שישי 20 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "אני חושב הרבה על מנהל בית הספר שאמר לאבא שלי שלא ייצא ממני כלום". גיל גורן בתערוכה שלו במנהטן
    24 שעות • 14.05.2017
    כשהחיים מתהפכים עליך
    החיים של גיל גורן התהפכו לאחר שאשתו ובנותיו ניצלו בנס מתאונת דרכים קטלנית. מי שהיה אחד הפרסומאים המצליחים בארץ חטף בומבה והתכנס בתוך עצמו, מחפש משמעות לחייו. "אמרתי, מה זה הפאקינג לייף האלה, כל יום לרדוף אחרי כסף והצלחה". אז הוא מצא משמעות באמנות, והיום, בגיל 50, הוא אחד השמות הרותחים בסצנת אמנות הרחוב במנהטן ומציג בגלריות הכי נחשבות. "אמרו לי 'מה אתה הופך להיות אמן בגיל 50, מי יספור אותך?'. אז אמרו"
    ציפי שמילוביץ', ניו־יורק

    לפני תשע שנים היו חייו של גיל גורן מושלמים. הוא היה פרסומאי מצליח בישראל, נשוי לאהובתו, ענבל, שידע שתהיה אשתו עוד לפני שדיבר איתה, אב לשתי ילדות. עד שערב אחד התהפכו עליו חייו. “אשתי, אימא שלה ושתי הבנות היו באוטו בדרך למסיבה לכבודי”, הוא מספר עכשיו, ממרחק של מה שנראה כמו שלושה גלגולי חיים, “ובדרך האוטו שהיו בו התנגשו ברכב אחר. חמישה אנשים נהרגו בתאונה הזו, כל המעורבים כולל חמותי. רק אשתי ושתי הבנות ניצלו. אשתי איבדה את ההכרה; הבת הגדולה, שהיתה אז בת 14, שברה את היד, והקטנה, בת 4, נראתה כאילו לא קרה לה כלום, אז רצו לשחרר אותה. אבל אני ידעתי שמשהו לא בסדר, הילדה לא דיברה, לא הוציאה מילה מהפה. אמרתי להם שאני לא לוקח אותה ככה הביתה, לא יכול להיות שהיא לא מדברת. ‘תבדקו אותה שוב, אני לא זז מכאן’. עשו MRI נוסף והתברר שיש לה דימום פנימי קשה במעיים. ישר ניתוח חירום של 5 שעות. אם היינו לוקחים אותה הביתה, היא היתה מתה”.

     

    זה נשמע כמו אחד מאותם אירועים משני חיים שנהוג לקרוא עליהם כתבות בעיתונים, וזו אכן בדיוק כתבה כזו. גורן חטף מכת ברק ישר למוח. “אתה מקבל בומבה אמיתית”, הוא אומר, “אתה שואל את עצמך ‘מה זה הפאקינג לייף האלה? מה אני רץ כל היום אחרי הכסף וההצלחה?’. הפסקתי לעבוד, לא היה אכפת לי מכלום, ישבתי בבית וניסיתי לבנות את המשפחה מחדש. מצד אחד קרה לנו נס שאי אפשר לתאר, מצד שני הבנות שלי ספגו טראומה אמיתית, גם כי הן היו מאוד קשורות לסבתא שנהרגה. תקופה נוראית”.

     

    כשחזר אחרי כמה חודשים לעבוד כפרסומאי במשרד יהושע/TBWA, היה גורן אדם אחר. כבר לא הספיק לו סתם לפרסם שואבי אבק, הוא היה חייב למצוא משמעות. אז הוא התחיל להתעסק באמנות. חיבר סלוגנים ביום וקרא ספרי אמנות בלילה. גורן תמיד היה טיפוס אמביציוזי, אבל הוא אפילו לא העז לחלום שכעבור כמה שנים, בגיל 55, לא רק שהוא יהיה אמן, הוא ימצא עצמו מציג בגלריות בניו־יורק ויהיה חלק מתצוגה אחת מיוחדת ואקסקלוסיבית.

     

    חוזר לטראומה של התאומים

     

    מימין: גיל גורן הישראלי עם האמן רון אינגליש והאוצר מרטין קייל
    מימין: גיל גורן הישראלי עם האמן רון אינגליש והאוצר מרטין קייל

     

     

    הנוף מהקומה ה־69 של Freedom Towerבמנהטן, הראשון מבין ארבעה בניינים שאמורים להחליף את מגדלי התאומים, הוא חצי סם הזיה. המפגש בין נהר ההדסון לאיסט ריבר ופסל החירות מייצר תמונה מנחמת עבור אנשים שעומדים במקום פצוע מאוד. הדאון־טאון של מנהטן, המרכז הפיננסי, חזר לעצמו מאז אותו בוקר נורא בספטמבר 2001, אבל תושבי האזור מתקשים עד היום לעבור במקום בו עמדו המגדלים.

     

    דאג ג’יימס סמית’ לא רק גר בשכונה, הוא מנהל שם כבר 36 שנה את World Trade Gallery – גלריה לחברה הגבוהה שמנסה איכשהו להישאר בגובה העיניים. סמית’ חיפש תקופה ארוכה דרך להביא אמנות רחוב לתוך מתחם שיהיה אטרקטיבי מספיק לראשי הבנקים שאוהבים לקנות ממנו יצירות אמנות. ההיכרות שלו עם השכונה הביאה אותו לקומה ה־69 במגדל החדש. “זו קומה ריקה שעוד לא הושכרה, אז עד שזה יקרה קיבלתי אפשרות להציג כאן אמנות רחוב. למרות שריסוס על קירות זה לא משהו שאנשים אוהבים בתוך בניינים, הוכחנו שזה אפשרי מבלי שייגרם כל נזק”.

     

    מה בדיוק היתה המוטיבציה שלך?

     

    “אני מאוד אוהב אמנות רחוב, וזו דרך לגרום לקליינטים שלא רואים את הדברים האלה בדרך כלל לגלות את יופיה של האמנות הזו. אמנות רחוב היא ברחוב והיא ציבורית, אנחנו לא ברחוב ולא ציבוריים, אבל אני חושב שאנחנו מוכיחים שאמנות רחוב לא חייבת לגור רק ברחוב”.

     

    הגלריה סגורה לקהל הרחב, בעיקר מסיבות ביטחוניות. סמית’ מצטער על כך, אבל גם רואה את היתרונות. “אנחנו עורכים הרבה אירועים ומושכים הרבה קליינטים, שבאים דווקא בגלל שיש קטע של מקום סגור ואקסקלוסיבי. אמרתי לאמנים שמבחינתי הם יכולים להתייחס לקומה הזו כאל אולם התצוגה שלהם, שיביאו את מי שהם רוצים. גיל היה כאן כל יום השבוע”.

     

    גורן הוא אחד מכ־60 אמנים שהצליחו להשתחל לגלריה הזו. שלוש שנים בלבד אחרי שהציג את התערוכה הראשונה שלו בתל־אביב הצליח ליצור קשרים עם האנשים הנכונים, ויום אחד הגיע מייל שהציע לו להציג כאן. “אני זוכר שעניתי כן עם אלף סימני קריאה”, הוא אומר בחיוך מאושר. הוא שלח מצגת של רעיון וקיבל אישור להתחיל לעבוד. שלושה חודשים לקח לו לייצר פסל עץ בצורת מגדל, צבוע כולו בציורי אמנות רחוב ושופע אופטימיות. “אני לא עושה דברים עצובים, כל העבודות שלי אופטימיות”, אומר גורן.

     

    את סמית’, שקולו עדיין רועד כשהוא מדבר על אותו בוקר בספטמבר 2001, הפסל של גורן הדהים. “במשך שנים אשתי לא היתה מסוגלת ללכת באזור הזה, וכשהיא ראתה את העבודה של גיל היא נמסה. מאוד קשה לעשות את זה לניו־יורקרית שרואה אמנות כל חייה, שגרה בשכונה הזו ולא רוצה בכלל להתעסק עם נושא 9/11. למרות שהוא זר, גיל הצליח לגעת בנו באופן שהרבה אמנים אמריקאים לא הצליחו”.

     

    עכשיו עומד הפסל, אותו בנה גורן בשיטת בבושקה, כך שהוא פורק לפני שנשלח מהארץ ונבנה מחדש בניו־יורק תוך כמה דקות, במרכז המתחם הענקי, וגורן עדיין לא מאמין שכל זה אמיתי.

     

    על קו מנהטן־חיפה

     

    עד גיל 14 עבר גיל גורן שבע ערים שונות בישראל, ואז הוריו התגרשו והוא נשלח לפנימייה צבאית. “מתלמיד מצטיין הפכתי לאפס תוך שנה”, הוא מספר, “המנהל קרא לאבא שלי ואמר שאלך ללמוד מקצוע כי לא ייצא ממני כלום”. בצבא היה קצין, למרות שלא היתה לו תעודת בגרות, ורק אחרי שהשתחרר הלך להשלים אותה במכינה בקיבוץ יגור.

     

    אחרי הרפתקה אירופאית עם בחורה הולנדית חזר גורן לארץ והלך ללמוד עיצוב גרפי בוויצ"ו בחיפה. בשנה השלישית שם ראה בחורה במסדרון ואמר לחבר ‘היא תהיה אשתי’. “לא ידעתי את השם שלה, אבל ידעתי שנתחתן". הם אכן התחתנו אחרי שנה וגורן פצח בקריירת פרסום מצליחה, שכללה קמפיינים מסחריים ופוליטיים.

     

    הוא יכול היה להמשיך ככה עד הפנסיה, אבל אז באה התאונה הקשה והכל השתנה. היום הוא עדיין עובד במשרד הפרסום, נוסע כל יום מחיפה למשרד בתל־אביב, ובסופי שבוע עובד בסטודיו בבית, אבל עכשיו הוא כבר בתוך המשחק בניו־יורק ומתכוון לבלות בסצנה הרבה יותר זמן.

     

    “זה מטורף לגמרי להתחיל קריירת אמן בגיל 50”, אומר גורן על מגש פיצה מתחת למגדל, “הרבה אנשים בארץ צחקו עלי. היה מישהו שאמר לי ‘אתה לא יכול להצליח בגיל הזה, עדיף לעבוד עם אמנים מתים מאשר עם אמנים חיים בני 50’. אני לא כועס, אבל אני חושב הרבה על מנהל בית הספר שאמר לאבא שלי שלא ייצא ממני כלום. אז אמר”.

     


    פרסום ראשון: 14.05.17 , 20:02