שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צולם במפעל 'מתכת ששון' בנס־ציונה, אחד ממקומות העבודה הקודמים של אסייג
    7 לילות • 16.05.2017
    ריקוד המכונה
    מאז שסלין אסייג פירסמה את ספרה הראשון, היא הספיקה לעזוב את עבודתה כהנדסאית מכונות, להתגרש מבעלה, להתאהב בדנה אולמרט, לסגור חשבון עם ילדותה בבת־ים ולהפוך לסופרת מוערכת. עכשיו, עם רומן שני, כבר לא אכפת לה שדוד אבידן אמר לה להפסיק לכתוב
    רונן טל | צילום: יונתן בלום

    בחופש הגדול של סוף י"ב סלין אסייג נתקלה במודעה קטנה בעיתון: דוד אבידן נותן שיעורים פרטיים בכתיבה. היא לקחה אוויר והתקשרה. אחרי כמה ימים עלתה על אוטובוס מבת־ים לדיזנגוף סנטר עם מחברת השירים שלה, ומצאה את עצמה, מבוהלת, בדירה כמעט עירומה מרהיטים. המשורר הגדול לא היה לבד. אישה בלונדינית עברה בין החדרים הריקים. אסייג, אז סלין דוד, ישבה על שרפרף נמוך, אבידן ישב על ארגז מפלסטיק וקרא את השירים שלה בקול רם.

     

    "היה ברור שהוא לא אוהב את השירים", היא נזכרת. "אמר שאין בהם כלום. הוא שאל אותי מה אני עושה ואמרתי שאני מסיימת תיכון ותכף מתחילה קורס קדם־צבאי של טכנאות אלקטרוניקה. הוא אמר, 'יש נשים שטובות בזה, אולי באלקטרוניקה תצליחי יותר מאשר בשירה', וזהו. הלכתי אחרי עשר דקות. לא נעלבתי. באתי בגישה של 'בואי נבדוק אם יש בזה משהו', והבנתי שאני כנראה לא צריכה לעסוק בכתיבה. המשכתי לאהוב את השירים שלו, ואני אוהבת אותם גם היום. ובמשך שנים לא כתבתי כלום".

     

    עברו יותר מ־20 שנה - שבמהלכן התחתנה, ילדה שתי בנות ועבדה כהנדסאית מכונות במפעלי תעשייה - עד שחזרה לכתוב. תחושה מתמשכת של חוסר שלחה את אסייג להירשם לשורה של קורסים באוניברסיטה הפתוחה, עד שנחתה בסדנת כתיבה. בהתחלה אצל גיל הראבן, אחר כך אצל סמי ברדוגו ואצל שמעון אדף. התוצאה, בסופו של תהליך ארוך, הייתה 'צעקה הפוכה' - ספרה הראשון שהתפרסם לפני שלוש שנים, קיבל ביקורות מהללות, זכה בפרס שרת התרבות, נכלל ברשימת המועמדים לפרס ספיר, ונתן לאסייג הזדמנות לברוא את חייה מחדש.

     

    כמעט. 'צעקה הפוכה' אמנם הפך אותה לסופרת מוערכת, אבל אסייג, גרושה טרייה, הייתה צריכה למצוא פרנסה שתממן את הכתיבה. "היה שלב שבו תימרנתי בין חמישה ג'ובים במקביל. ערכתי ספר למישהו, עבדתי בסטימצקי, העברתי סדנת כתיבה בספרייה בבת־ים, עבדתי במוזיאון ארץ־ישראל, עשיתי טלמרקטינג. אבל בהדרגה העבודות התמעטו. הייתי במאות ראיונות עבודה. אני בנאדם שרגיל לעבוד כל חייו, רגילה שכל עשירי בחודש נכנסת משכורת. אז החלטתי לחזור לתחום המכונות. מצאתי עבודה במפעל במעגן מיכאל. הייתי קמה כל בוקר בארבע, לוקחת רכבת לבנימינה, ובשש וחצי עולה על ההסעה למפעל. אחרי חודשיים פיטרו אותי.

     

    "הייתי על הפנים. היו רגעים ששאלתי את עצמי, ממה אני אחיה בחודש הבא? אבל הרגשתי שמה שאני עושה ישתלם לי בסופו של דבר. הניסיון הזה שנכפה עליי נתן לי גם תחושה של כוח. וצריך לזכור - בתוך כל זה כתבתי ספר חדש. חלק גדול מהספר נכתב ברכבת של רבע לשש מתל־אביב לבנימינה".

     

     

    אלו בדיוק החומרים שמהם עשוי 'פרקי מכונות', הרומן החדש של אסייג. אם ספרה הראשון הוא סיפור חניכה מחניק ועצוב של נערה בבת־ים של שנות ה־70 וה־80, 'פרקי מכונות' (הוצאת אחוזת בית) מבוסס על התנסויות קטועות מעולם העבודה שאסייג הטליאה יחד. גיבורת הספר מתבוננת בפועלים, האנשים השקופים שמאחורי המכונות - רוסים, ערבים, אתיופים, חבריה הזמניים במפעל לייצור חלקי מתכת - ומתארת באמצעותם עולם סיזיפי, מונוטוני, מנוכר, שמאיים לסגור עליה.

     

    "אני לא כותבת מניפסטים. אני לא מייצגת את פועלי העולם. עבודה במכונות היא לא תחום סקסי, לא תחום מוערך, אבל רוב השנים שלי בתעשייה אהבתי את מה שעשיתי, והיו לי רגעים של התעלות אמיתית בעבודה עם החומר. אבל כן, יש איזושהי תודעה שבאה עם התלות בעבודה, עם ההכרח להביא משכורת. היו לי בוסים נוראים. באחד המקומות שעבדתי בהם אסור היה לדבר בטלפון. אף פעם. תמיד גם הייתי תמימה, לא ידעתי מה מגיע לי - זכויות סוציאליות, שכר, חופשות.

     

    "ויש כמובן את הקטע של להיות אישה בסביבה כל כך גברית. כשעזבתי את אחת העבודות, הכסף של הפיצויים לא הגיע. הייתי מתקשרת והבוס היה דוחה אותי בלך ושוב. עד שיום אחד הוא אמר לי, 'בואי לדירה של ההורים שלי שנסעו לחו"ל, ואני אתן לך את הצ'ק'. לא רציתי ללכת לבד, אז בעלי בא איתי. התקשרתי ואמרתי, 'אנחנו בדרך'. הוא אמר, 'אני מצפה לך בכיליון עיניים' וסגר. לקח לו כמה שניות כדי לקלוט שאמרתי 'אנחנו', ואז הוא התקשר ואמר, 'כשתגיעו תגידי לי ואני ארד לתת לך את הצ'ק'".

     

    כדי להימלט מהשגרה הזאת, כדי לברוח מחיים של ויתור עם בעל וילדה וערימות כביסה - מצטרפת גיבורת הספר, כמעט בהיחבא, לסדנת כתיבה. הנדסאית מכונות מבת־ים בין אשכנזים קוראי 'הארץ', "כולם נראים לה מסודרים כאילו הגיעו ממקום טוב ולא מהתוהו שלה". רק שם היא מצליחה סוף־סוף לצאת מהשיתוק.

     

    "כתיבה היא סוג של מפלט מהחיים", אסייג מודה. "זו הממלכה הפרטית שלך. את אומרת מה שאת רוצה, מכניסה ומוציאה את מי ואת מה שאת רוצה. את השליט הבלעדי".

     

    משהו מהחופש הזה חילחל כנראה גם לחיים האמיתיים של אסייג. כשיצא ספרה הראשון היא לא רק נפרדה מאיציק, בעלה ואבי בנותיה, אחרי 20 שנה ביחד, אלא גם מצאה אהבה חדשה - עורכת וחוקרת הספרות דנה אולמרט. מה שרק העצים את העניין שכבר הלך והתעורר סביבה בזירה הספרותית.

     

    השבוע, עם יציאת הספר החדש, אולמרט פירסמה בפייסבוק פוסט נרגש: "בהתחלה התאהבתי בכתיבה של סלין ואז גם בסלין עצמה. זה קרה כשעבדנו יחד על הספר הראשון שלה. מאז עברו שלוש שנים... איזו מתנה נהדרת זאת, להצליח לשלב כך את האהבה שלנו אחת לשנייה ואת האהבה שלנו לכתיבה".

     

    על פניו, אתן באות משני עולמות שונים מאוד. סלין אסייג, בתו של נגר קשה יום מבת־ים, ודנה אולמרט, בת לאצולה ירושלמית.

     

    "כשחיפשתי עורך לספר הראשון לא ידעתי בכלל מי זו דנה אולמרט. אפילו לא ידעתי על הקשר שלה לאהוד אולמרט. שלחתי לה טקסטים, התחלנו להיפגש ולדבר על מה שכתבתי, והיא מאוד אהבה את זה. אני בקושי דיברתי, בעיקר הייתי מקשיבה, ואז הולכת הביתה וחוזרת לעבוד. היחסים היו מאוד קורקטיים, לא חשבתי שיש שם משהו מעבר. הפכנו לזוג רק כמה חודשים אחרי שהספר יצא. אני לא זוכרת רגע מסוים של התאהבות. אולי בגלל שזה היה מעורבב עם כל הדברים האחרים שקרו בחיים שלי באותה תקופה - הגירושים, החיפוש אחר עבודות, המעבר לבית חדש. אבל יש לי ולדנה חיבור חזק מאוד. עולמות שלמים שמתחברים.

     

    "אני יודעת שהרבה אנשים חושבים ככה, אבל חשוב לי להבהיר שדנה היא לא זו שגילתה לי מי אני. היא אמנם בת הזוג הראשונה שלי באופן רשמי וגלוי, אבל היו לי יחסים עם נשים גם לפני כן, כולל קשר שנמשך שנה וחצי. איפשהו תמיד נמשכתי לנשים".

     

    ובכל זאת התחתנת עם גבר.

     

    "אהבתי מאוד את בעלי לשעבר, התאהבתי בו בטירוף. אם היו לי שאלות של זהות מינית לפניו, אז בחיים לצידו הן נרגעו, שקטו, וכנראה שברגע שנגמרה האהבה הן צצו מחדש. רק בתקופה האחרונה שלנו יחד, המשיכה שלי לנשים הייתה משהו שדיברנו עליו, והוא לקח את זה קשה. הנישואים שלנו לא נגמרו טוב. ברגע ש'צעקה הפוכה' יצא הוא הרגיש שאני לגמרי נשמטת לו. פתאום הייתי אדם חדש שהוא כבר לא הכיר. בהתחלה לא קישרתי בין יציאת הספר למה שקרה לנו, כי ידעתי שאנחנו בתהליך של סוף. אבל אין ספק שהספר לקח אותי לחיים אחרים".

     

    והבנות?

     

    "הילדות שלי גדולות. יהל בת 23, אבישג בת 20. אבל זה בהחלט לא פשוט בשבילן. גם הגירושים, וגם זה שאמא שלהן חיה עם אישה".

     

     

    היום היא עובדת במערכת הוצאת 'מודן־כתר', מחלקת את זמנה בין הדירה של אולמרט בתל־אביב לדירה בבת־ים שקנתה אחרי שהתגרשה, מרחק חמש דקות הליכה מבית ילדותה; אותו בית שהיא מתארת באופן מכמיר לב, חסר רחמים, בספרה הראשון. בת־ים של שנות ה־70 וה־80, כפי שהיא מוצגת ב'צעקה הפוכה', היא פריפריה תרבותית נידחת למרות שרק כמה תחנות אוטובוס מפרידות בינה לבין תל־אביב, והבית שאסייג מתארת הוא הכל חוץ ממקלט בטוח. הדיאלוג בין הוריה נע בין צעקות לשתיקות ארוכות. הילדים מתמודדים עם מחסור חומרי ורגשי. הדבר היציב היחיד בחייה של המספרת הוא הקשר עם אחיה. היא והוא נגד העולם.

     

    "כשאנשים מדברים על אמא שלהם אני מקנאה", כתבה בספר. "כשאנשים אומרים על אמא שלהם שהיא הדבר הכי מדהים בעולם או שהם לא יכולים לחיות בלי אמא שלהם, הם כאילו יושבים מאחורי כלוב שקוף מזכוכית ואוכלים ארוחת מלכים ואני מהצד השני רעבה כאילו לא אכלתי שנים".

     

    היא נולדה לפני 50 שנה לצבי, יליד רומניה, ולבקי, עקרת בית ילידת מצרים שעברה עם משפחתה לצרפת. "הקשר ביניהם התחיל דווקא כסיפור אהבה יפה", אסייג אומרת. "היא באה לביקור בארץ, הכירה את אבא שלי דרך חבר, והם התאהבו. אמא חזרה לצרפת, ובמשך חצי שנה הם התכתבו. ואז אבא נסע אליה. הוא היה מספר לנו על המונית שבאה לקחת אותו לשדה התעופה, וכל הילדים רצו אחריה, כמו בסרט".

     

    האידיליה נגמרה די מהר. "מרגע שהם הגיעו לארץ עולמה של אמא שלי התהפך. היא הייתה רגילה לחיים טובים, עם הרבה פינוקים, ופתאום מצאה את עצמה במעברה. לא רק שהיא הגיעה למקום שלא הכירה, בלי לדעת את השפה, האחיות של אבא התייחסו אליה כמו אל משרתת. היא הייתה צריכה להכין להן אוכל כי היא המזרחית והן האשכנזיות, והיחס המזלזל הזה חילחל גם ליחסים בין ההורים. אני זוכרת כילדה את המתח הזה בבית. אני ואחי יושבים בחדר שלנו ושומעים את ההורים רבים ומחכים שזה יסתיים סוף־סוף. זה היה נורא. פחד שלא נגמר. זה לא שהרביצו לי או שנאנסתי - אבל אתה משותק, וזו תחושה של קטסטרופה, של אימה. כאילו אין מי שישמור עלינו. ההורים שלי נשארו יחד כל השנים - נשארו יחד וסבלו יחד".

     

    כסף הוא נושא בולט גם בספר החדש. השאלה למי יש ולמי אין. גדלת בתחושה שאתם עניים?

     

    "אף פעם לא היה מספיק. תחושה שאין. אבא שלי היה מפרנס יחיד והיה קורע את התחת, אבל לא היה דבר כזה לקנות מעדן שוקו במכולת. אם רצינו משהו מתוק היינו מערבבים אשל עם ריבה שאמא שלי הייתה מכינה. אחרי הצבא, כשרציתי ללמוד, לא היה כסף לשלוח אותי לאוניברסיטה".

     

    אחת הדרכים של המספרת ב'צעקה הפוכה' להתמודד עם המצוקה והרצון בקרבה היא ארוטיזציה של היחסים עם בני המשפחה. הספר כולל תיאורים יוצאי דופן של הגוף הגברי של האב מבעד לעיני הילדה, יש בו סצנה מינית מדומיינת עם אמא ומשחקים אסורים עם האח. כמו בכל מה שקשור לספרים שלה, אסייג מדגישה את הפער בין המציאות לדמיון, אבל עומדת מאחורי העולם הרגשי שמבטאים הסיפורים. "אני חושבת שכל הילדים רואים את ההורים שלהם גם כיצורים מיניים. מזהים את זה ומפחדים מזה. ואני מודעת לכך שבספר יש משהו מאוד לסבי ביחסים עם אמא שלי".

     

    איך המשפחה קיבלה את הספר הראשון?

     

    "קיבלתי את העותק הראשון של 'צעקה הפוכה' ב־25 במרץ, יום ההולדת של אבא שלי. חוץ מאחי הקטן שי, אף אחד לא ידע עד אז שאני כותבת ספר. הגעתי באותו יום להורים, ושי אמר לאמא שלי, 'תקראי את העמוד הראשון'".

     

    בעמוד הראשון - בפסקה הראשונה - אסייג מספרת שאמה ביקשה להיפטר ממנה בזמן ההיריון; "עשתה את הזריקה שהורגת עוברים", בלשון הילדה המספרת. "זה משהו שאמא שלי באמת סיפרה לי", היא אומרת. "אחרי שהיא קראה היא שאלה אותי, 'למה הכנסת את זה?' וסגרה את הספר. היא אפילו לא כעסה. זה נראה כאילו זה לא מעניין אותה. ויותר היא לא דיברה איתי על הספר".

     

    ואבא שלך?

     

    "אבא שלי קרא הכל והיה לו מאוד קשה. הוא לא ממש הפגין את זה, אבל אני יודעת שהוא כעס על האופן שבו תיארתי אותו. כשהספר יצא התקשרה אליי אחת הדודות ואיימה, 'אם את מזכירה את השמות שלנו אנחנו יכולות לתבוע אותך'".

     

    והיום, איך ההורים מקבלים את השינוי שעשית בחיים שלך?

     

    "הם מקבלים אותי. מעולם לא באתי ועשיתי להם שיחה, כמו שכן עשיתי לילדות שלי, אבל הם מבינים מה קורה. אולי בגלל שהתחתנתי ויש לי ילדים, אני זוכה להקלות. אבל לא בוער לי להביא את דנה אליהם".

     

    כמי שעונה לשם אסייג, שכותבת על הפריפריה, על מעמד העובדים - מפתה לשייך אותך לשיח המזרחי החדש. את רואה את עצמך חלק מהגל הזה? את מתחברת לערס פואטיקה, למשל?

     

    "רועי חסן, עדי קיסר - הם חוגגים את הרגע הזה שלהם. טלוויזיה, עיתונות, מזמינים אותם לכל מיני מפגשים, הם מעבירים סדנאות, הם סלבס. אני לא שם ולא רוצה להיות שם. כשאני כותבת אני לא רואה אף אחד, לא שומעת אף אחד, לא כותבת בשביל אף אחד. כל השיח הזה אולי גורם לאנשים שקודם לא קראו שירה לקרוא ולהתעניין, אבל אני לא יודעת אם יש בו הרבה מעבר לזה. אף אחד לא לוקח את השירה שלהם ברצינות. אני, בכל אופן, לא מצאתי בזה שום דבר שעניין אותי".

     

    ובכל זאת, גם אם לא במוצהר, הגיבורה שלך ממיינת את האנשים סביבה לפי צבע עור. אפשר בכלל להתנתק מהחלוקה הזאת?

     

    "אני חושבת שלא. כשהבת הבכורה שלי התגייסה היא עשתה קורס יוקרתי בחיל האוויר ואמרה לי, 'אמא, רק לי ולעוד אחת יש שם משפחה מזרחי'. בכל פעם שהייתי מגיעה לטקסי הסיום שלה ראיתי רק צבע עור אחד. לעומת זאת, הבת הקטנה שלי הייתה במשטרה צבאית ושובצה לקורס של שוטרות במעברים. באתי לטקס הסיום, ושם כולם היו מזרחים. זו הייתה ממש תמונת ראי. אבל יש מספיק אנשים אחרים שיכתבו על הדברים האלה". •

     


    פרסום ראשון: 16.05.17 , 19:21