לסגור ולפתוח
"זה היה טוב מאוד / זה היה יותר טוב מכל דבר אחר / זה היה כמו משהו שיכולנו לאסוף / להחזיק בו / להתבונן / ואז לצחוק עליו..." (צ'רלס בוקובסקי).
לא הפניתי עורף / הדבר האחרון שהספקתי לראות בערוץ הראשון לפני שהוא מת סופית היה סרט דוקומנטרי על להקת תיאטרון בשם ציפורלה. זה היה סרט מתוק ושובה לב על שחקנים שעוד רוצים לבטא את עצמם ולא לטבוע בתיאטרון הרפרטוארי המשמים לפעמים. הרגשתי חמימות תוך כדי הצפייה בו, כי ידעתי שרק בערוץ הראשון ישדרו סרט כזה, בלי חנטרושים ובלי כל מיני מצחיקנים בכוח.
בקולו: האזינו לטור של שלמה ארצי
אבל את השידור האחרון, הסופי והסוגר שלהם לא ראיתי. מה שמנע ממני עוד כמה דמעות מיותרות. כי אני הרי הודיתי לא פעם שלא הפניתי להם עורף, גם כשכולם החליפו אותם בערוצים המנצנצים והמתקרצצים עליך מרוב פרסומות. ויותר מזה, לא היו לי חיים טלוויזיוניים בלי להסניף מדי פעם את אורי לוי הטוב, את מיכל רבינוביץ' מהחדשות, את אורן נהרי שידע הכל על הכל, או את יעקב אחימאיר המרצין (מילה ערוצית שמבטאת רצינות). ולא פעם, כשמישהו היה נכנס לחדר ותופס אותי בוהה בהם, היה תוקע ישר את המשפט המשפיל והמתנשא: "אחי, מה, הם עוד שם?" והייתי עונה לו: "כן, הם שם". כי הם באמת היו שם. גם ברגעים שהרייטינג שלהם ירד, כשקראו להם בזבזני הכסף של הציבור ואיגודיסטים עם מנגנון מנופח שלא הדביקו את קצב הזמן והתיישנו לקהל המתמעט שלהם מול העיניים.
אל תברח מהמצלמה / אז כאמור, נס לא קרה פה. ובתחילת השבוע קריין קובי ברקאי בקול קורע לב את החדשות האחרונות מקול ישראל, ואורי לוי נראה מוביל בחושך לעבר שער היציאה של הבסיס ברוממה את אחרוני לוחמי רשות השידור, התשושים והעצובים.
ואני תפסתי באסה מזה וכשכולם שאלו אותי מה קרה לי, התביישתי לספר שהכל בגלל הערוץ הראשון וקול ישראל שנסגרו, כי לא רציתי שיצחקו עליי. אבל באמת היו לי אצלם פעם המון דקות מאושרות כזמר בשנות ה־70, ה־80 וה־90. ולא אשכח בחיים שייצגתי אותם באירוויזיון, שהם נתנו לי צ'אנס ראשון כזמר בפסטיבל הזמר ("אהבתיה"), ושעמדתי בגבורה מול הבמאי הנפלא דן בירון שהעמיד אותי בקליפ ("דרך שתי נקודות") באיזו תחנת רכבת, סימן לי את גבולות התזוזה וכעס עליי כשהזזתי את עצמי קצת. "אל תברח לי מהמצלמה", זעק. "שהמצלמה תרדוף אחריי", עניתי לו.
היד בלי הזרוע / כמו רוב הישראלים שחיו אז, גיליתי את הערוץ הראשון בשנת 1968 והתנחלתי בו בתור הצופה הקטן והנאיבי לפעמים בשעות הגארבג' בערב ובלילה. אחר כך הגיעו ערוצים 2 ו־10 וכל ערוצי הנישה וה־VOD ונטפליקס, אבל אני נשארתי נאמן לטלוויזיה, למרות שאני צופה בה כיום יותר פחות ופחות, בעיקר בגלל שאני חוטף עצבים מכל אלה שמביאים למסך את הגיגיהם הדי אינפנטיליים.
אידיאלים? תוכן אמיתי? עומק? מחשבות? לפעמים אפשר למצוא אותם בחלק מהערוצים. לרוב לא. אבל דווקא בערוץ הראשון, הכבד כמו הליכת פילים בג'ונגל, היו כמה רגעי חסד. למשל לאחרונה בסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו", או בזיכרונות ממכבי תל־אביב הישנה בכדורסל (כשעוד הייתה אמיתית ושווה משהו), ואפילו האירוויזיון הפומפוזי והמצחיק עד דמעות, שבשבוע שעבר עוד הספיק לככב שם כמו רקוויאם מוזיקלי לערוץ (השיר הפורטוגלי – פצצה. הישראלי? המממ).
אבל אי־אפשר לקחת מאיתנו את מה שלא היה שלנו מההתחלה. ולכן, עם כל הכאב האישי שלי על סגירתו של הערוץ, ברור לי כשמש שהוא ממילא לא היה שלי. עובדה שבזמנו, כשלא שילמנו עבורו (בפרינציפ) את האגרה, שיקשקנו בבית מכל צלצול בדלת, מחשש שהמעקל הבן זונה יופיע ויעקל לנו את הטלוויזיה.
ודבר אחד אני לא שוכח להם, וזה את "פסוקו של יום". כי זה היה אחד מרגעי האימה בחיים הצעירים שלי, ללכת לישון עם היד בלי הזרוע.
סגירות משמעותיות אחרות / אז זהו. כבר שבוע אני נמנע (כמעט) מללחוץ 11 בשעה שמונה, למרות שהתאגיד הקרוי "כאן" כבר "שם". וכשאני מהרהר בהשתלשלות הסגירות האחרות בחיי, אני זוכר קיץ אחד בגיל 18 כשסיימתי תיכון וסגרו לי בפרצוף את שער בית הספר, עד שחזרתי אליו לפני שבוע בהפתעה (תכף אגיע לזה).
ואני זוכר את השבת ההיא החורפית, שבה סגרה בפניי אשתי לשעבר את הדלת כשעזבתי את הבית לנצח. והשבוע את האישה הרזה שסגרה לי את השביל עם הרצועה של הכלב כשבאתי מולה רכוב על אופניים, ובנוסף לזה גם נבחה עליי: "תגיד, אידיוט, איך אתה נוסע?"
וכך התחלתי לחשוש לאחרונה שבכל מקום שאני הולך אליו סוגרים משהו. אבל כשבשכונה הקטנה שלנו ברמת־גן סגרו את חנות האוכל לחיות מחמד, ומיד פתחו במקומה באותו מקום בוטיק יופי לנשים, נרגעתי.
למה? כי הבנתי שבכל מקום שסוגרים משהו, פותחים גם משהו במקומו. ואולי זו הסיבה שאנשים בוכים בפרידות, אבל לא מתאבדים מהן. כי הם יודעים בתוך תוכם, שלמרות שפרידה סוגרת עליך כמו מוות, כל הנפרדים עוד ייפגשו איפשהו, פה או בעולם אחר.
מסדר זיהוי / ביום סגירת הערוץ נכחתי בכנס מחזור של בית הספר התיכון שלי, עירוני ד' בתל־אביב. טוב, אני לא רוצה להיכנס לפרטים איך זה לפגוש אנשים עם שמות על הבגד כדי שיזהו אותם. אנשים מקסימים שראיתי בפעם האחרונה בסוף השמינית, לפני עשרות שנים, ושגם אז, מתברר, לא ממש הכרתי אותם. זה היה מרגש, קצת מביך, קצת מצחיק ובעיקר מסקרן לדעת מה הזמן עשה לבלוריות ולצמות, לקצב ולשכחה. אז עמדתי שם כמו במסדר זיהוי, זיהיתי אנשים רק לפי חיוכיהם וקולם ולא לפי המראה שלהם, שהשתנה.
אבל הרגע הכי מרטיט בכנס היה הרגע שבו הראו לנו תמונות של כל אלה שלא הצליחו להגיע עד הלום. חלק נפלו במלחמות, מישהי נדרסה, וכל השאר הוכרעו על ידי בורא עולם ודיין אמת. וכך ישבתי שם בחצר בית הספר הישן, על כיסא מפלסטיק, ופשוט ייללתי תחת משקפי השמש שלי, כי לפתע הרגשתי שזו גם שעת הסגירה הסופית של הארץ שהתפרקה לדור שלי.
פסוקו אחרון / אנחנו אוהבים אגדות אורבניות עם הפי־אנדים, ומצד שני נמשכים לסיפורים על אהבות נכזבות. אז סגירת הערוץ הראשון וקול ישראל זה סיפור של אהבה נכזבת. סיפור על אצולה טלוויזיונית ורדיופונית שקבעה פה פעם את הכללים עד שאיבדה את הטאץ', התפיידה על ידי הקהל ונרמסה על ידי פוליטיקאים ציניים ותאבי כוח.
וכך, ביום שני השבוע, כשעלו שידורי "כאן" של התאגיד שהסעיר את הארץ הפוליטית שלנו (לוגואים מגניבים, הרבה תרבות, מגיע להם 100 ימי חסד) שקעתי בלילה מאוחר בסדרה הוותיקה "כתום הוא השחור החדש" על הנשים המדליקות והפמיניסטיות בבית הכלא. לרגעים נעצמו לי העיניים, ולרגעים מצאתי את עצמי מהרהר שוב בהלוויית הערוץ הראשון וקול ישראל.
וכשניסיתי להבין למה זה הסעיר אותי כל כך, נפל לי לפתע האסימון. כי פתאום הבנתי שפעם, לפני המון שנים, היינו דומים להם והם לנו כמו שתי טיפות מים. אנחנו השתנינו, אבל הם לא. ובכל זאת, אתם מבינים? כשלקחו לי אותם לקחו לי גם חתיכה ישנה מעצמי.
אחר כך סגרתי את המכשיר והלכתי לישון. כי לפחות כשאני ישן אין לי מול העיניים ערוצים לפתוח ולסגור, לסגור ולפתוח, ובסוף גם לצחוק עליהם.
לפנייה לכתב/ת 
