"צריך להחזיק שם ממשל צבאי, וכאשר נעבור ימים מכריעים אלה נראה איפה אנחנו חיים"

"הרגע המסוכן ביותר בא עם הניצחון", אמר נפוליאון בונפרטה, שידע דבר או שניים על ניצחונות מפוארים ועל כישלונות קולוסאליים שמשפיעים עד היום על דמותה של אירופה.

זה נכון גם לגבי מלחמת ששת הימים.

הפרוטוקולים החסויים של ועדת השרים לענייני ביטחון מהחודשים מאי ויוני 1967, שנחשפים הבוקר לראשונה ביוזמת גנזך המדינה בראשות ד"ר יעקב לזוביק, שופכים אור על הנסיבות שבהן פעלו מקבלי ההחלטות בזמן אמת. 36 ישיבות קיימה ועדת השרים (מה שהיום קרוי הקבינט) מתחילת 1967 ועד אחרי המלחמה. קרוב לאלף עמודי פרוטוקול ובראשם הסיווג "סודי ביותר". וכשקוראים את תוכן הדיונים, מבינים עד כמה ראש הממשלה לוי אשכול וחבורת השרים שישבו סביב השולחן — אבא אבן, משה דיין, פנחס ספיר, יגאל אלון, משה קול, משה חיים שפירא, זרח ורהפטיג, מרדכי בנטוב, זלמן ארן ואחרים — ראויים להערכה אדירה.

לפני שמותחים ביקורת על ההלם שפקד את הממשלה ערב המלחמה, ובעיקר על קוצר ראותה והיעדר היוזמה שלה אחרי הניצחון הגדול, צריך לקחת בחשבון שהמלחמה הזו היתה פרק נוסף, ולא אחרון, במלחמת השחרור שפרצה עשרים קודם לכן. לישראל לא הייתה שום תוכנית לכבוש את הגדה המערבית או לשחרר את ירושלים המזרחית. ולא רק שלא היו תוכניות כאלה, גם לא היה להנהגה שמץ של מושג מה עושים במקרה שמנצחים, ואז נופלים עליך יותר ממיליון פלשתינאים.

• • •

ב־15 ביוני 1967, כמה ימים אחרי תום הקרבות, התכנסה ועדת משנה מיוחדת של ועדת השרים לענייני ביטחון כדי לדון ביום שאחרי: איך מתרגמים את הניצחון הצבאי להישגים מדיניים? מה עושים עם סיני, רמת הגולן ורצועת עזה? איך ייראו גבולותיה העתידיים של ישראל? כיצד פותרים את הסוגיה הסבוכה והנפיצה של ירושלים? ובעיקר, איך מתמודדים עם כמעט מיליון פלסטינים שמצאו עצמם כמעט בן־לילה תחת שליטה ישראלית?

סיני הוחזרה למצרים במסגרת הסכם השלום. את רצועת עזה פינתה ישראל ב־2005. בגין כראש ממשלה החיל את החוק הישראלי על רמת הגולן. אבל הבעיה הפלסטינית נותרה ללא פתרון גם אחרי 50 שנה. אלא שעכשיו כבר לא מדובר רק במיליון איש.

זה מה שחשבו השרים וראש הממשלה דאז על הישגי המלחמה וההשלכות שלהם לעתיד.

השר מנחם בגין:

"ביחס לארץ ישראל המערבית, אני רואה סכנה בכך שאנחנו מדברים על ירושלים בלבד. על ידי ה'הן' הזה או ששומעים לאו, או שכאילו יש נטייה לקבל זאת (נסיגה משטחי יהודה ושומרון שנכבשו). מה אנחנו נהיה מוכנים למסור, לו היינו צריכים חס ושלום למסור לירדן, מארץ ישראל המערבית? את ירושלים לא נמסור, עיר האבות נשמור לנו, גם את בית לחם עם קבר רחל. יוצא שאנחנו היינו מוכנים לחשוב על מסירת המשולש (הכוונה ל"משולש הגדול" שבין הערים שכם, ג'נין וטול־כרם). אז מהרכס הזה הפגיזו את תל־אביב ואפשר להחריב את נתניה ולבתר את ארץ ישראל לשני חלקים. זה אבסורד להסכים לזה או לרמוז לזה.

"עכשיו השאלה מה יהיה עם הערבים. הייתי מציע הסדר כזה: כולם אינם יכולים לקבל אזרחות מדינת ישראל. אני מקווה שבמשך הזמן נקרא למדינתנו לא 'מדינת ישראל' אלא 'ארץ ישראל'. ניתן להם מעמד של תושבים, זה מעמד מכובד מאוד, יש להם כל הזכויות. מאחר ומדובר לא באנשי רצון טוב, אם נאמר שבמשך שבע שנים יהיו תושבים ולא אזרחים, ואז אינם משתתפים בבחירות שלוש הכנסות הבאות.

אין להיבהל מתוספת זו אם רוצים חיים של שלום וביטחון. יש לנו רוב, וכמובן צריך לדאוג שלא הם יהפכו לרוב. במשך שבע שנים אלו צריך לעשות את הצעדים הבאים:

א) להרבות בעלייה יהודית.

עושים קניות בעזה. מטיילים ישראלים מבקרים בשוק בעזה מספר ימים לאחר מלחמת ששת הימים | צילום: דוד רובינגר

ב) לתת מענקים גדולים למשפחות מרובות ילדים ואז נזכה, לדעתי, לילודה גדולה.

בתום שבע השנים נוכל באופן אנושי לשאול כל אחד מהם אם הוא רוצה להיות אזרח נאמן, או אולי הוא רוצה ללכת למדינה אחרת.

כל הזכרת ההצעות של מדינה פלשתינאית, בדרך זו או אחרת, לדעתי עלולה להמיט עלינו אסון. אין להחזיר אף שעל אדמה אחד, כי להחזיר פירושו למסור לשלטון נוכרי".

שר העבודה יגאל אלון:

"הבה נספח את הר חברון עד ים המלח, מדבר יהודה פלוס ירושלים רבתי למדינת ישראל, על האוכלוסייה הערבית שבה. יהיה עוד 'גליל' אחד.

עכשיו אני מגיע למשולש. איני מציע להקים מדינה פלשתינאית עם כל המאפיינים של מדינה, אבל אני מציע להפוך את המשולש לחבל ערבי אוטונומי, ולא למדינה במלוא מובן המילה. הייתי מנתק את החבל האוטונומי הזה מעבר הירדן המזרחי על ידי יצירת 'חגורה' ישראלית ריבונית לאורך בקעת הירדן, בואכה הר חברון וים המלח, ואז החבל האוטונומי הערבי נעשה מובלעת במלוא מובן המילה. במקרה דנן אין הם מקבלים זכות בחירה, ולא יהיה פרלמנט משותף. לא אכפת לי שהחבל האוטונומי ייקרא פלשתינה, אם זה נוח להם וזה יכול להתקבל בעולם".

שר הביטחון משה דיין:

"כלפי פנים אני אומר בתוקף: לא לקלוט מיליון ערבים נוספים בלי שום דבר שקבענו, ולכן אני נזהר מלדבר על בית־לחם וחברון. מבחינה מעשית אני מציע לעגן רק בשלוש נקודות אלו:

א) מלכתחילה דרישה לשלום, ולא הסכמים זמניים;

ב) הגבול הישראלי זה הירדן, והגדה המערבית זה לא חוסיין, ועזה זה לא נאצר, זה ישראל;

ג) כלפי פנים, לא לעשות שום הסדרים או התחייבויות שיחייבו אותנו לקלוט מיליון ערבים. שום התחייבות שאחר כך תביא אותנו לכך שנצטרך לקלוט אותם".

שר החוץ אבא אבן:

"אבל הם אצלנו".

שר הביטחון דיין:

"הם אצלנו במידה שזה נוגע לריבונות ולמדינות אחרות, אבל לא במידה שזה נוגע לבחירות לכנסת. צריך להחזיק שם ממשל צבאי ולחיות בשקט, וכאשר נעבור ימים מכריעים אלה, נראה איפה אנחנו חיים. צריך להקים מנהיגות מקומית, שבמסגרת הממשל הצבאי נוכל לחיות איתם בלי התלקחויות".

שר החוץ אבא אבן:

"אשר לגדה, לירדן וכו' – אינני סבור שאנחנו מוכנים לפתרון קבע. ההצעה של השר דיין זו הצעה שאפשר לקשור אותה, אבל להשיג איזו הבנה של מישהו, זה בלתי אפשרי, כי אין פה פתרון בעיית הפליטים, ואין פה פתרון שום בעיה, ויש גם העניין הזה של אזרחים שאינם מצביעים בבחירות. אנחנו ראינו את הדוגמה של רודזיה, שיש בה אזרחים שמצביעים ואזרחים שלא מצביעים. לי נדמה שההצעה הסבירה ביותר היא להקים איזו יחידה, להגיע לאיזה משאל עם או התבטאות של התושבים, שהם רוצים להקים חיים אוטונומיים משולבים במדינת ישראל, ושזה יהיה משטר בלתי תלוי ויהיו עצמאיים לכל דבר: חינוך, שלטון מקומי ושאר השירותים, פרט לעניין חוץ וביטחון השמורים לממשלה המרכזית".

השר אלון:

"כיוון שאני רואה שעל דעת כל מי שדיברו עד עכשיו אנחנו רואים את נהר הירדן כגבול ישראל, אני מבקש לשמוע את דעת ראש הממשלה להצעה שבינתיים נקים רצועה התיישבותית בין טירת צבי ובית הערבה, של ארבעה־חמישה יישובים. אני מציע לעשות זאת ממש בבקעת הירדן".

ראש הממשלה לוי אשכול:

"אני חושש מזה שאנחנו נשחק בכמה דברים שחמט עם עצמנו, וזה לא כל כך קשה. לית מאן דפליג שאנחנו צריכים לתאר איזו תמונה, שאפשר יהיה לדבר עליה גם עם גויים וגם עם יהודים. גם לאותם יהודים שייתנו עכשיו מיליארד או חצי מיליארד דולר צריך להציע משהו מתקבל על הדעת.

אם אני אומר: אני רוצה חוזה שלום, זה ברור כשמש; עם חוסיין או בלי חוסיין, גם זה ברור. אז אנחנו אומרים, ויש בזה איזו אטרקציה, שהירדן הוא הגבול, כי אני גם כן מקבל זאת, אולי צריך להתחיל מזה. אין אנו יכולים לקבל 1 מיליון או 1 מיליון ו־200 אלף פליטים וערבים נוספים, כי אז אנחנו אבודים. נצטרך לנסוע לאסיפות יהודיות בוושינגטון או בוסטון או שיקגו ולהגיד: אנחנו רוצים כסף לסוכנות כדי לתת לאמהות יהודיות בישראל שיגדלו עוד ילד".

שר הביטחון דיין:

"עוד שניים".

ראש הממשלה אשכול:

"פרופ' בקי (רוברטו בקי, ראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) רוצה עוד שניים־שלושה. הוא לא כל כך להוט ל־10 ילדים במשפחה".

השר בגין:

"אני רואה סכנה גדולה מאוד בהודעה על חבל אוטונומי. אנחנו נאמר 'אוטונומיה', אז העולם יגיד: 'היהודים מסכימים כבר לאוטונומיה, למה שאנחנו נסכים רק לאוטונומיה?' היו דיבורים על שתי מדינות, יהודית וערבית, אז ידרשו להקים מדינה ערבית".

ראש הממשלה אשכול:

"נניח שישאלו אותנו: 'אתם אומרים שהגבול הוא ירדן, עם כל מה שיש שם? שמתי לב שאתה נזהר להגיד שמגרשים. אז ברור שבמקום שני מיליון ו-400 אלף יהודים ועוד 300 אלף ערבים, יהיו עוד מיליון וחצי ערבים. מה אז?

יכול להיות שבעוד כמה שנים נרצה להגיד שהם אינם יכולים לבחור לכנסת, אבל אנחנו לא נשיג אותם עם הילודה, ואז בעוד כמה שנים הם יגידו: 'אנחנו בישראל, אנחנו מיעוט גדול, מדוע אין לנו זכות בחירה? ואז יהיו לנו בעיות בינלאומיות נוראיות".

השר בגין:

"צריך בכל זאת להחיש פרוצס אחד: לקבוע אוכלוסייה מעורבת בערים הגדולות כמו חברון, בית־לחם וכו'. לא צריך להשאיר אותם במצבה של נצרת מלפני הקמת המדינה".

ראש הממשלה אשכול:

"בינתיים אין יהודים. אולי אפשר רופאים, מורים ובעלי מקצועות חופשיים להעביר. אולי אפשר בחברון לפתוח עוד הפעם ישיבה".

שר הביטחון דיין:

"אני מציע שיהיו הסדרים שיבטיחו הבחנה גיאוגרפית, אבל פרט לירושלים לא הייתי עושה עכשיו שום התיישבות, לא בגוש עציון, לא בערבה (הכוונה כנראה לבקעה) ולא בחברון. אני רוצה לבדוק אפשרות של קו גיאוגרפי, שהם שם ואנחנו פה".

מחליטים:

"להטיל על המנהל הכללי של משרד ראש הממשלה ועל מזכירת הממשלה לסכם את ההצעות השונות שהועלו בישיבה זו ולהביאן לדיון בוועדת השרים לענייני ביטחון".

• • •

בוועדת השרים לענייני ביטחון שהתכנסה למחרת, 15 ביוני 1967, נקבעה עמדת ישראל בנוגע למצרים, סוריה, ירדן, הגדה המערבית ובעיית הפליטים. בין השאר הוחלט כי:

(1) ירושלים השלמה בתחום מדינת ישראל. ייקבעו הסדרים מיוחדים למקומות הקדושים לדתות השונות.

(2) יימשך המשטר הצבאי בגדה המערבית, כשלב מעבר, תוך חיפוש פתרון קונסטרוקטיבי לטווח ארוך.

(3) ישראל מוכנה להיפגש לשיחות עם מלך ירדן, תוך מגמה לבנות יחסי שכנות טובים ולהגיע לאיחוד כלכלי בין המדינות.

(4) גבול ישראל עם ירדן הוא נהר הירדן.

רוה"מ לוי אשכול: "אין אנו יכולים לקבל מיליון פליטים וערבים נוספים, כי אז אנחנו אבודים. נצטרך לנסוע לאסיפות יהודיות בוושינגטון ולהגיד: אנחנו רוצים כסף לסוכנות כדי לתת לאמהות יהודיות בישראל שיגדלו עוד ילד"

"צריך להחזיק שם ממשל צבאי ולחיות בשקט, וכאשר נעבור ימים מכריעים אלה נראה איפה אנחנו חיים. צריך להקים מנהיגות מקומית, שבמסגרת הממשל הצבאי נוכל לחיות איתם בלי התלקחויות"

שר העבודה,

יגאל אלון: "איני מציע להקים מדינה פלשתינאית עם כל המאפיינים של מדינה, אבל אני מציע להפוך את המשולש לחבל אוטונומי ערבי. במקרה דנן אין הם מקבלים זכות בחירה, ולא יהיה פרלמנט משותף"