לאיריס שטרן־לוי אין טלוויזיה בביתה. אולי בזכות זה הצליחה הפעילה הוותיקה שנאבקת בזנות וסחר בנשים ולמען נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, להימנע מלצפות בשתי הכתבות שמסעירות את הרשתות החברתיות מאז סוף השבוע. האחת, ששודרה בערוץ 2, הציגה את הווי הבילויים של הישראלים בבוקרשט, שאיכשהו הפכו לאירועי צריכת זנות וחשפנות. השנייה, בערוץ 10, תיעדה את חייה של יעל גרינברג, שנאנסה אונס קבוצתי בקיבוץ שמרת כשהייתה בת 14 וחצי בלבד. האנסים יצאו בזול, המשיכו בחייהם והקימו משפחות. גרינברג לא הצליחה להשתקם.
אבל גם אחרי ששטרן־לוי צופה בכתבות היא מסרבת להתרגש. "מה את הולכת רחוק עד בוקרשט?" היא שואלת, "כל זה קורה גם ברחוב אלנבי, במועדון הגוגו, בפוסיקט. נוח לנו להסתכל על אונס של יזידיות בסוריה או על ישראלים שנוסעים לזונות בבוקרשט, אבל זה לגמרי פה. גברים עדיין חושבים שכל אישה היא חור. תשמעי מה מארגן המסיבות (שהופיע בכתבה, א"א) אומר ברי"ש גלי: 'יש לימוזינה, חשפנית ואלכוהול'. כלומר, הכניסו את הנשים לרשימת מוצרים, והוא מוסיף שהן אוהבות את זה, ואצלן זה טבעי כמו לנעול נעליים. ככה מדברים סוחרי נשים. תראי לי אישה אחת שאוהבת עשר חדירות ביום. אני לא מצאתי כזאת".
אבל אלו מצבי קיצון, לא?
"לפעמים אני מוצאת את עצמי יושבת במסעדה ומחשבת שאם אחת מתוך חמש חוותה גילוי עריות, אז יש פה ברגע נתון, כ־20 נשים שנפגעו. אני בת 64 ועדיין מוטרדת בלי הפסקה, אני לא קולטת את זה. בגילי? אבל כן. לא מזמן מישהו עצר אותי מתוך רכב. חשבתי שהוא רוצה לשאול אותי לגבי כתובת, וכשאני מתכופפת לענות לו, הוא אומר: 'איך הייתי רוצה ללקק לך בין הרגליים'. בחורף האחרון מישהו הכניס לי מטרייה בין הרגליים במעבר חציה באמצע רחוב אבן גבירול, וכשהסתובבתי, הוא אומר לי: 'צחוקים אה?"
מה, מישהו נורמטיבי?
"כולם נורמטיביים. ברגע שמישהו עושה לנו את זה, לרוב אנחנו קופאות. אז אני לא יכולה להגיד למישהי 'תבעטי ותצעקי'. את בעצמך לא מאמינה. ההוא עם המטרייה צרחתי עליו מול כולם, והוא אמר: 'זקנה משוגעת'. אז אני הזקנה המשוגעת. פעם נסעתי לירושלים במונית שירות ופתאום אני מרגישה יד בין הרגליים. אני מסתכלת והאיש לידי כאילו ישן. לקח לי שתי דקות להתעשת. בסוף הרמתי את היד שלו ואמרתי 'של מי היד הזאת?' והוא: 'מה את רוצה ממני, יא מפגרת?' אז אמרתי 'לא, כי זה היה בין הרגליים שלי'. לימדתי את עצמי לא לוותר".
ועם כל תמונת המצב הלא אופטימית הזו, יש תקנה לגברים הישראלים?
"אני מאמינה שכן. בעזרת חינוך ואכיפת חוקים. את יודעת שפעם ישראל הייתה מקום שלישי בעולם בסחר בנשים? היום אין פה סחר. כשרוצים לעצור אפשר בקלות".
"זה יכול לקרות גם לי"
יותר מ־20 שנה חיה ונושמת שטרן־לוי את הסיפורים ותהליכי השיקום של הנפגעות והנפגעים.
במרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית הייתה פעילה במשך 20 שנה, בהתחלה כמתנדבת ולאחר מכן כרכזת. "הרבה נשים שרצו להתנדב באו עם גישה של 'אני רוצה לעזור למסכנה', כשהגישה הנכונה היא: 'אני כמוה ואני מודעת שזה יכול לקרות גם לי'. במרכזי הסיוע יש הרבה יעליות מקיבוץ שמרת. רק שזאת מהקיבוץ וזאת מבית ספר אלון ברמת־השרון ועוד מיליון ילדות שלא מספרות".
כמו במקרה של האונס הקבוצתי בנערה מהרצליה?
"במקרה של הנערה מהרצליה יש לי זעם על מערכת המשפט. יש פה עדות אמינה וילדה בטראומה, אז מה, משחררים את האנשים האלה? ככה היא אמורה להרגיש טוב ובטוחה יותר?"
את יודעת שהאנסים דיברו בתקשורת וסיפרו על סמסים ששלחה להם אחרי המקרה.
"אני חושבת שאסור לתת לאנסים מקום לדבר, וזה שהיו סמסים או חוטיני, או שאומרים שהיא שתתה או הלכה אליהם, כל זה לא סיבה לאונס. היום האנסים נתלים בסמסים, ועל הנאנסת בקיבוץ שמרת אמרו שהיא לא בתולה. הם תמיד ימצאו את התירוץ".
אומרים שאי־אפשר לעמת אותם איתה ובגלל זה התיק נופל.
"לוקח שנים עד שנשים מדברות על תקיפה מינית ופה אנחנו דורשות מילדה בת 17 לדבר? כששמעתי על השחרור של הבחורים האלה אמרתי שלא התקדמנו מלפני 30 שנה. כל הזמן אומרים שהחברה מתקדמת ומשיגה הישגים וזה נכון — עד שמגיעים לגוף האישה".
שטרן־לוי עושה הכל כדי לחשוב מחוץ לקופסה במסגרת המאבקים הפמיניסטיים שהיא מובילה.
במשך חודש אספו היא והמתנדבים אלפי כרטיסים של מכוני ליווי עד שלבסוף פיזרו אותם מול עיריית תל־אביב כחלק ממאבקם הכולל בתופעה. המאבק לא צלח וראש העירייה אפילו לא טרח להיפגש עם המוחים. במקרה אחר, יזמה מאגר של בעלות מקצוע — שיפוצניקיות, אינסטלטוריות ועוד, כדי שנשים יוכלו להזמינן לבצע עבודות בביתן, בעקבות תלונות רבות של נשים על הטרדה מינית מצד בעלי מקצוע גברים.
הצעד הבא מחוץ לקופסה הגיע כשעזבה את מרכז הסיוע ופגשה לקפה את טל גרנות, שהתנדבה איתה שם. "היא סיפרה לי שבן זוגה, הבעלים של רשת סטורי, מחפש לעשות משהו חברתי בשיתוף העסק שלו". כך נוסדה לפני שלוש שנים המכללה. "יש מקלטים וארגונים שנותנים סיוע נפשי לשורדות זנות, אבל כשהבנות מסיימות את השיקום ויוצאות החוצה לעולם, אין להן כישורים", מסבירה שטרן־לוי."ארגונים כמו סלעית ואחרים מוצאים עבורן עבודות בניקיון או מחסנאות. בכלא ובמרכזי השיקום נותנים להן אפשרות ללמוד מקצועות 'נשיים' כמו פדיקור ומניקור. אצלנו הן בוחרות קורס מתוך מגוון מקצועות עכשויים כמו טבחות, קונדיטוריה, בניית אתרים במחשבים, מכירות ומזכירות וגם מטפלות וסייעות לגיל הרך".
לא "אישה כזאת", אישה
מה שהתחיל לפני שלוש שנים כפרויקט הכשרה מקצועי לעשר נשים, תפח לפרויקט ששיחרר עד כה 40 בוגרות ועוד היד נטויה. כדי להימנע מחשיפת הסטודנטיות בתוכנית, לא ננקוב בשמות הרשתות שנתנו חסות לפרויקט, רק נגיד שמדובר ברשימה מכובדת, מקומות שבהם התוצרת, בגדים או מזון, נחשבים ונמכרים במחירים יוקרתיים. "העובדים לא יודעים", אומרת שטרן־לוי. "מנהלי כוח האדם יודעים מאיפה הם מגיעות, גם הגננות או מנהלות הגנים".
בענייני טיפול בילדים, את לא חושבת שהורים צריכים לדעת על עברה של אישה כזאת, שנמצאת עם הילדים שלהם כל היום?
"זו לא 'אישה כזאת', זו אישה. היום בגנים פרטיים כל ילדה שמחפשת עבודה הופכת לסייעת. מה היא יודעת על ילדים? אצלנו לעומת זאת, מי שעוברת את הקורס, הוכשרה דרך סילבוס מלא ועושה סטאז'. עד היום עוד לא הייתה בעלת גן שאמרה לנו 'לא'. מישהי שבאה אלינו, את רואה אצלה את הזיק בעיניים. זו מישהי שנלחמה על חייה, עברה שנה של שיקום, והיא רוצה לשכוח את העבר וללכת קדימה. כל מי שקלט אישה בוגרת המכללה, אומר שהן מהעובדים הכי מסורים. הן חריפות וחכמות".
יש כישלונות?
"יש כרגע מישהי שלא עונה לנו לטלפונים, ואני חוששת שהיא חזרה לזנות. ההתמודדויות קשות להן. אבל אני לא מוותרת על אף אחת. היו כאלו שנעלמו וחזרו. אני מפחדת שהיא מתביישת להגיד לי את האמת, כי אולי אני מצפה ממנה למשהו. אני לא, עצם זה שהיא חיה זה גבורה".
עד כמה שקשה להאמין, למודל המכללה של גרנות ושטרן־לוי אין מקבילה בחו"ל. בעוד שבוע יטוסו לפגוש ארגון טורקי שעובד בשיקום נשים והן מתכוונות להראות לו את המודל.
לדברי שטרן־לוי החלום הוא לגייס מספיק כסף כדי לשכור מבנה קבוע ולממן את הקורסים המקצועיים לכמה שיותר שורדות. בינתיים מגיע המימון מאירועי התרמה גדולים, תורמים פרטיים וממרצים בחוגי בית שבחרו לתרום את הכנסות אותו ערב לעמותה. "כשיהיה לנו מבנה, החלום הוא חדר הכנה לפסיכומטרי וטעימות של אקדמיה".
מאוחר בערב אני מתקשרת לשאול אותה על ייאוש. "את יודעת מה זה ייאוש?" היא יורה, "שמיד לאחר הראיון איתך נפגשתי עם גורם עירוני כלשהו בקשר לקליטת בנות מהמכללה. והם שאלו: 'את עשית להן בדיקת איידס?' אותה אישה לא שאלה מה הן למדו, על המלצות. באף ראיון עבודה לא שואלים אם עשית בדיקת איידס. זה הייאוש".
לתרומות: עמותת המכללה, חשבון מספר 595604 בבנק הפועלים סניף 681 לב דיזינגוף.
