חמישי 20 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חוף נואיבה, לפני שבועיים
    7 ימים • 17.05.2017
    הקרב על גן עדן
    אחרי הפיגוע האחרון במנזר סנטה קתרינה בסיני, ואחרי שישראל סגרה בצעד חסר תקדים את מעבר טאבה ליציאת ישראלים בפסח, חצה צור שיזף את הגבול המצרי. המטרה: סיור עם הבדואים כדי להבין קצת יותר מקרוב אם חצי האי שבו הוא מטייל ומדריך כבר 40 שנה באמת מסוכן. הוא חזר עם תמונת מצב מורכבת. יומן מסע
    כתב וצילם: צור שיזף, סיני

    "אתה יודע שכשמדינת ישראל סגרה את הגבול ולא נתנה לישראלים לחצות לסיני בערב פסח האחרון, וִלאיַת סינא (מחוז סיני של דאעש — צ"ש) ממש שמחו?" שואל אחמד אבו ראשד, השייח' של פלג הווּלָאד ג'וּנדי של שבט ג'בליה. "הם פירסמו ברשת שהם הצליחו לפגוע בבדואים של דרום סיני. אתה יודע שהבדואים של דרום סיני נלחמים בהם ולא נותנים להם להגיע לכאן. לכן הם שמחו. כי הם הצליחו להפחיד את ישראל ולפגוע בבדואים.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    צילום: צור שיזף

     

     "הבעיה הגדולה באמת היא שכל האנשים בדרום סיני קנו המון דברים והכינו את החניונים לתיירים הישראלים של פסח והשקיעו המון כסף, שאותו הם הפסידו. ההפסד הזה גורם לכך שהם יצטרכו את הכסף של וליאת סיני. ולהם יש כסף, המון כסף. אם לאנשים בדרום סיני לא יהיה כסף, יהיה יותר קל למשוך אותם לצד של וִלאיַת סיני. אז מה שהממשלה הישראלית עשתה הוא לא לטובת הביטחון של הישראלים, לא לטובת ישראל ולא לטובת מצרים. הוא לטובת וִלאיַת סיני".

     

    נסעתי לסנטה קתרינה ב־18 באפריל, יום לאחר הפסח, בעקבות פיגוע הירי במחסום שמוביל למנזר סנטה קתרינה. מפגע בודד התגנב בלילה למדרון שמעל המחסום ופתח באש שהרגה שוטר ופצעה ארבעה.

     

    מעבר הגבול בטאבה היה עמוס בתיירים. השוטרים המצרים היו כל כך עסוקים, שלא היה להם זמן אפילו לבקש טיפ עבור מילוי הטפסים, הרגל קבוע בשאר ימות השנה. רוב התיירים היו עולי רגל. שתי קבוצות פיליפיניות חזרו מביקור בסנטה קתרינה ושתי קבוצות ענק הודיות היו בדרך לשם. בשוך המהומה התקשורתית על הסכנות האפשריות לישראלים, והיות שהירי שהתרחש בקרבת המנזר כוון למשטרה ואולי לנוצרים שחגגו את הפסחא — נראה שבכל מקרה הוא לא מטריד את מאות התיירים שחצו את הגבול.

     

    זירת הפיגוע במנזר סנטה קתרינה בחודש שעבר | צילומים: צור שיזף
    זירת הפיגוע במנזר סנטה קתרינה בחודש שעבר | צילומים: צור שיזף

     

    אבל אותי הפיגוע הפתיע, ולכן נסעתי — כדי להבין מקרוב מה באמת קורה בחצי האי שבו חייתי ושבו אני מבקר יותר מ־40 שנה.

     

    שבט בני החיילים

     

    המשטרה ליוותה את האוטובוסים דרך המחסומים ואני עליתי על המונית של סאלח, בן הדוד של השייח' אחמד ושל אחיו, פרג' אבו מחמוד. אני מכיר את השייח' אחמד ואחיו 25 שנים. הייתי המדריך שלהם בראשית דרכם התיירותית, וביחד עשינו לא מעט דברים שהתפרשו על טיולים, עיתונות וספרות — בקניונים, בשדות האופיום, במפגש עם מבריחים ועם מועמדים לנשיאות מצרים, במקומות שבהם מותר ואסור להסתובב. וולאד ג'ונדי, "בני החיילים", הם ניני ניניהם של החיילים המקדונים שהובאו במאה החמישית כדי לשמור על מנזר סנטה קתרינה, המכיל אוצרות תרבות של כתבים מראשית הנצרות ואיקונות מהתקופה הביזנטית דרך הרנסנס ועד ימינו. גם היום, אחרי 1,600 שנים, למרות שהתאסלמו והפכו לעתיק שבשבטי הבדואים בסיני, המונה 7,800 נפש, הם אמונים על הגנת המנזר. שני האחים האלה הם מהאנשים חסרי הפחד שאני מכיר. חכמים, ערמומיים, מלאי חוש הומור. ובכל זאת, כשאנחנו יושבים יחד בחניון "דזרט פוקס", ששייך לפרג', אפשר לראות שפיגוע הירי מטריד גם אותם.

     

    הבדואים הם שליטי סיני גם אם על פני השטח מצרים היא המעטפת. בכל מקום אצלם קיים החָק אל־עַרְפִי — החוק הידוע, הנהוג. הוא לא כתוב בשום מקום, אך הוא המחייב, ולא חוקי המדינה, וכל בדואי באשר הוא יודע שאם הפר אותו, הוא צפוי לתגמול ברמות שונות, עד דור חמישי ועד מרחק משפחתי חמישי — החל בהרחקה וחרם וכלה בהתרת דמו של מפר החוק. אדם לא יכול להישאר בחיים ובתחומי השבט אם פגע בחָק אל־ערפי.

     

    צור שיזף עם השייח' אחמד. היכרות של 25 שנה | צילום: שמעון בוקשטיין
    צור שיזף עם השייח' אחמד. היכרות של 25 שנה | צילום: שמעון בוקשטיין

     

    הכל משפחתי בסיני. מערכת מסועפת של קשרים משפחתיים ושבטיים, ומעל השבט משתרע המטה ומעל המטה ברית השבטים וההסכמים הנוספים שמנהלים את הרשת השבטית. אי־אפשר לשלוט בשום שטח במזרח התיכון בלי ברית עם הבדואים. במערב עיראק, למשל, האמריקאים השקיעו הרבה בהעברת השבטים לצידם, ופעמיים זה היה המפתח לטיהור השטח מאנשי המדינה האיסלאמית. בסיני, הדרום מעולם לא היה עם דאעש, ונראה שבחודש האחרון החליטו הבדואים בצפון שאם הם רוצים להיות חופשיים בארצם, כדאי להם לשתף פעולה עם הצבא המצרי.

     

    "שמעת שהאנשים של שבט טָרָבִּין הרגו שמונה חיילים של וִלאיַת סיני ותפסו שלושה?" אומר השייח' אחמד. "זה היה אחרי שוִלאיַת סיני תפסו והרגו את השייח' של טרבין, שרפו סיגריות שהיו מיועדות להברחה והרגו עוד שלושה בדואים. אז לטרבין נמאס מהם. גם הסָוַוארְקָה החליטו לצאת נגדם. אין להם סיכוי בסיני. אי־אפשר לעשות משהו פה בלי שהבדואים ישתפו פעולה, כי זה קודם כל שטח בדואי".

     

    טרבין וסווארקה המדוברים הם השבטים הגדולים והחשובים של צפון סיני. שטח הטרבין משתרע לאורך הגבול הישראלי, ומטאבה עד נואיבה, ונחלת הסווארקה חופפת את גבולות המלחמה של דאעש נגד השלטון המצרי — בין גבול הרצועה ברפיח ועד לאל־עריש. הסווארקה גם צברו ממון רב מהברחת נשק ודלק לחמאס, מהברחת פליטים וסחר בהם, מסחיטת הממשל המצרי על ידי פגיעה בקו הגז ועוד, כך שדברי השייח' אחמד על החלטתם להפסיק לשתף פעולה במרד נגד המצרים היא חדשה חשובה ומפתיעה.

     

    "מיד אחרי הירי בסנטה ישבנו כל ראשי השבטים של סיני, צפון ודרום, והחלטנו לחזק את השמירה בוואדיות ובמחסומים", הוא אומר. "סע ותראה עכשיו במחסום במנזר. בכל מקום הצבתי בדואים עם הצבא והמשטרה".

     

    שיחי פרגים לא רחוק מסנטה קתרינה. צריך מידה גדולה של ביטחון כדי לגדל כאן את פרגי האופיום, שאותם יחלבו החודש
    שיחי פרגים לא רחוק מסנטה קתרינה. צריך מידה גדולה של ביטחון כדי לגדל כאן את פרגי האופיום, שאותם יחלבו החודש

     

    כך, בשיתוף פעולה, נלכד גם המפגע במחסום. "הוא ברח להר שמעל המנזר. אישה בדואית ראתה אותו בבוקר וקראה לנו. שלחתי 50 בדואים לחפש ולתפוס אותו. כשהוא ראה שאנחנו סוגרים עליו, הוא ירד מההרים ורץ לכיוון היציאה מסנטה. הקפנו אותו וקראנו למשטרה. הם ירו בו ברגל ואז ביד, וכשהוא הזיז את היד הם חשבו שיש לו חגורת נשק וירו בו בראש והרגו אותו. מהשנייה שהוא ירה ליד המנזר ועד שהרגו אותו עברו 16 שעות".

     

    אבל הפחד הישראלי הוא לא רק מזה שמישהו יפצע או יהרוג ישראלים, אלא מחטיפות שיסבכו את ישראל בסחיטה פוליטית.

     

    "אין סיכוי שישראלי ייחטף בסיני. אף אחד לא יכול לפעול כאן בלי שיתוף פעולה של הבדואים. אם ליורה היו עוזר או עוזרים הוא היה מצליח להימלט. אבל עובדה שתפסנו אותו, שכל השבט התגייס מיד לתפוס אותו. אז מי יחטוף? לאן יחטוף? איפה יחביאו אותו כשכולנו אחריהם? איך יעבירו אותו כשהדרכים מלאות מחסומים של הצבא והמשטרה והבדואים חוסמים את הוואדיות? כל השבטים בסיני שלחו עכשיו משמרות של בדואים לוואדיות".

     

    "היורה הזה לא בדואי", אומר פרג'. "ראינו אותו. הוא היה מצרי מעמק הנילוס, ויודעים גם איך הוא הגיע לפה".

     

    אריאל זילבר מול קהל של אלפים על החוף, בפסטיבל בנואיבה ב־77'
    אריאל זילבר מול קהל של אלפים על החוף, בפסטיבל בנואיבה ב־77'

     

    אז לאיזה ארגון הוא השתייך?

     

    "לא יודע. ניסינו לשמור עליו חי כדי שיהיה אפשר לחקור אותו, אבל השוטרים ירו בו. הוא יכול להיות מוִלאיַת סיני או מהאחים המוסלמים, שא־סיסי נלחם בהם במצרים. גם אלה וגם אלה מנסים ליצור מתח בין מוסלמים לנוצרים בזה שהם פוגעים בקופטים".

     

    הקופטים, הנוצרים של מצרים המהווים יותר מעשרה אחוזים מהאוכלוסייה, הם מהקדומים שבנוצרים. ראשיתם במאה הראשונה לספירה, כשהנצרות הנרדפת מצאה מקלט באלכסנדריה. מן העיר הזו, שבה צמחה גם הקדושה הנוצרית קתרינה, זו שעל שמה קרוי המנזר, ברחו הקופטים מאימת הרומאים לוואדי נָטְרוּן והלאה לכיוון מפרץ סואץ. בדרך הם מצאו מקלט בחצי האי סיני, אז אקס־טריטוריה בשליטה נבטית, והקימו בו מנזרים — בא־טור, בפיראן ובלב ההר הגבוה של סיני. במאה החמישית, מאה שנים לאחר שהנצרות הפכה לדת האימפריה הביזנטית המזרחית, נשלחו החיילים להשתלט על המנזר ומאז הוא יווני־אורתודוקסי, ביזנטי ולא קופטי.

     

    "חבל שאין יותר קופטים. אני מעדיף אותם על המצרים המוסלמים", אומר השייח' אחמד. יום קודם לכן חזר מפגישה עם הנשיא א־סיסי באיסמעיליה, שבה החליטו 55 שייח'ים להגן על הנוצרים בסיני ולתמוך בצבא ובמשטרה עד לחיסול וִלאיַת סיני.

     

     

     

    גבירותיי ורבותיי: מהפך

     

    אז מה באמת הסיפור עם המדינה האיסלאמית במצרים בכלל, ובסיני בפרט?

     

    פגשתי אנשי דאעש בסוריה ופגשתי איסלאמיסטים סלפים בלוב, בעיראק, בטורקיה וגם במצרים. הם לא רובו של העולם הערבי. עם זאת, במצרים — ארץ שיש בה 93 מיליון תושבים על שטח פורה של 38 אלף קמ"ר, שבירתה קהיר היא העיר הגדולה באפריקה ובמזרח התיכון ואחת הערים הגדולות והצפופות בעולם, ושהאחים המוסלמים מחוברים בה למעמד הנמוך המתרחב במהירות — מדובר בבעיה גדולה ומוחשית.

     

    יתרונו של סיני הוא שהוא לא מצרים. אוכלוסיית חצי האי, שגודלו 60 אלף קמ"ר, היא כ־450 אלף איש, מתוכם כ־100 אלף בדואים. השבטים הבדואיים המושלים בו מאורגנים וחזקים והאיסלאם הרדיקלי אף פעם לא מצא חן בעיניהם. הבדואים מאמינים בהרים, במעיינות, בדייקים הוולקניים, בקברי השייח'ים של אבות השבטים. בחברה מדברית הדת היא רק עוד הצעה שמתמודדת עם גודלו של הטבע. הרדיקליות נולדת בערים — כמו משה בבירה המצרית הפרעונית, כמו קתרינה הקדושה באלכסנדריה וכמו המוסלמים הראשונים במכה ובמדינה. במעגל די קבוע הם מגורשים או נמלטים מהעיר למדבר ואם הם מצליחים להתגבש שם לכוח משמעותי — הם חוזרים העירה וכובשים אותה. במילים אחרות: העניין של דאעש בסיני הוא רק כאמצעי, השלב הראשון בתוכנית להשתלט על קהיר ואלכסנדריה. לכן המלחמה שלו בצפון חצי האי היא על כל הקופה.

     

    מחמוד משבט ג'בליה עוצר לתפילה. אסור לזר ללכת לבד באזור ההרים, גם אם הוא מכיר את שביליו עוד לפני המדריך הבדואי הצעיר
    מחמוד משבט ג'בליה עוצר לתפילה. אסור לזר ללכת לבד באזור ההרים, גם אם הוא מכיר את שביליו עוד לפני המדריך הבדואי הצעיר

     

    את הבדואים, כאמור, הרדיקליות הזאת לא ממש מעניינת. ובכל זאת, דאעש הצליח לחדור לאזור. ראשיתו של וִלאיַת סיני בריק שנוצר בחצי האי. היחסים בין המצרים לבדואים אף פעם לא היו טובים, והפער התרחב בעקבות האביב הערבי והדחת מובארק. הבדואים של צפון סיני, בעיקר אנשי שבט סווארקה, החלו לפגוע בצינור הגז כדי לסחוט את המצרים. לסווארקה מסורת ענפה של הברחת נשק, סיגריות, סמים ופליטים, והם עשו הרבה כסף מסחיטה, סחר באיברים וניצול הפליטים לבניין ערי מסכנות בחצי האי, כשכמה משפחות משבט טרבין הצטרפו אליהם. כשהגדר שבנתה ישראל חסמה את ציר הפליטים, הסווארקה העצימו את סחר המנהרות עם עזה.

     

    סיני המוחלשת והמעורערת הפכה לאזור בלתי נשלט, בדיוק מסוג המקומות שאנשי דאעש מחפשים. ב־2012 נולד ארגון אנסאר בית אל־מקדס, לוחמי בית המקדש, וכשקמה המדינה האיסלאמית ביוני 2014, הכריז על עצמו כמחוז סיני שלה.

     

    נדמה ששיאו הצבאי של הארגון, המונה על פי הערכות כמה מאות לוחמים, מאחוריו. מאז המתקפה המרשימה שלו על הצבא המצרי ביולי 2015 וכיבוש היישוב שייח־זוויד למשך יום אחד, הוא מצוי במגננה נגד הצבא המצרי.

     

    עם זאת, מאז 2015 עבר הארגון מעימות ישיר עם הצבא המצרי, לטקטיקה של הטלת טרור על האזרחים, ובעיקר על הנוצרים של צפון סיני, וגרם לבריחת רובם מאל־עריש. במקביל הוא פוגע בשוטרים ובחיילים בבתיהם וברחובות. הצבא המצרי מגיב בהתאם: עוצר, יורה ומטיל עוצר. בחודשים האחרונים הותקפו וחוסלו לא מעט פעילים של הארגון, בהם פעילים בכירים.

     

    צילומים: צור שיזף
    צילומים: צור שיזף

     

    במציאות הזו, הודעת שבטי הצפון על הצטרפותם למלחמה בארגון היא מפנה משמעותי. בלי תמיכה עממית, לא יוכלו הלוחמים הזרים של הארגון, שהגיעו דרך גבולות מצרים היבשתיים ודרך חופי סיני, למצוא מחסה בהרים, בוואדיות וביישובים ולהמשיך לאיים על הצבא המצרי. כשיודעים שסיני כוללת 26 שבטים בדואיים, המונים של כ־100 אלף איש, שמצטרפים לכמה עשרות אלפי חיילים ושוטרים מצרים — מדובר בכוח משמעותי.

     

    המהפך הזה לא קרה, אגב, בזכות החוכמה המצרית, אלא בגלל טעות של אנשי דאעש, שניסו להשית על הבדואים את חוקי האיסלאם, כולל איסור עישון וכמובן איסור סחר בסיגריות מוברחות — שפירושו פגיעה בתשתית הכלכלית של הבדואים — ודרישה להשאיר את הנשים בבית, אף שביסודה, החברה הבדואית היא חברה חופשית יחסית שבה יש לאישה מעמד דומיננטי במשפחה וברוב התחומים היא מוגנת ואינה נחותה מהגבר. גם רצח ראשי השבטים הוא טעות, שכן הוא לא מפחיד את הבדואים, אלא מעורר בהם זעם.

     

    "לדעתי היורה ליד המנזר היה מצרי סלפי או מהאחים המוסלמים", מסכם פרג' את העניין. "אתה יודע שאצלנו מתפללים שלוש דקות וממשיכים הלאה, אבל אלה כל היום עסוקים בתפילות ומפרשים את האיסלאם כדת שיש בה רק אלימות. ברגע שהם התחילו להרביץ לבדואים ולמבריחי הסיגריות ולירות בהם — לא היינו מוכנים לסבול את זה".

     

    המלחמה הטרייה הזו כבר גבתה חיים. לפני שבועיים פירסם וִלאיַת סיני וידיאו של עריפת ראשי שלושה בדואים משבט טרבין בטענה שמצא אצלם כרטיסי סים ישראליים, שלפי החשד שימשו להכוונת תקיפות אוויריות, ובשבוע שעבר שבו ותקפו אנשיו את השבט, הרגו עשרה ושבו שניים. השטח מתלהט.

     

    שיחי פרגים לא רחוק מסנטה קתרינה. צריך מידה גדולה של ביטחון כדי לגדל כאן את פרגי האופיום, שאותם יחלבו החודש
    שיחי פרגים לא רחוק מסנטה קתרינה. צריך מידה גדולה של ביטחון כדי לגדל כאן את פרגי האופיום, שאותם יחלבו החודש

     

    נישואי אהבה

     

    הנחתי את הכפר והמנזר מאחוריי, לקחתי איתי את מחמוד משבט ג'בליה, שכן אסור לתייר ולזר ללכת לבד באזור ההרים, גם אם הוא מכיר את שביליו עוד לפני המדריך הבדואי הצעיר. מונית פיג'ו 504 הקפיצה אותנו לראשו של נקב קוויז, שממנו ירדנו לוואדי טלאח, אחד הוואדיות הגדולים היורדים מההר הגבוה, הנפגש לאורכו גם עם שייח' עוואד, גדול הקברים הבדואיים בסיני והמקום שבו נפגשים שבטי הדרום בעלייה שנתית לרגל, כדי שהצעירים יכירו ושהזקנים ירכלו ויתכננו תוכניות, ובעיקר כדי לחתן את הנערות ולחזק את הקשרים בין השבטים.

     

    טרם היציאה לדרך אני שואל את השייח' אחמד לשלום בתו הבכורה דארנה. לפני חמש שנים סיפרה לי בארוחת ערב בבית השייח' שהיא רוצה להיות הרופאה הראשונה בסיני, ואביה הביט בה בחיבה.

     

    "היא התחתנה ואני עכשיו סבא", הוא מחייך.

     

    היא כבר לא תלמד רפואה?

     

    "כנראה לא. היא גרה באוהל לא רחוק משייח' עוואד, היא התחתנה עם בחור משבט ווּלאד סעיד".

     

    נישואי אהבה?

     

    "כן. הם למדו ביחד בבית ספר והם מעדיפים לחיות באוהל כמו בדואים אמיתיים".

     

    אני תוהה ביני לבין עצמי אם השייח' בן ה־47, האמון על יצירת קשרים בסיני, הלך עם אהבתם של הצעירים מתוך פתיחות, או מתוך חישובים פרגמטיים של הברית הפוליטית שתתבסס בעקבות הנישואים עם השבט השכן. ואולי היה לו קל להסכים לרחשי הלב בגלל קשירת הקשר הפוליטי.

     

    ירדנו, מחמוד ואני, בוואדי בין סלעי הגרניט. סיני, ובטח אזור ההר הגבוה שבדרום חצי האי, הוא אחד המקומות היפים שיש. כשהשתחררתי מהצבא ויצאתי לעולם כדי שילמד אותי משהו על עצמי, סיני הייתה לי בית ספר: למדתי בה ללכת לבד, לטמון לעצמי אוכל ומים מאחורי הסלעים ולמצוא אותם אחרי זמן.

     

    היה חורף טוב בסנטה. בהר הגבוה יורד שלג בחורף ועכשיו המים נובעים במעיינות, מסומנים בשבילים צרים של ח'בג', נענע צרת עלים. בתוך הבוסתנים מוקפי גדרות האבן הגדולות והעבות, שעליהן יש לעיתים שיחים קוצניים או גדרות תיל למנוע כניסת עיזים וגמלים, צומחים עצי הפרי שייתנו בעוד חודשיים את המשמשים והאפרסקים, התפוחים והאגסים. אני מתקרב לאחד הבוסתנים. אישה וגבר צעירים שעובדים בו מציצים בי בחיוך חשדני, ואני מבטיח להם שלא אצלם את פניהם. להפתעתי, זה בוסתן של פרגים. להפתעתי — כי אנחנו נמצאים במרחק של פחות משעה הליכה מהכפר. מעולם לא ראיתי בוסתן פרגים כל כך קרוב לסנטה. צריך מידה גדולה של ביטחון כדי לגדל את פרגי האופיום, שאותם יחלבו החודש.

     

    מאוחר יותר יספר לי חבר בדואי שמאז התחילו הצרות בחלק הצפוני של סיני, מעלימים המצרים עין מגידול הפרגים בדרום. למה? מסיבות של ריאל־פוליטיק: גידול פרגי אופיום החל בסיני לפני כמעט 40 שנה וידע שיאים עד לסוף המאה ה־20, אז היה אפשר לקבל שמונה דולרים עבור גרם אופיום. היום המסחר נעשה בקירטים, כמות של 24 גרם. שוויו של קירט: 600 לירות (כ־30 דולר) ובעונות יובש — פי שניים. מדונם אפשר להוציא שניים עד ארבעה קילו, במחיר 1,500 עד 3,000 דולר לקילו — הרבה כסף במונחי מצרים וסיני. אם הצבא והמשטרה היו רודפים את המגדלים, היה לדאעש קל יותר לקנות את הבדואים העניים.

     

    באין אכיפה, הגידולים התקרבו בהרבה לא־טור שעל חוף מפרץ סואץ, משם קל בהרבה לשווק אותם, והם מושכים את מי ההשקיה מתוך הנחלים שיורדים מההרים. לב הגידול, כך לפי החבר, עבר לעין אום אחמד, נאת מדבר שנמצאת 25 ק"מ בלבד בקו אווירי מנואיבה ושיש בה מספיק מים לגידול מאות דונמים של פרגים. בעונה האחרונה עבדו בשדות האלה 70־60 בדואים משבט ג'בליה כדי להשתכר.

     

    מחמוד ואני יורדים לאורך הוואדי עד למפגש עם ואדי שאג, שהוא גם אחת העליות המפוארות לתוך ההר הגבוה. אפשר ללכת מפה לבריכות מים שוות ולפסגות עם תצפיות גדולות, אבל צריך להכיר את השבילים כדי לא להסתבך וללכת לאיבוד. אנחנו עוצרים ליד אחת הבריכות הנסתרות לארוחת צהריים של פיתה מצרית וטחינה שהבאתי משכם, ומשם מטפסים לביתו של אברהים מנסור, אחיו של ד"ר אחמד מנסור, רופא הצמחים הגדול של הג'בליה שנטש את הכפר, הפסיק לאכול את הירקות והפירות המצריים שעליהם אינו סומך ומגדל את כל מה שהוא צריך בבוסתן.

     

    אנחנו מוצאים את אברהים עסוק בתיקון אתון שננשכה על ידי חמור בלהט מעשה האהבה. הוא שוטף את הפצע במשרה של לענת סיני מחטאת ומרסס את שכם האתון, השקועה בכרסום לחם יבש, בתרסיס אנטיביוטי צורב.

     

    "ראיתי את הסרט שעשית על האופיום", הוא אומר לי. "לא יפה שצילמת בדואי שנוסע לקהיר בסוף העונה ומוציא כל לילה אלף לירות ויותר על שתייה וזונות. הוא אמר שבחודש בקהיר הוא מוציא 30 אלף לירות! משכורת חודשית פה היא 1,200 לירות!"

     

    המצרים עשו משהו לאיזה בדואי בגלל הסרט שלי?

     

    "לא. אבל זו פאדיחה בשביל הבדואים, האופיום".

     

    אתה יודע שאני בא לכאן כדי לראות מה קורה פה באמת, לראות אם מסוכן בהרים ואם דאעש יכולים להיכנס מפה.

     

    "תראה בעצמך, אף אחד לא יכול לעלות דרך הוואדיות בלי שאראה אותו, ויש אנשים בכל הוואדיות ובכל הכניסות להר הגבוה. אנחנו לא ניתן לאף אחד לפגוע במטיילים. ואנחנו צריכים את המטיילים הישראלים, אחרת אין לנו ממה לחיות. הישראלים זה מה שמחזיק אותנו בחיים".

     

    אבל אברהים, כמו השייח' אחמד וכמו פרג', לא יודע להגיד לי מאיפה הגיע המפגע למנזר בסנטה. האפשרות היחידה, הם אומרים במידה מסוימת של מבוכה, היא שהוא הוברח על ידי אחד הסוחרים, בדואי או מצרי תושב האזור, שמגיע לאזור דרך צפון האי ומכיר את הדרכים העוקפות, החסומות עכשיו על ידי הבדואים.

     

    אני ישן בלילה בחצר ביתו המוגנת של אברהים מנסור. בדמדומי השחר עובר ענן ומוריד כמה טיפות ורוח נושבת, אבל המדבר גדול ושקט ובטוח. לא רחוק מהבית, מעבר לבוסתן, סכר אברהים את הוואדי, והשיטפון יצר אגם ארוך ויפה שאליו אני צועד לפנות בוקר, וכשהשמש זורחת, אני מתמתח לצידו ומקשיב לדממה הגדולה. ציפור לא מצייצת.

     

    על החוף העזוב

     

    למחרת אני יוצא מההרים אחרי שטבלתי בחרזת שאג, שמתחת לג'בל אח'מר. הבריכות של ההר הגבוה ממגנטות אותי כבר עשרות שנים ואין טובות מהן. הסחרחורת הישראלית רחוקה ממני וכמותה הידיעה הקרובה שהירי במחסום שלפני המנזר הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל — כל כביש ישראלי ביום בינוני מסוכן בהרבה מסיני.

     

    סאלח נהג המונית לוקח אותי למלון הלנאן, לא רחוק מהדיונה בנואיבה. 110 שקל לחדר עם ארוחת בוקר. בארץ הייתי משלם פי ארבעה לפחות. אבל בטיול בוקר על קו המים דרומה, לכיוון הדיונה הגדולה, אני מגלה חוף נטוש ועזוב.

     

    מלון הלנאן יושב בתוך מה שהיה מושב נביעות. פה, ב־1977, הייתה המסיבה בנואיבה, הוודסטוק הישראלי. ואני, חייל ברגילה, ירדתי אל הדיונות המלאות בצעירים, רובם לבושים בבגד ים או בכלום, שישבו מתחת לדקלים על החול, שתו בירה מכבי או גילגלו ג'וינטים. בערב, משנפוג החום, ניגנו ושרו על הבמה שהוקמה על המים צביקה פיק ויהודית רביץ, מתי כספי ודני ליטני, אריאל זילבר ודורי בן זאב ושלום חנוך ושמוליק קראוס — וכל מי שהיה ברוק הישראלי הנפלא של סוף שנות ה־70. המוזיקה הרעידה את המים השחורים.

     

    אבל עכשיו מלא החוף עזובה ופסולת. אני צועד על החול ונזכר באזהרתו של השייח' אחמד אבו ראשד משבט ג'בליה: אם לא יהיה לבדואים ממה לחיות — יהיה הרבה יותר פשוט לקנות אותם. לו אני ממשלת ישראל, הייתי מטפח את תיירות השלום והייצוב הישראלית בסיני, לטובת הבדואים, המצרים ובריאות הנפש הישראלית.

     

    אם כי ייתכן שזה לא בדיוק מה שמנחה את המדיניות הישראלית. •

     

    המטה ללוחמה בטרור: סיני מסוכנת

    במטה ללוחמה בטרור שבים ומזהירים כי הנסיעה לסיני מסוכנת וגובלת בחוסר אחריות משווע. לפי גורמים במטה, האיום הנשקף לישראלים בסיני הוא החמור ביותר מבין ארבעה מדרגים קיימים וההמלצה המפורשת היא לא להגיע לשם, ולמי שכבר שם — לצאת מיידית.

     

    כזכור, במהלך הפסח סגר המטה את מעבר טאבה ליציאת ישראלים למשך שבוע וחצי, צעד חסר תקדים שננקט, לדברי גורמים במטה, בגלל התרעה חמה שלפיה ינסה ארגון המדינה האיסלאמית לבצע פיגוע טרור — בין אם פיגוע תופת ובין אם חטיפה — נגד תיירים ישראלים בחופי סיני.

     

    המטה ללוט"ר הפיק סרטון שמסכם את כל איומי דאעש לפגוע בישראלים בסיני, כולל קריאות לרצח ולחטיפת חיילים והבטחה לנקמה על התקיפה של כטב"מים, כלי טיס בלתי מאוישים, ישראליים בסיני. בסרטון נראה מנהיג דאעש אבו בכר אל־בגדאדי באומרו: "לא שכחנו את ישראל".

     

    "אין לנו רצון או כוונה לצעוק 'זאב, זאב'", אמר איתן בן־דוד, ראש המטה היוצא, "אבל אנחנו באמת מאמינים במה שאנחנו אומרים. האיום בסיני הוא חמור, והדבר יכול להיגמר כאירוע חמור מאוד שיסבך את כולנו בתוצאות עגומות. מבחינתנו האיום לישראלים בסיני הוא מאוד משמעותי. גם העובדה שמחוז סיני של המדינה האיסלאמית מייחס לישראל תקיפות גרמה למוטיבציה גוברת לפיגועים נגד תיירים ישראלים. לארגוני הטרור בסיני אין קווים אדומים, וכניסה של ישראלים לסיני בחגים גובלת בחוסר אחריות".

     

    איתמר אייכנר

     


    פרסום ראשון: 17.05.17 , 12:23