תופס אמריקה

ירמי קפלן שר "הו סוזאנה", ואתם מוזמנים להרים גבות. קפלן, ילד בן 55, רוקר שהטמפרמנט שלו תואם את התלתלים הג'ינג'ים שהוא מטפח, לא בדיוק מתקשר עם שירי קאנטרי אמריקאים עתיקים מלפני 200 שנה, אבל זה בדיוק מה שהוא עומד לעשות ביום שישי הקרוב במסגרת מופע מחווה למשורר והמלחין סטיבן פוסטר, שחי במאה ה־19 ונחשב לאבי המוזיקה האמריקאית הפופולרית.

במסגרת פסטיבל פליציה בלומנטל, שהמתקיים במוזיאון ת"א לאמנות, החליט גלעד אפרת, נגן קונטרבס ומנהל אנסמבל כלי קשת ותיק ומוכשר, להעלות ערב הומאז' למוזיקת הקאנטרי האמריקאית, החל מסטיבן פוסטר, עבור באייקונים כמו וודי גאת'רי, פיט סיגר ובוב דילן, והוא מגייס למשימה אפילו את ליאונרד כהן, מארק קנופלר והביטלס. וכן, גם את ירמי קפלן. "ירמי מאז ומתמיד התחבר לי עם מוזיקה אמריקאית, הסגנון ואופן ההגשה שלו הם מאוד אמריקאיים", אומר אפרת.

זה לא קצת כמו אירוסמית' שרים "שירי רועים"?

"ממש לא", אומר קפלן. "אני נולדתי בארצות־הברית ושמעתי המון שירי עם אמריקאים בבית. נכון, אולי לא את סטיבן פוסטר, אבל בבית התנגנו תקליטים של פיט סיגר, פיטר פול ומרי, ג'ון באאז ומאוחר יותר ג'יימס טיילור שהוביל אותי עד לניל יאנג. כך שהכל בעצם בא מהשורשים שלי בבית".

את האלבום האחרון שלו, "פטיש", הפיק קפלן באמצעות גיוס המונים. חוץ מזה הוא גם מופיע המון, ועכשיו עובד עם הגיטריסט יוסי מזרחי (ע"ע נינט) על חומרים חדשים שהוא מתכוון להוסיף להופעות שלו על הבמה. "ההתפתחות הטכנולוגית עשתה מהפכה בתחום", הוא אומר. "קודם כל הכלים האלקטרוניים שנכנסו לשימוש בכל בית הפכו לפלטפורמה הכי קלה להפקת מוזיקה, והיום כל ילד מהבית שלו מצליח להפיק אלבום שפעם היה צריך מאה אלף דולר מינימום כדי להפיק אותו באולפן".

ואתה אומר את זה כמשהו טוב?

"בהחלט. למרות שזה מייצר הרבה בינוניות, יש בקלות הבלתי נסבלת הזאת גם משהו מאוד יפה, כי כל אחד יכול לעקוף את המשוכות של מנהלים אמנותיים וחברות תקליטים ולא צריך להיות חבר של האנשים הנכונים".

דווקא בתוך כל ההתקדמות הטכנולוגית הזאת, נראה לו מתאים להפיק פרויקט המעלה על נס את סטיבן פוסטר, שהגיע מעידן חסר טכנולוגיה לחלוטין. "גם המנגינות היו אז מאוד פשוטות, עם שניים־שלושה אקורדים ולא היו הרבה צלילים", הוא אומר. "לבן אדם הייתה איזו גיטרה חבוטה, והיו הרבה מחיאות כפיים, רקיעות רגליים ומקהלת גוספל שנותנת הרמוניות".