הללויה

תהלים קורן // עם ביאורו של הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ) - קורן - 478 עמודים

כדאי להתחיל בנקודה הפשוטה: המהדורה המבוארת הזאת פונה בהצלחה לקוראים שמבקשים מורה דרך עכשווי, עקבי ונגיש בספר תהלים - החיבור המקראי השמיש והמוכר ביותר - גם אם אינה נקודה דרמטית במפעל הפרשנות המתמשך שרשום על שמו של הרב עדין אבן־ישראל, המוכר יותר כשטיינזלץ, כשם משפחתו המקורי. אחרי שיטוט שהקיף אגפים רבים ומגוונים במקורות היהודיים, מוקדמים ומאוחרים, עממיים ולמדניים (הבולט בכתביו, ביאור כולל לתלמוד הבבלי, הושלם בתחילת העשור), שטיינזלץ משלים סיבוב שלם עם טיפול בתהלים, בטקסט עברי־פיוטי, שכביכול אינו מצריך שירותי תרגום ותיווך. כל נוסע ונוסעת במונית שירות נפגשים בו על בסיס יומי.

דווקא משום כך מתגלה המשמעות של הפרסום הזה, שכאילו משתחל בשקט: גם לשוק הספרותי המסוים הזה, וגם לשושלת האינסופית, הסמכותית, של פרשני מקרא. הביאור לתהלים מצד פרשן מוסמך־ייצוגי־פופולרי מייצג גם כמה תהליכים מו"ליים, מסחריים ותרבותיים. הוא ממחיש את הכוח העקרוני שעומד מאחורי מה שמזמן הפך למותג, במובן האחראי והרצוי, דווקא בזכות ערכים כביכול אנטי־מותגיים. "אין תכליתו של הביאור הזה להציע חידושים מהפכניים", נכתב בהקדמה לספר, שאמור לפתוח סדרה של ספרי תנ"ך מבוארים, "עיקר עניינו הוא לשמש ביאור שקוף. מגמתו היא להיות כה בלתי מורגש, עד שהקורא־הלומד לא יבחין בקיומה של מחיצה בינו לבין הכתובים".

כל סוג של פרשנות שמתמקדת ביצירת מופת - דתית, קלאסית, אמנותית, פולחנית - מתיימרת להציע לקוראיה חוויה כזאת: לגעת בטקסט, בלא מחיצות. להיפטר מהמחלצות המיותרות, מהמבוכה הכרוכה בחוסר ההבנה של דבר שמוכרחים להבין כדי להיחשב לבני תרבות, לבני דעת; והיום, ל"יהודים טובים", במונחי התרבות הישראלית ותהליכי ההדתה שהיא עוברת.

כשכל שיר שני ברדיו מתהדר בארומה אמונית, כשפוליטיקאים ופרסמואים למדו למשוך אליהם קונים בשפה דתית ובדימויים דתיים; כשרשימות רבי המכר כוללות באופן קבוע ספרי עיון פופולרי בנושאי "יהדות" - שטיינזלץ נראה כמו מבשר מוקדם לזרם המורכב ורב־הפנים הזה של "יהדות מתחדשת" או "ניו־אייג' יהודי". אבל שטיינזלץ - הרב, יליד 1937, שהוא למעשה חלק מצוות כותבים, עורכים ומהדירים - לא מתייחס אל קוראיו באופן מתחנחן, פתייני או מתיילד. האופן שבו הוא מגדיר את עצמו בהקדמה כפרשן "פשט" מובהק, רומזת ליושרה ולחשיבות שהוא מייחס למלאכה הפרשנית הזאת.

הספר בנוי במתכונת דומה מבחינה תוכנית וגרפית לספרי הביאור של שטיינזלץ, שהיא בעצמה וריאציה על מתכונת קלאסית של ספרי קודש מבוארים: רצף הטקסט המקורי עטוף ברצף הטקסט הפרשני. כל פרק נפתח בתמצות של משפט־שניים: ההתרחשות המרכזית בו, נושאו מבחינה רגשית, חווייתית או הגותית. זהו ספר תכליתי לחלוטין. בסגנונו ובתוכנו. אבל אם רוצים, הוא מלמד משהו גם על דמותו של קורא העברית והמעיין הדתי, הבלתי מלומד, המתחיל, הממוצע, הבינוני - שאליו הפרשנות מופנית. מי שאינו יודע ואינו מתיימר לדעת הכל - אך מבקש לדעת. מי שההבנה והקרבה לטקסט חשובות בעיניו יותר מהפולמוס סביבו. ודווקא כיוון הפרשנות הענייני, הבלתי מתאמץ, ממחיש או יוצר קרבה ודמיון בין הקורא, הפרשן והקול שבוקע מהטקסט העתיק. שלושתם, לרגע ולמרות המגבלות, בסירה אחת.

שטיינזלץ אמנם ניזון מהפרשנות המסורתית - וממאגרי ידע עכשוויים ומדעיים בחלקם - אבל הפרשנות שלו, במוצהר, מבקשת להתבטא באופן חופשי, אישי ושוטף - בתוך מגבלות הסגנון הענייני שהוא לוקח על עצמו. יש כוח גדול בגישה הפרשנית והעקרונית הזאת. בכלל, ביחס לפרשני ולמורי דרך טקסטואליים שמתיימרים לגעת בסודות המעמיקים ביותר של הכתוב; ובפרט, ביחס למקום הדומיננטי של פרשנות קבלית, מיסטית, ברסלבית ופסיכולוגית באגפים השונים של לימודי יהדות פופולרית היום, בהקשרים חילוניים ודתיים כאחד. "שאלות חריפות, ספקות חמורים, כאבים בלתי נסבלים ואולי גם עליצות בלי גבול רק מרומזים כאן", כותב הרב בהקדמה לפירושו, מאפיין את ספר תהלים ובעקיפין אולי גם את כיוון פרשנותו, "אך אין הם מגיעים לביטוי שלם ומלא". ההגבלה, האיפוק, הנגיעה הזהירה בנושאים כבדי משקל - כפי שהוא תופס את רוח המזמורים - אכן פותחים פתח לקורא עכשווי להכניס את עולמו הפרטי לקריאה.

לכן, בעיניי, לספר הזה ישנה חשיבות אחרת או תפקיד אחר מתפקידו המוצהר. במידה רבה, אפשר להתייחס אליו כאל מדריך צמוד לקריאת שירה. כאל הדגמה חיה ומתמשכת לאופן שבו כלים בסיסיים וראשוניים של פרשנות טקסט - פותחים פתח להבנה מעמיקה וייחודית יותר. העבודה הפרשנית הפשוטה כביכול, והבלתי אישית, פותחת בכל זאת פתח לביטוי אינדיבידואלי. ההיצמדות הרגועה לפרטים, למילים הבודדות ולקשר ביניהן - אחראית לאותה קרבה שקופה בין הקורא לטקסט, שמוזכרת בהקדמה. דווקא את התפקיד הזה, החילוני או האסתטי במהותו - מורה דרך רגיש, צנוע, מיומן לניתוח יצירות ספרות - זנחו מזמן רבים מאוהבי הספרות המלומדים שלנו. בניגוד להוצאות הסטנדרטיות של ספרות יפה אצלנו, הספר הזה לא התייאש מהקורא הממוצע. •