ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 16.05.2017
    ודאות של מבחן רורשך
    אביעד קליינברג

    יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, ח"כ דודי אמסלם, מבקש לחייב בדיקת פוליגרף לכ־1,600 קציני חקירות במשטרה. ההצעה הזאת, שנחשפה השבוע ב"ידיעות אחרונות", התחילה כנראה ביוזמת השר גלעד ארדן והמפכ"ל רוני אלשיך לקיים בדיקה בפוליגרף לקבוצה קטנה בהרבה – קצינים שאמורים לקבל דרגת ניצב. ההצעה עוררה דיון סוער בכנסת, בעיקר בשל ההרחבה שביקש אמסלם. אלא שהבעיה העיקרית עם "מכונת האמת", כפי שמכונה הפוליגרף, היא שלמרות החוטים והאלקטרודות המקנים למכשיר הילה אובייקטיביות, מדובר במשהו שדומה יותר לאורקל או למבחן רורשך מאשר לבדיקה מדעית אובייקטיבית.

     

    המכשיר אינו מגלה אמת ושקר, אלא תגובות פיזיולוגיות לשאלות החוקר. כל השאר עניין של פרשנות. הבדיקה אינה שונה במהותה מ"גלאי אמת" מסורתיים, דוגמת מבחן הסכין המלובן: הנאשם נדרש להעביר סכין מלובן על לשונו. ההנחה היא שמי שמודע לאשמתו יסבול מיובש בפיו, והסכין יידבק ללשונו; חפים מפשע יריירו כרגיל, והסכין לא יידבק. נשמע הגיוני.

     

    זה עובד? בפועל לפעמים כן ולפעמים לא. שקרנים טובים, פנטזיונרים שמאמינים בשקרים של עצמם, או סתם נבדקים קרי־רוח, עוברים בהצלחה את הפוליגרף; נבדקים לחוצים נכשלים בו לא פעם אף שלא עברו את העבירה שבה נחשדו. במקרים שבהם האמת ידועה, ולא תמיד זה המצב, אחוזי ההצלחה של המכשיר בעייתיים. שולי הטעות של המכשיר, גם לדעת תומכיו, יכולים להגיע ל־20%. באחד מחמישה מקרים יכריז המכשיר על אשם שהוא זכאי ועל זכאי שהוא אשם.

     

    החוק הישראלי קובע שאין לבדיקת פוליגרף תוקף בבתי הדין ואין לראות בסירוב לעבור את הבדיקה ראיה לאשמת הנאשם. במשפט האזרחי יכולים הצדדים לקבל את תוצאות הבדיקה כמעין בוררות המקובלת על שניהם, שאין לה תוקף ראייתי. קבלת המבחן אינה מעידה על חפות או אשמה אלא על נכונות הצדדים להגיע לפשרה. באותה מידה יכלו להגיע לפשרה באמצעות הטלת מטבע.

     

     

     

    אם גלאי האמת אינו באמת מגלה אמת, או לכל הפחות אם בתי הדין אינם רואים בו אמצעי תקף לגילויה, מדוע זכה למעמד תרבותי־תקשורתי? מדוע שר ומפכ"ל וחבר כנסת רוצים להפוך אותו לחובה? שאלה טובה. נראה שלפנינו אחד מאותם מקרים שבהם אם השאלה חשובה מספיק, ייתפסו האמצעים להשיב עליה כמספקים, בין אם יש לכך בסיס סביר ובין אם לאו. כולנו היינו רוצים להאמין שבהיעדר ראיות מספיקות אפשר תמיד לשלוף איזה גלאי אמת שיוציא אותנו מהמבוי הסתום. היינו מעדיפים ראיות, אבל בלית ברירה נסתפק בפסוודו־ראיות. העובדה שהאמצעי לגילוי האמת נכשל שוב ושוב אינה חשובה. ספק־אמת טובה מאי־ודאות.

     

    הפוליגרף אינו שונה מה"מסות" של ימי הביניים. בעיקרון העדיפו גם בתי הדין הימי־ביניימים להסתמך על ראיות, אבל לעיתים לא היו כאלה בנמצא. בסיטואציות כאלה יכול היה בית הדין לפנות לגלאי אמת – למסת המים הקרים, למסת המים החמים ולמסת הברזל המלובן. במסת המים הקרים הושלך הנאשם למים מבורכים. אם שקע - הוא חף מפשע (המים קיבלו אותו לחיקם), אם צף - הוא אשם (המים דחו אותו). במסות המים הרותחים והברזל המלובן נדרש הנאשם לגרום לעצמו כווייה. אם החלים הפצע במהירות, הוכרז הנאשם חף מפשע. אם לא החלים מהר, הוכרז אשם. להלכה היו המסות עניין אובייקטיבי, שבא להחליף את אי־הוודאות המטרידה. למעשה, הן הותירו לא מעט סימני שאלה. בהינתן שבני אדם צפים בגלל חוקי הפיסיקה, השאלה שנשאלה היא כמה צף? ולמה הכוונה ב"החלים במהירות"? כמה מהר? בעיה. במאה ה־13 הכריזה הכנסייה הקתולית שהמסות בטלות. אין לכם ראיות? תלמדו לחיות עם אי־ודאות. עצה טובה. √

     


    פרסום ראשון: 16.05.17 , 23:56