה לבית ברוק ושמואל, מנהל גימנסיה רחביה היוקרתית, שנפטר לפני כ־20 שנה. "אמי נולדה בבלגרד", הוא מספר את הידוע לו, כמעט מצליח לפתח אמפתיה לאישה הקטנה עימה הוא שבוי ביחסים של שנאה־אהבה. "כשהייתה בת 15, נשלחה יחד עם אמה, סביה ודודותיה לאושוויץ. כשמנגלה עשה את הסלקציה, סבא שלה והדודה המבוגרת הלכו ישר לתאי הגזים, היא ואמה הופנו לצד השני. בשלב הזה היא רצתה ללכת עם סבא, אבל חייל גרמני תפס וזרק אותה חזרה לתור הנכון.
"אמא שלי ואמה שוכנו באותו הביתן, אך יום אחד אמא חלתה והועברה למרפאה וכשחזרה, סבתא שלי כבר לא הייתה. למיטב הבנתי אמי ראתה המון דברים וסבלה מחרדות. היא הוכתה קשות, אבל לא סיפרה הרבה, רק על רעב. רק לפני מספר חודשים סיפרה לי שנאנסה על ידי חייל רוסי. ישבתי אצלה והיא אמרה לי: 'אף פעם לא סיפרתי לך, אבל עברתי אונס'. לא הופתעתי. אני בטוח שגם אבא ידע. אחרי המלחמה היא חזרה לבלגרד, פגשה את אביה שניצל ושם גם הכירה את אבי, שנחשב עילוי מתמטי ואיבד את כל משפחתו בשואה. היא נישאה לו והם עלו לארץ ביולי 49'".
כשמיכאלי מתבקש לתאר את ביתו, הוא אומר ש"היה חינוך בבית. ציונות, הקרבה, נתינה, יושר, משמעת, דייקנות. אבל בלי חום ואהבה. וכמובן, כל התסמינים של ניצולי שואה: לא לזרוק אוכל, לסיים מהצלחת, לא לספר, והרבה מכות והתעללות. אבא העדיף להעלים עין. הוא תמיד אמר שאמא רגישה וצריך להתחשב בה. הוא לא התמודד עם הבעיה".
סיפרת למישהו בבית הספר? שיתפת הורים אחרים?
"לא. ואני לא מצטער על כך. אמא לא סיפרה על מה שעבר עליה בשואה, ואני לא אמור לספר מה שעובר עליי. זה הקוד המשפחתי. לאמא היו המון התפרצויות, בכי, דיכאונות והסתגרויות בחדר. יום אחד, כשהייתי בכיתה ה' או ו', אחי הגדול אמר לי: 'אתה לא מבין מה הסיפור?' ולא הבנתי. 'זה אושוויץ', הוא אמר. המילה הזו הכניסה אותי לחרדה. זה נקשר לי עם מפלצת איומה".
כתבתי מה שאמרו לי
מיכאלי סיים את גימנסיה רחביה, התגייס לשריון ולחם ביום הכיפורים. באוניברסיטה למד יחסים בינלאומיים וגיאוגרפיה. כשראה מודעת גיוס לשב"כ, שלח את פרטיו. "בראיון הקבלה אמרתי להם שאני לא מתאים לשטח, כי אני לא רוצה להכות ערבים, וגדעון עזרא, ראש המרחב, נתקע בכיסאו ושאל: 'זה הדימוי שיש לך עלינו?' זו הייתה שטות להגיד, פלא שהוא לא זרק אותי מהמדרגות. כי מה אתה בא לעבוד פה, אם זה מה שאתה חושב שאנחנו עושים?"
מיכאלי, שהתקבל בכל זאת ("אני חושב שהם התרשמו מזה שאני אקדמאי, לא היו הרבה כאלה אז"), החל את דרכו בארגון בשנת 81', שובץ כדסקאי ועסק בסיכול טרור. תפקידו כלל ריכוז ועיבוד מידע ותרגומו למבצעים.
"במטה יושב הדסק שאחראי על איסוף וניהול המידע, בשטח יושבים הרכזים ויש את החוקרים", הוא מסביר. "אבי דיכטר, למשל, שאיתו עבדתי שנים רבות, היה רכז שטח כשאני הייתי דסקאי. איתו ירדתי לשטח, ואיזה מטומטמים היינו", הוא מחייך. "שניים ונהג בפורד אסקורט מסתובבים באמצע הלילה בדיר אל־בלח ובנוסייראת של שנות ה־80. היום זה רק עם טנקים. הוא זה שהיה אומר לי: 'בוא'. בכל זאת, היה מצופה שאיש מטה ירד מדי פעם לשטח ויעבור את המחסומים. באותה תקופה הרצועה לא הייתה מפחידה".
באפריל 84' התרחשה פרשת קו 300, ששינתה את פני השירות. מי שעמד אז בראש הארגון היה אברהם שלום, או "קרייזי אברום", בלשונו של מיכאלי. "כבר הייתי בדרך הביתה, השעה הייתה שש, כשמישהו יצא ואמר: 'נא לא ללכת, יש אירוע מתפתח'. בשלב מסוים הגיעו שמותיהם של שניים מארבעת המחבלים. איכשהו הוצאתי תמונות שלהם ונסעתי בשלוש לפנות בוקר לביתה של אחת הניצולות, אישה בהיריון שהמחבלים איפשרו לה לרדת מהאוטובוס החטוף. זה היה נורא. היא הייתה בטראומה כשדפקתי לה בדלת עם התמונות וביקשתי ממנה לזהות אותם. היא לא זיהתה ואחר כך התברר שזה באמת לא היו הם.
"בבוקר חזרו ה'גיבורים' שלנו, חוקרי שטח זוטרים, מכוסים בדם על הידיים ועל הבגדים והכתיבו לי גרסה של מה היה. באותה תקופה היה נהוג להוציא מברקים מהמרחב למטה בתל־אביב. בדיעבד התברר לי שזו הייתה הגרסה הפורמלית, השקרית, לאירוע. כתבתי את מה שאמרו לי: ששניים מארבעת המחבלים נהרגו בשטח, ושניים אחרים מתו מאוחר יותר מפציעותיהם. אחר כך זה חזר מהמטה והכריחו אותי לתקן את הגרסה, לכתוב שכל הארבעה נהרגו מיד בשטח. שם הבנתי שמשהו לא בסדר".
ולא חשבת להעיר על כך?
"הייתי עובד זוטר וזה לא היה תפקידי להעיר, מה גם שבמהלך השנים היו סיפורים נוספים על מחבלים שמצאו את מותם".
נחקרת בוועדת החקירה של קו 300?
"לא, כי לא הייתי בשטח ולא היה לי מה להעיד. אני, אגב, חושב שהמחבלים היו צריכים למות. בנושא הטרור אין לי שום סנטימנטים".
מה חשבת על הסרט "שומרי הסף", שבו דיברו שישה ראשי השב"כ?
"הזדהיתי עם מה שהם אמרו. את אברום ראיתי עוד קודם, באיזו הרצאה, כבר הרבה אחרי שהוא פרש, ולא ניגשתי אליו. כשאברום נאלץ לעזוב, הוא בא להיפרד מהמרחב וכולם רצו ללחוץ לו את היד, ואני בכוונה לא הלכתי. כעסתי. בעיניי אברום דירדר את השירות, הפך אותו לגוף שנתפס כשקרני, לא ערכי ולא ציוני. הוא הרס את הדימוי על השירות וזה כאב לי, כי אני כן מאמין בשירות ובעבודתו. למרות זאת, היום אני מצטער שלא לחצתי לו את היד. מדובר באדם רב־זכויות שעשה המון למען ביטחון המדינה, לרבות חטיפת אייכמן. אסור לשפוט אדם עם קריירה כזו רק על פי כישלון אחד, גדול ככל שיהיה".
ביולי 87' עזב מיכאלי את מרחב דרום ועבר למרחב ירושלים. ראש השב"כ היה אז יעקב פרי. מספר חודשים אחר כך פרצה האינתיפאדה הראשונה, דווקא מהמקום שאותו הכיר מיכאלי היטב מתפקידו הקודם: מחנה הפליטים ג'בליה ברצועת עזה.
"אף אחד לא יכול היה לצפות אותה. הייתה בשב"כ אי־הבנה מוחלטת של התהליכים שהתרחשו. באותה תקופה הייתה הפרדה בין המטה שעסק בפעילות טרור נטו ובין המטה שעסק בחתרנות מדינית. זו הייתה טעות פטאלית, כי אני למשל, שישבתי במטה שניתח את הטרור, לא הייתי מודע לתהליכים הפוליטיים שהתרחשו. מאז חיברו את המטות".
מרחב ירושלים בשב"כ נחשב לשונה מהמרחב הדרומי, מבחינת ההרכב האנושי של האוכלוסייה שבאחריותו. אם בדרומי די ברור מי הטובים ומי הרעים, הרי שבירושלים היטשטשו הגבולות. מיכאלי שובץ בחטיבה היהודית.
"עזבתי את המגזר הערבי ועברתי למגזר ה'רע'", צוחק מיכאלי, "זה שמטפל ביהודים סוררים. שמאל קיצוני, ימין קיצוני. אמנם הגעתי אחרי ימי המחתרת היהודית, אבל בזמני התרחש הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה.
"זה היה יום שישי, לא עבדנו, ומתקשר אליי הבוס: 'היה אירוע בחברון, מה אתה חושב שיקרה עכשיו?' אני זוכר ששאלתי: 'אולי כדאי שאני אבוא?' 'לא', הוא עונה לי, 'אין צורך'. הבנו שקרה משהו נוראי, אבל בשלב ההוא לא היה ברור הנזק, ההשלכות האיומות. אחרי זה התחילו פיגועי האוטובוסים, שלא חזינו אותם. מפתה לחשוב שבלי גולדשטיין אולי פיגועי האוטובוסים לא היו מתרחשים. לדעתי, בדרך כזו או אחרת זה היה קורה, אבל לא באותה רמת התפרצות ואינטנסיביות.
"בשב"כ התייחסו מאוד ברצינות לטבח. זה גרם נזק לכל המפעל הציוני. אבל במגזר הזה אנחנו עובדים עם שתי ידיים קשורות לאחור. האמצעים שיש בחקירה נגד ערבים, אין אותם נגד יהודים. הפעלת לחץ פיזי על ערבים הייתה אז יותר קלה. היהודים, מצידם, יודעים היטב את זכויותיהם ומנצלים את חולשתנו בתחום החוקי. והיו התערבויות פוליטיות, טלפונים לראש השירות: 'תשחרר אותם, נכנסת שבת'. אני יודע, למרות שאישית לא נתקלתי בזה".
שיתוק מול ביבי
כשקמה ועדת שמגר שחקרה את הטבח, מונה מיכאלי, למרות שהיה אז דסקאי זוטר, להכין את התיקים לוועדה. כמה שנים אחר כך, כשראש הממשלה יצחק רבין נרצח ומיכאלי כבר היה ראש ענף מחקר בחטיבה היהודית, שוב קיבל את התפקיד, שוב בפני ועדת שמגר.
"זו הייתה טראומה נוראית", מתכרכמות פניו. "רצח ראש ממשלה זו פשלה של כל השירות, מודיעין ואבטחה. אלו הן שתי הרגליים שעליהן עומד השירות. אם שתיהן קורסות, הכל קורס. לכן ראש השירות התפטר בצדק.
"באותה שבת הייתי בבית. ראיתי סרט בערוץ הראשון כשהפסיקו פתאום את השידורים ואמרו שהיו יריות ורבין נפגע. תפסתי את הראש. אשתי אומרת שהייתי חיוור לגמרי. אמרתי לה: 'יאללה, אני נוסע'. כאילו שזה עוזר, הנסיעות האלו. נסעתי למרחב וכבר הגיעו לפניי. אז עוד לא ידענו שהוא מת, רק שהוא בבית החולים. כשהודיעו שהוא נפטר, אני זוכר שכמה דסקאיות פרצו בבכי".
הרגשת בשב"כ רצון לטייח?
"זו נקודה רגישה. השירות מתגייס להגן על עצמו, והוא עושה את זה בדרכים כשרות. הוא לא מרמה כמו בקו 300. הוא מביא מידע אובייקטיבי, טיעונים נכונים ומוצדקים. אבל כמי שהיה בלב העשייה, התחושה היא שכשלנו כישלון קולוסאלי. גם השירות אמר את זה: כשלנו, אבל לא התרשלנו. על ה'לא התרשלנו' אפשר לדעתי להתווכח. יבואו כאלו שיגידו, 'כן התרשלתם, לא טיפלתם נכון'. כרמי גילון היה משוכנע שעשינו ככל שיכולנו. אני יודע שהיו דעות אחרות. לדעתי הוא פעל בתום לב, רק שהיו פשלות נוראיות, שלא בטוח שכרמי ידע עליהן. ברמת העובד הזוטר, בעיבוד המידע שהיה לנו על יגאל עמיר".
אתה הכרת את עמיר?
"הכרתי, אבל לא מספיק טוב. מי שהיה אמור להכיר היו אנשי הדסק שטיפלו בו באותו זמן, ושם היו התקלות. למרות שגם אני ראיתי את הידיעות שלא טופלו כראוי, זה לא היה במנדט שלי לטפל בהן. זה גם לא שהיו ידיעות מתריעות שיגאל עמיר הולך לרצוח. אבל אם היו מחברים אותן אחת לאחת, אולי היו מתרכזים בו יותר. הבעיה היא כמות החומר המודיעיני הגדולה, שלפעמים מעייפת ומחייבת הקפדה והפרדה בין תפל ועיקר. לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער, וזה מה שקרה.
"מהרגע שנחתמו הסכמי אוסלו היו אלפי ידיעות מתריעות ועלתה בשירות האפשרות שראש ממשלה עלול להירצח. אני עצמי כתבתי תסקיר בעניין ואפילו התקיים דיון מול ראש האגף היהודי. אז התחלנו לאסוף את כל הידיעות שיכולנו. חיפשנו בכל הארץ מי מתבטא בזכות פגיעה בראש הממשלה, והיו המונים. יגאל עמיר לא עלה לי כמי שמתבטא בזכות הרצח, אלא כאחד שמארגן סטודנטים בבר־אילן לשבתות תרבות בחברון. מכולם רק שתיים הבינו את המסוכנות, מרגלית הר־שפי ועוד אחת. אז למה היא ישבה בכלא למרות שהתריעה? בדיעבד אפשר היה גם לא להושיב אותה בכלא. ואת זה אני אומר בחוכמה של אדם בן 63 שחושב על ילדה בת 19. בגיל 19 לא תמיד שוקלים כל מילה".
ימים ספורים אחרי הרצח, בבית המעצר, פגש מיכאלי ברוצח. "נשלחתי אליו עם עוד שני עובדים, כדי להתרשם ממנו, ללמוד ממנו לקחים לגבי המפגע הבודד ואיך אפשר למנוע אירועים כאלה בעתיד. המוטו שלי היה לבוא ברוח חיובית. אפילו קניתי שתייה ופיצוחים. התיישבנו מולו והמטרה הייתה שהוא ייפתח, בשיחה חברתית, לא כחוקר. היום כבר אסור לעשות את זה. כל פגישה מתועדת עם זיכרון דברים, והפרקליט של הנאשם יכול לחקור אותך.
"יגאל עמיר היה מאוד בטוח בעצמו, ואני כל הזמן חיפשתי איך לשבור לו את הביטחון. שאלתי: איזה רב אני יכול להביא, שישכנע אותך שאתה טועה? הוא ענה: 'הרמב"ם'. לפני שעזבתי, שאלתי: 'איך אתה יכול לעמוד מול אדם שהקים את המדינה - אולי הוא טעה באוסלו, אבל עדיין, הוא אחד מאבני היסוד של המדינה - ולירות בו שלושה כדורים מאחור?' ואז הוא השתתק. עד אותו רגע הוא ירה בצרורות. אבל כששאלתי אותו את זה, הוא נשען לאחור, עצם את העיניים ושתק. היה שקט מקפיא בחדר. וזהו, אז הוא חזר לעצמו".
אתה נמצא בכל מוקדי האירועים ובכל זאת תמיד יוצא נקי. איך אתה מסביר את זה?
"כי אני בדרג שולי, ובסוף זה לא אני שמסתובב ליד ראש הממשלה עם אקדח. אני יודע שכשביבי חתם על הסכמי וואי וחברון, היו התרעות די חמורות לפגיעה בו מצד המגזר היהודי. והנה, בינתיים הוא חי, וזה לא רק מזל.
"לפני רצח רבין הופעתי בכמה פורומים כמרצה לקורסי אבטחה לראשי צוותים. אמרתי: 'חבר'ה, אל תחפשו ערבי עם כאפייה. מי שיפגע בראש הממשלה זה יהודי. אל תופתעו'. ואז היו כאלה, עם קול בס כזה, שאמרו לי: 'יש לך משהו קונקרטי?' 'לא, אין לי, אבל יש לי אלף ידיעות'. 'אז כשיהיה לך תחזור'. הם לא אמרו, 'אל תבלבל את המוח עם המחקרים שלך', אבל זה מה שהם התכוונו. היו שם אנשים רציניים, ולמרות זאת היה קשה לשכנע אותם. גם לי זה היה קשה, אבל בעבודה שלנו אתה חייב להיות מקצוען ולא לעבוד על הרגש. תעזוב את הרגש".
מכל ראשי השב"כ שעבדת איתם, מי הכי הרשים אותך?
"עברתי מאברום עד יובל דיסקין. ככל שאתה מתקדם גם בגיל וגם בעבודה, אתה מבין שלא מדובר באלים, אלא בבני אדם. אברום היה בשבילי אל, אבל בסופו של דבר מי שהכי הרשים אותי היה דיסקין.
"באחד הקורסים שהשתתפתי בהם עשינו עבודה משותפת על פרשייה שדיכטר ניהל, ותוך כדי עלינו על באג בעבודה. כדי לא לפגוע בדיכטר, בחלק שלי עשיתי מין מסך עשן סביב הבאג. באולם ישבו אורחים רמי דרג מהמטה, אחד מהם היה דיסקין. הוא הרים אצבע ושאל שאלה, בדיוק על הנקודה שניסיתי להסוות. הבנתי שיש לי עסק עם בחור חכם, ומאז אני מעריץ אותו. חד כמו תער.
"עמי אילון חמוד, אדמירל, אדם ערכי, מוסרי, חכם - ובאמת לא מבין בעבודת השירות. הוא הביא עימו סטנדרטים של ערכים, אבל בעבודת סיכול מודיעינית הוא לא תרם הרבה. שמעתי אותו מדבר על מושגים יפים כמו ריסון הכוח. הכל מתאים, אבל תן לי ערך מוסף באיך לתפוס טרוריסט. מה אתה עכשיו מבלבל לי את המוח?"
בסרט "ילדי הצללים" אתה מספר שבגלל ילדותך התקשית לעמוד מול דמויות סמכותיות, ממש נתקפת בחרדה.
"אחד על אחד אני בסדר, הבעיה זה הקהל. דיברתי בפורומים, רק שזה עלה לי בדם. כשביבי ביקר כראש ממשלה בחטיבה היהודית, התקיימה שיחה איתו, וכמובן שלא הוצאתי מילה. אם לא הייתי פחדן, כן הייתי מדבר. אבל לא רק אני פחדתי. רוב אנשי השב"כ לא דיברו".
מפגש עם המפלצת
אחרי הפרישה מהשב"כ ישב בבית ארבע שנים ולא עשה כלום. רק נח. בשנה החמישית התנדב בארגון "יד שרה", ובשישית החל להתנדב בארכיון הציוני בירושלים. בעיקר הוא עובר על חומרים של אישים שהיו פעילים ציוניים. עכשיו, למשל, הוא עובד על הארכיון של יצחק בן צבי.
מיכאלי מעיד על עצמו שהיה ונשאר חרדתי. "כל הזמן קונה אוכל, מוצרי יסוד, למלחמה שהולכת לפרוץ בקרוב". מי שרוצה להגיע עם המעלית עד דירתו בקומה הרביעית - לא יכול לעשות זאת לבד. רק מיכאלי יכול לשגר את המעלית. "כדי להימנע מאורחים לא רצויים", הוא מסביר בחיוך. "אני רוצה שאנשים יתאמו איתי. רק לבן שלי אני מרשה להגיע בלי לתאם".
לפני עשור החליט לסגור מעגל ולהרוג אחת ולתמיד את מפלצת אושוויץ שסחב מילדותו. הוא נסע לפולין במשלחת עדים ללא מדים מטעם השב"כ. "אמא שלחה אותי לצריף מספר 28, שבו היא הייתה עם אמא שלה. הגעתי ומצאתי שמהצריף שבו הייתה נשאר רק הסימון שלו על הקרקע.
"לפני הנסיעה ובמהלכה לא הפסקתי לרעוד. זה היה פחד משתק. פתאום צצו לי כל הסיוטים, כאבי הראש הנוראים שחוויתי בילדותי. שנים הייתי מתעורר בלילה, מזיע, כולי רועד בגלל חלומות שהגרמנים נכנסים לנו הביתה. כשדיברתי על זה עם אמא שלי, היא אמרה שהיא חולמת שבאים ולוקחים לה את הילדים, אותנו. ואז הגעתי לאושוויץ ואני רואה דשא ירוק. חיפשתי את הכפור ואת הגרמנים ומצאתי הוליווד. מאז נרגעתי".
