נפל על חרבו

לא פלא שהקהל האמריקאי השמרן, ועימו גם חלק מהמבקרים, מפנים את העורף לאגדת החרב של המלך ארתור. לא לסרט הזה הם מצפים. ובקופות כבר מסתמן כישלון. הגרסה של הבמאי הבריטי גאי ריצ'י רחוקה מכל הסיפורים הקולנועיים המתוקים והמיופייפים שהיו עד היום על חצר קמלוט. ריצ'י הלך נגד המיתוס של אקסקליבר וביים את העיבוד החתרני ביותר לסיפור. הוא לא היסס לשנות את מרכיבי האגדה, להחליף דמויות ולהתבונן בה מנקודת מבט מודרנית. בהקשר ההיסטורי והגיאוגרפי ומבחינת הלוק של הסרט, הוא מחזיר את העלילה למקורותיה, אי שם במאה החמישית, לאחר עזיבת הצבא הרומאי והתבססות השבטים הקלטיים במחוזות וויילס.

ארתור (צ'ארלי האנם) הוא הפעם פרחח, שבכלל לא רוצה להיות מלך, אבל מגשים את הייעוד שנקבע לו ומוביל את העם למרד נגד דודו (ג'וד לאו), שחבר לכוחות האופל ותפס את השלטון מידי אחיו (אריק באנה). האגדה בנוסח ריצ'י איננה הגנה על הכתר, כמסופר באינספור גרסאות קודמות, אלא בעיטה בכתר. ארתור התינוק גודל בבית זונות והתבגר בחברת נוכלים. בגילומו הקליל והקולי של האנם, הוא נעשה לסוג של גיבור יווני בסגנון אודיסאוס. כולו תחבולות ומלחמה מלוכלכת, ההפך המוחלט מן האתוס האנגלי המתגלם באגדת ארתור. אתוס הקובע כי התם והטהור יביס את הרשע בעזרת ההשגחה. אצל ריצ'י ההשגחה היא דווקא מכשפה אפלולית.

ריצ'י מצוין כשהוא קומי ונונשלנטי, בקצב מהיר, רענן ואדג'י, מבלי להידרש לפטמות חשופות וראשים מותזים סטייל 'משחקי הכס'. הוא קורץ בערמומיות של נוכל רחוב מקסים, כאילו גיבורי סרטו 'לוק, סטוק ושני קנים מעשנים' חברו שוב יחדיו. התסריט זריז ומהנה מכדי לעצור ולברר שאלות הגיוניות, הדיאלוג שנון וזורם. זה המלך ארתור בגרסת רחוב.